לספא יונס, ילידה ותושבת יפו, היה חלום - להקים עסק לאירוח בלב יפו, עסק שיעסיק רק נשים תושבות האזור כדי "להעצים" אותן ויספר את הסיפור של המקום האהוב עליה. בגיל 44 היא עזבה את עבודתה במשרד ממשלתי, והלכה להגשים את חלומה.
היא הקימה את "דה יאפא" ("אירוח" בערבית), "בית אירוח בשוק הפשפשים, שמארח קבוצות ומשפחות לארוחה ממטעמי המטבח הערבי בשילוב חוויה ערבית יפואית אותנטית", לפי אתר המקום. מדובר בעסק לאירועים ואירוח קבוצות תיירות פנים וחוץ. בסיום הארוחה, הקבוצות עוברות למתחם הדיוואן ובזמן הגשת הקינוחים אורחי המקום יכולים להשתתף בהרצאות או סדנאות שונות - למשל, בתחום המוזיקה או הבישול הערבי. זה היה החזון. הוא אפילו התממש להרף עין, אבל אז הגיעה הקורונה ועצרה הכול.
"החלום התחיל עוד ב-2007 כשהקמתי עמותה שעסקה בקידום נשים. חלמתי על מיזם שגם יעזור בקידומן וגם יציג את יפו עם הסיפורים שלה ועם המסורת והמורשת, השירה שלה", היא מספרת בהתרגשות. "פתחנו ב-8 במרץ, הזמנתי את האנשים, התחלתי לעשות הכנות הקולינריות, להכין את התפריט, לעשות טעימות. עבר שבוע, וב-15 לחודש תכננתי לעשות צילומים של המקום ושל המאכלים ליחסי ציבור", מספרת יונס בקול חנוק, "ואז, יום לפני, אני מקבלת טלפון מהאחראית על הצילומים: 'אנחנו לא יכולים להגיע מחר, ונראה שתצטרכו לסגור ולא לפתוח'. זאת הייתה מכה לא פשוטה".
ביום שבו אנחנו פוגשים את יונס, יפו שמשית ושוקקת חיים. בתי הקפה פתוחים במתכונת טייק אוויי, אנשים יושבים על המדרכות עם כוסות בירה בצהרי היום והחנויות פתוחות. בשוק הפשפשים הסמוך הסוחרים מוציאים סחורה החוצה, עוברי אורח ברחוב. ניגוד מוחלט לשקט בתוך בית האירוח אל ספא. היא מספרת שלקח לה זמן להחליט לעזוב את עבודתה המסודרת במשרד העבודה ולהפוך לעצמאית. "חיפשתי מקום יפה עם סיפור היסטורי, עד שמצאתי את המקום המדהים הזה".
"דה יאפא" שוכן במבנה אבן עתיק בעל תקרת קשתות ששימש בסוף המאה ה-19 כמתחם חאן לאורחי יפו. בינואר השנה יונס כבר שכרה את המקום. הפתיחה הרשמית הייתה אמורה להיות במרץ, אלא שאז התחיל הסגר הראשון.
"שנים חלמתי להקים את העסק הזה. עשיתי החלטות לא פשוטות והלכתי על זה, גייסתי את כל המשאבים הנדרשים ולקחתי את הסיכונים, כי זה חלום וצריך להגשים חלומות", היא אומרת.
"אחרי כל התרוצצויות והארגונים שקדמו לפתיחה, פתאום צריך לעצור את הכול ולהבין שאין אפשרות לפתוח. גם לא היה ברור לי לכמה זמן נצטרך לעצור. התחלתי לחשוב מה אני עושה עכשיו, ואמרתי לעצמי שאני לא אתן לקורונה לעצור אותנו. אמרתי לעובדות שלי שנעשה משלוחים. זאת הייתה גם הזדמנות מצוינת לדייק את הטעמים וגם שיתחילו להכיר אותנו. זה מה שעשינו".
יונס, אופטימיסטית בלתי נלאית, ניסתה "להפוך את הלימון ללימונדה", ובמהלך כל תקופת הסגר המקום פעל במתכונת משלוחים. בחודש יוני הצליחה לפתוח לראשונה במתוכנת המלאה כפי שתכננה - כמסעדה עם אירוח באמצע שבוע ויריד אוכל בימי שישי. אלא שאז הגיע הסגר השני. היא רצתה שרק נשים יעבדו וינהלו את המקום - החל מבישולים ועד להעברת סדנאות.
"מדובר בעסק חדש ולוקח זמן ללמוד להפעיל אותו. עד שנכנסנו לעניינים, כבר הגיע הסגר השני ב-17 בספטמבר. שוב, סטירת לחי לא פשוטה. הייתי מאוד אופטימית, שזהו סיימנו, אנחנו נעבור הלאה. ופתאום לסגור, זה היה מאוד קשה. לפי כן עבדנו עם מגבלות לא פשוטות - פעם 20 אנשים, פעם 10, כל פעם היו הנחיות שבלבלו אותנו, אבל יכולנו לחיות עם זה. ושוב היה צריך לסגור. זאת הייתה קטסטרופה שלא יכולתי לעכל", היא אומרת.
כעת פועל המקום במתכונת של משלוחים ובשבועיים האחרונים, מאז שחלה הקלה במגבלות, גם כיריד אוכל בימי שישי. "בסגר הראשון, כשידעתי שאנחנו בהרצה וההכנסות מעטות, הייתי יותר אופטימית. עכשיו זה כבר הפסדים גדולים. בכל חודש אני צריכה להחליט מחדש מה אני עושה, או שאנחנו ממשיכים להפסיד ולהאמין שאוטוטו זה עובר, או שאני מודיעה על פשיטת רגל וזהו. ואני לא רוצה לוותר על החלום הזה. אז המשכתי לבקש שוב הלוואות מהבנקים ושוב לגייס עוד משאבים כדי בעצם לכסות את התקופה הזאת של ההפסדים עד שנתחיל לעבוד. וזה לא פשוט".
כמה כסף השקעת בעסקה עד היום?
"מיליון שקל. עכשיו אני מוסיפה עוד, אז זה צפוי להגיע ל-1.1 מיליון. חלק גדול מזה הן הלוואות מהבנים, וכשליש זה מקרן השתלמות, קופת גמל, סיוע מהמשפחה".
קיבלת סיוע מהמדינה?
"קיבלתי הלוואה בערבות המדינה שצריך להחזיר. מסתבר שהעסקים החדשים לא זכאים לשום סיוע. לא הסיוע שמקבלים העסקים הוותיקים וגם לא החזר של הוצאות קבועות, אפילו לא פטור מארנונה שזה דבר בנאלי. הזכאות לפטור מארנונה כרוכה בזה שנהיה זכאים למענקים. זה באמת להיות שקופים לגמרי מול הממשלה, מול מקבלי ההחלטות. לא רואים אותנו. וזה מאוד קשה. התחושה היא כמו של יתום, שאין לו אבא ואמא שיכולים לסייע בעת צרה, והיא תחושה מאוד קשה. מעבר לקושי הכלכלי, זה גם הקושי הנפשי, נזקים נפשיים שאני חושבת שימשיכו איתי הלאה. גם אם אסתדר בסוף וכן אוכל לגייס עוד משאבים כדי להתגבר על התקופה הזאת, אני חושבת שהנזק הנפשי של להרגיש אין מישהו שיכול לדאוג לנו בעת צרה הוא מאוד קשה ובולט. לעסקים החדשים הייתה סטירת לחי נוספת.
לא שקלת לוותר?
"ויתור הוא מאוד קשה. ניהלתי הרבה מלחמות כדי להקים את העסק, גייסתי משאבים, עזבתי מקום עבודה, נלחמתי מול המשפחה שזה הדבר הנכון בשבילי. אז להחליט, ככה בקלות, שלא הסתדרתי, וכבר אמצא את הדרך להחזיר חוב של מיליון שקל זה לא עובד. מצד שני אני שואלת את עצמי כל הזמן, עד מתי אמשיך לקבור את הראש בחול. אני מניחה שיהיה רגע שאצטרך לשקול כמה אני מוכנה להמשיך ולהפסיד, כי הכסף ייגמר בעוד חודשיים-שלושה. אני לא חושבת שאוכל לשרוד עוד הרבה חודשים".
"אנשים התעייפו, הם לא יכולים לשמור לאורך זמן על הנחיות כל כך קשות. אם הייתי מוכנה להיות "עבריינית" ולפתוח הייתי עושה את זה, פשוט אני לא מסוגלת. אם אומרים לי שיש חוק שאסור לפתוח, אז אני באמת מצייתת לחוק. צורם לי לפעמים שיש אנשים שלא ממש שומרים על החוק. יכולתי לבחור אחרת, אני פשוט לא מוכנה".
בימי חמישי יונס והמבשלות מכינות את התבשילים וכרגע המקום פועל רק בימי שישי במתכונת של יריד האוכל. יונס מנסה להחזיק את הראש מעל המים. "זה מכסה לי אולי 20% מההוצאות. ההוצאות שלי גבוהות - השכירות, ארנונה שאין לי פטור, השיווק שאני עדיין ממשיכה לעשות. גם לא ציפיתי שזה יכסה", היא מסכמת. "אם היינו פועלים רגיל כמסעדה ואירוח זה היה אמור לכסות. כרגע זה רק להישאר בתודעה, וגם כדי לאפשר לעובדות המקום בכל זאת לעבוד ביומיים האלה. אז בינתיים רק נותר להאמין שמקבלי ההחלטות יתעשתו ויאפשרו לנו לעבוד".