משרד הבריאות עדכן היום (שני) כי יותר מ-3,000 בני אדם מתו בתשעת חודשי מגיפת הקורונה. בסך הכול, 3,003 איש מתו מהנגיף, ואלף מהם בחודשיים האחרונים בלבד. הגעת החיסונים מהווה קצה חוט של תקווה שהחודשים הבאים יראו אחרת.
מאחורי המספרים עומדות משפחות וחברים, שמספרים עתה על יקיריהם שחיו חיים שלמים ומלאים עד שהפסידו במאבק לנגיף, ועל הקשיים שמלווים אבלות בתקופת המשבר. הנה סיפורם של שלושה מהמתים.
אורלי כארם
במקום לחגוג אתמול יום הולדתה ה-51 של אורלי כארם, שהיה מלווה מאז ומתמיד בהכנות לחג המולד, בני משפחתה נאלצו להתאבל על מותה מקורונה. כארם, תושבת גוש חלב שבגליל העליון, עבדה כמורה בבית ספר לבנות בג'וליס. היא הייתה נשואה לד"ר מרואן כארם, רופא אף אוזן גרון, ואם לשני ילדים - בן 25 ובת 21.
מותה הגיע בהפתעה. כארם הייתה אישה בריאה וללא כל מחלות רקע. אחיה, פאוזי ג'ובראן, סיפר כי לפני כשבועיים היא שבה מעבודתה ותיארה תחושת חולשה. תחילה, חשבה שזו שפעת קלה, שמלווה בשיעול וחום. אבל אחרי ארבעה ימים, כשאיבדה את חוש הטעם והריח, הלכה להיבדק עם בעלה - ושניהם נמצאו חיוביים לנגיף.
בשבועיים האחרונים חלו עליות וירידות במצבה, שבאו לידי ביטוי בעיקר בשיעול שהחריף, ולפני כשבוע החלה להרגיש שיפור ניכר. ביום ראשון, המצב הידרדר בפתאומיות. היא הועברה לבית החולים זיו בצפת, ומתה כעבור יום.
"זה אסון כבד", אמר האח. "המשפחה עוברת ימים קשים מאוד. ההורים שלנו מתקשים לשאת את הכאב. אנחנו נחזק ונתמוך בהם ובד"ר מרואן ושני הילדים". לדבריו, הקושי לקיים את מנהגי האבלות גורם לכאב נוסף. "לפני ההלוויה מקובל לערוך תפילה בכנסייה ולעבור על פני ארון המתים. את התפילה ערכנו בחצר הכנסייה ואנשים רבים שרצו לבוא ולהשתתף באבל שלנו לא יכלו להגיע".
און ברזילי
און ברזילי, חבר קיבוץ ראש הנקרה שכיהן כמנכ"ל תשלובת הקיבוצים "מילואות", מת מקורונה בבית החולים רמב"ם בחיפה ב-31 באוקטובר בגיל 63. לפני מותו, שהה באשפוז במצב קשה, מורדם ומונשם, במשך חודש.
און, יליד חיפה, הגיע לראש הנקרה כ"ילד חוץ" בגיל 14 במסגרת חברת נוער, ונשאר בקיבוץ לאחר שחרורו מצה"ל. שמו "און" העיד עליו כספורטאי נצחי - עד שנדבק בנגיף בריאותו הייתה טובה והוא שמר על כושר גופני גבוה, ובין תחביביו היו גלישת רוח בים, כדורסל ורכיבת אופני הרים.
ב-2012, און מונה למנכ"ל "מילואות", הארגון הכלכלי האזורי של קיבוצי הגליל המערבי, וחודש לפני מותו נבחר בפעם השלישית לתפקיד. בתפקידו הקודם שימש במשך שבע שנים כמנכ"ל חברת "תרביות ראש הנקרה", ובנוסף הקים ושימש כמנכ"ל ב"גליל אקספורט", חברת ייצוא ושיווק תוצרת חקלאית לחו"ל.
"מצבו כתוצאה מההידבקות בנגיף ומותו היכו בתדהמה את כולם, ומלמד שעל כולנו להיזהר ולהישמר", אמרו בתנועה הקיבוצית לאחר לכתו. הוא הותיר אחריו את רעייתו ורד, בת הקיבוץ, שלושה ילדים ושבעה נכדים.
אבי ליאור
משפחתו של אבי ליאור האמינה כי יחלים במהרה, אך מיום ליום נראתה הידרדרות במצבו, ולמרות מאמץ להבאת תרופה ייחודית מארצות הברית, הוא מת מסיבוכים של הנגיף ב-28 באוקטובר. הוא היה בן 70 במותו, ככל הנראה נדבק במקום עבודתו, בתחום חומרי הבנייה.
הוא נקרא על שם דודו אברהם, שנפל בהגנת היישוב בית קשת, וגדל להורים שחרטו על דגלם ציונות ושוויון. אביו, ישראל, הגיע לארץ בעליית הנוער מפולין, הצטרף לארגון ההגנה כנער והשתתף במלחמות ישראל עד הגיעו לתפקיד המזכיר הצבאי של גולדה מאיר במלחמת יום כיפור. אמו, אסתר, הייתה נהגת משאית בצבא הבריטי והגיע עד טריפולי שבלוב במסעותיה.
בנו של אבי, רביב ליאור, מספר שתמיד היווה עבורו דוגמה, ושידע להיות בן זוג טוב לאשתו, להרעיף אהבה על הילדים, לדאוג לפרנסת הבית ולהשרות תמיכה ברגעים קשים. לאורך השנים, אבי התנדב בתחומים שונים, ובהם מאבק חולי סרטן המעי הגס להוספת הטיפול במחלה לסל התרופות.
במלחמת הכיפורים לקח חלק כחייל מילואים. אבי לחם במשך שבועיים באזור החווה הסינית בסיני, והשתתף בצליחת תעלת סואץ. לאחר המלחמה, שירת שנה נוספת בקבע כדי לעזור להחזיר את הצבא לכשירות, ושם הכיר את אשתו אורה, שליוותה אותו לשארית חייו.
עם סיום לימודיו האקדמיים בהנדסת מכונות, עבר עם אורה לקיבוץ הולדתה גשר וביקש לשקם מפעל כושל לייצור אבקות גבס. בתוך זמן קצר, הפך את המפעל למוקד כלכלי של הקיבוץ, שהמשיך לפרנס גם את הדורות הבאים.
בהמשך, אבי הקים את מפעל לוחות הגבס הראשון בארץ, שנחנך ב-1995 בנוכחות ראש הממשלה יצחק רבין והבעלים טד אריסון. בשלושים השנים האחרונות גרו בני הזוג ביישוב אלפי מנשה, יחד עם ילדיהם ענבר, רביב ויהב.