הקורונה ריסקה את אמון הציבור במשטרה. למפכ"ל המיועד יש משימה קריטית אחת

מגפת הקורונה והמשבר הפוליטי המתמשך זימנו לחברה הישראלית אתגרים רבים בשנה האחרונה. מי שנשאה בלא מעט מהנטל היא משטרת ישראל, שנדרשה לאכוף את המגבלות הנוקשות שהטילה הממשלה במסגרת המאבק במגפה, במקביל להגנה על חופש הביטוי של המוני מפגינים נגד ובעד ראש הממשלה. הכול, בהיעדר מפכ"ל קבוע שיתווה את הדרך.

לאתגרים אלה מתווספת התדמית הבעייתית של המשטרה מזה שנים בכל הנוגע לטענות על שיטור יתר כלפי מיעוטים; ביקורת על שימוש מופרז בכוח, לרבות לשם פיזור הפגנות; העדר בקרה אפקטיבית מצד גורמי בקרה פנים-משטרתיים וחיצוניים, דוגמת מח"ש; ומאבק לא אפקטיבי בפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית.

למרות עבודתה הקשה והתובענית בשנה האחרונה, מנתוני מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2020 שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, ניכר כי הציבור מעניק לה ציון נכשל על התמודדותה עם אתגרים אלה.

ראייה ראשונה לכך היא אמון הציבור במשטרה, שירד בקרב הציבור היהודי מ-44% ב-2019 ל-41% באוקטובר האחרון. ירידה חדה במיוחד נרשמה בצדה השמאלי של המפה הפוליטית (מ-55% ב-2019 ל-34% שנתנו בה אמון באוקטובר). ניתן לייחס זאת לתפיסתם את תגובת המשטרה להפגנות כפוגענית ומוטה פוליטית. גם בקרב הציבור הערבי נרשמה ירידה משמעותית באמון (מ-38% ב-2019 ל-26% באוקטובר), ככל הנראה בשל שיטור היתר שלדעתם מופעל כלפיהם (עוד נגיע לזה), לצד חוסר אפקטיביות במאבק בפשיעה בחברה הערבית.

חשוב לומר, הפגיעה באמון הציבור במשטרה הייתה סיכון ידוע מראש על רקע המאבק בקורונה, שהיה לעתים פוגעני ושרירותי מדי, וההפגנות רחבות ההיקף, שכללו מגע עם אוכלוסייה שומרת חוק שלרוב לא נפגשת עם המשטרה.

לירידה באמון הכללי בה מצטרפות, כאמור, גם התפיסות בנוגע להפעלת שיטור יתר שעולות מהמדד. כך, כמעט שלושה רבעים (73%) מהציבור הערבי חושבים שמופעל נגדם שיטור יתר. זאת, לצד 82% מהם שסבורים שהטיפול בפשיעה ברחוב היהודי נעשה ביסודיות רבה יותר מאשר ברחוב הערבי.

תפיסות מדאיגות אלה אינן חסרות בסיס, ואף מתיישבות עם נתונים רשמיים שקיבלנו מהמשטרה לפני חודשים אחדים, כחלק מבקשת חופש מידע. שימו לב לזה: במחצית הראשונה של שנת 2020, קצת יותר מ-50% מכלל המעצרים שביצעה המשטרה בקרב אזרחים היו של ערבים (נזכיר שחלקם באוכלוסייה עומד על כ-20%); זאת, בעוד שבמשך שנים כשליש (33%) בלבד מהמעצרים הללו מסתיימים בכתב אישום, לעומת כמחצית ממעצרים של יהודים. התוצאה של משוואה זו היא, למעשה, שיטור לא אפקטיבי שמוביל למעצרים מיותרים.

אולם תפיסות על שיטור יתר אינן נחלתם של אזרחי ישראל הערבים בלבד. כך, 70% מהחרדים סבורים שהמשטרה מפעילה שיטור יתר נגד חברי הקהילה שלהם, ו-61.5% מכלל הציבור הישראלי חושבים שהדבר נכון גם כלפי יוצאי אתיופיה.

בשורה התחתונה, נראה כי המשטרה לא מצליחה להנחיל בציבור תחושה שהיא פועלת באופן מקצועי, הוגן ושוויוני כלפי כל חלקי האוכלוסייה, ללא כל אפליה או הטיה. האם היא תשתפר בכך? לא בטוח. כ-70% מהישראלים סבורים שהמשטרה איננה מתייחסת ברצינות הראויה לביקורת כלפיה. לא תופתעו, אגב, שנמצא קשר ישיר בין אלה שחושבים כך, לבין אלה שהעידו כי אינם סומכים על המשטרה.

כדי לתקן את דרכה ולשפר את תדמיתה הציבורית, על המשטרה לנקוט בכמה צעדים בתור התחלה. ראשית, ברור שהיעדר מפכ"ל קבוע וניסיונותיו של השר לביטחון פנים להתערב בעבודת המשטרה בהקשר של ההפגנות, הזיקו לתדמיתה כגוף מקצועי וא-פוליטי. המשימה המונחת על שולחנו של המפכ"ל הבא היא קודם כל לוודא שהמשטרה תפעל משיקולים ענייניים בלבד, ותשקף זאת לציבור.

בנוסף, עליה להדק את שיתוף הפעולה עם מנגנוני הבקרה החיצוניים לה, בפרט חוקרי מח"ש - שנתקלו לא פעם בחומת שתיקה מצד השוטרים. חשוב לחזק גם את מנגנוני הביקורת והמשמעת הפנים-משטרתיים, דוגמת מחלקת המשמעת של המשטרה, יחידת תלונות הציבור והקצינים הבודקים, בין היתר באמצעות הגברת עצמאותם ושקיפותם, והשימוש האקטיבי שלהם במאגר נתוני תלונות המתקבלות נגד שוטרים. לתשומת לבו של המפכ"ל המיועד.

ד"ר גיא לוריא הוא חוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה