הישראלים אוהבים הפרטה, אבל לא כשהיא מתנגשת בהם בשעת משבר

גם בעיצומו של משבר הקורונה אנו מתבשרים על המשך מהלכי הפרטה בישראל: בין אם מדובר בהפרטת התעשייה האוויריות, שוועדת השרים לענייני הפרטה אישרה בחודש שעבר, או ההעברה של תפעול נמל המפרץ החדש בחיפה לחברה סינית. אפילו חלק מבדיקות הקורונה שאנו נאלצים לעבור, מבוצעות במעבדות פרטיות.

האם זה דבר טוב? מומחים חלוקים בדעותיהם. מחד, התומכים בהפרטה מצביעים על היעילות הרבה יותר של הסקטור הפרטי ועל היתרון שצומח לצרכנים מחיזוק התחרות, שהיא תולדה של הפרטה. מנגד, יש הכופרים ביכולת של הפרטות להוזיל משמעותית שירותים ציבוריים, ומדגישים את הדרך שבה הפרטה מעשירה שכבה מצומצמת של בעלי הון על חשבון העובדים, הצרכנים והיכולת של הציבור הרחב להשפיע על המתרחש במרחב הציבורי.

אולם האם אנחנו באמת יודעים מה הציבור רוצה? האם הציבור הישראלי אכן תומך בפעולות ההפרטה שהמדינה מבצעת בשמו מזה כבר 35 שנה? למען האמת, על אף השפעתה העצומה של ההפרטה על חיי היומיום של כולנו, אנו יודעים אך מעט על עמדות הציבור לגביה. לכן, במחקר חדש שערכנו, ויתפרסם בקרוב בכתב העת של המוסד לביטוח לאומי, "ביטחון סוציאלי", ניסינו לשפוך מעט אור על שאלות מעניינות אלה על סמך סקר מייצג שערכנו בשנת 2016 בקרב 1,142 ישראלים.

מהמחקר עולה באופן ברור, שמידת התמיכה של הציבור תלויה מאוד בסוג ההפרטה. כאשר נשאלו על הפרטה במובנה הרחב (ההגדרה הייתה: "העברתו של נכס או של שירות ממשלתי לידיים פרטיות"), התברר ש-57% מהנסקרים תומכים בהפרטה, ורק 43% מתנגדים לה, אבל נמצאו הבדלים משמעותיים בעמדותיהן של קבוצות שונות באוכלוסייה. מבוגרים נוטים להתנגד להפרטה יותר מצעירים, נשים - יותר מגברים, וערבים - פי שניים יותר מיהודים.

כמו כן, בעלי הכנסות נמוכות נוטים להתנגד יותר להפרטה מבעלי הכנסות גבוהות. תוצאות אלה תואמות ממצאים ממדינות אחרות, ומוסברות בכך שקבוצות פגיעות, הנתונות לעיתים לאפליה או חוששות מפניה, מעדיפות שלא להיות נתונות לחסדי השוק, ומקוות להגנה מסוימת במגזר הציבורי.

בהמשך הסקר שאלנו לדעתם של הנסקרים לגבי תחומי פעילות ספציפיים, והתמונה הפכה למורכבת אף יותר. רוב הנשאלים אמנם תמכו בהפרטת תשתיות ציבוריות, לרבות משק החשמל ונמלי הים, אך רוב גדול התנגד נחרצות להפרטת שירותים חברתיים: 65% התנגדו להפרטת שירותי בריאות, 63% התנגדו להפרטת בתי ספר תיכוניים ומסגרות טיפוליות באנשים עם פיגור שכלי, ו-60% התנגדו להפרטת מוסדות לטיפול בקשישים ופנימיות לנוער בסיכון.

ייתכן כי אפשר להסביר את הפערים בין עמדות הנשאלים כלפי תשתיות ממשלתיות ושירותים חברתיים באופן הבא: התפיסה בקרב רבים בציבור הישראלי היא שעובדי חברת החשמל משתמשים בעובדה שהאצבע שלהם נמצאת "על השאלטר" כדי לקדם אינטרסים צרים על חשבון הקופה הציבורית. לעומת זאת, בתור הורים, למשל, אנחנו מכירים את המורים של הילדים שלנו, וכתוצאה מההיכרות גם בדרך כלל נותנים בהם אמון, מגלים אמפתיה כלפיהם - ומתנגדים להפרטה של מערכת החינוך.

עוד נמצא כי כאשר מתמקדים בשירותים חברתיים, ההתנגדות להפרטה חוצה כמעט את כל המגזרים, למעט יוצא דופן בולט - יהודים שהגדירו עצמם "דתיים מאוד" (שרבים מהם חרדים). באוכלוסייה זו נרשם רוב של 65% בעד הפרטת השירותים החברתיים, ונראה שהדבר קשור להעדפת הציבור החרדי לקבל שירות הממומן אמנם מכספי המדינה, אך מסופק על ידי עמותות המזוהות עם הקהילה ולא על ידי מוסדות ממשלתיים.

בדומה למקומות אחרים בעולם, ממצאי המחקר מצביעים על פער בין עמדותיהן של אליטות כלכליות ופוליטיות, הדוחפות בדרך כלל לכיוון של הפרטה, לעמדותיו של הציבור הכללי, שנוטות להיות יותר מסויגות וחשדניות כלפי מדיניות זו, כאשר הציבורים החלשים יותר נוטים להחזיק בדעות השליליות ביותר ביחס להפרטה.

בהתחשב בכך, סביר שהאיומים שיצרה המגיפה מדגישים את חשיבות מדינת הרווחה בעיני הציבור, שבחלקו הגדול נחלש כלכלית כתוצאה מהמשבר הכלכלי שיצרה המגיפה. מחקרים על עמדות הציבור מהעולם אכן מראים שבעקבות משברים כלכליים תמיכת הציבור במדינת הרווחה נוטה להתחזק. בזמנים שכאלו אזרחי ישראל אולי לא תמיד מביעים אמון במדינה, אבל עדיין מעדיפים אותה על פני גורמים פרטיים, ורוצים שתעמוד לצדם.

ד"ר עמוס זהבי הוא ראש החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב. ד"ר ברוך לוי הוא פוסט דוקטורנט ועמית הוראה במחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב. את הסקר יזם ותכנן בני פפרמן, לשעבר ראש מינהל מחקר וכלכלה במשרד הכלכלה והתעשייה