מהדורות החדשות בישראל מדווחות באופן תדיר על כמות הנדבקים היומית, מספר החולים הקשים ועל הזינוק בתחלואה. אבל בתוך הטבלאות, העמודות והרשימות המוצגות לציבור בקביעות, מסתתרות גם קבוצות ייחודיות באוכלוסייה הנפגעות באופן קשה וספציפי מהשפעות הקורונה. אחת מאותן הקבוצות היא אוכלוסיית הילדים ובני הנוער הבודדים, אלו שמתקשים מלכתחילה באינטראקציות חברתיות וביצירת קשרים. הקבוצה הזו שקופה, נעדרת מן השיח הציבורי ואינה מקבלת את הסיוע הנחוץ לה. אני מכנה אותם - הנפגעים השקטים.
לא תמצאו אותם מפגינים ברחובות או מעלים פוסטים זועמים ברשת. הם יפחיתו את התקשורת שלהם עם אחרים, יתקשו לספר מה עובר עליהם ולבקש עזרה. הזעם שלהם, או ליתר דיוק, התסכול, יופנה פנימה, כלפי עצמם.
במהלך החודשים האחרונים אני מנחה קבוצה חברתית של בני נוער כאלו במסגרת עמותת "רקפת". העמותה מתמחה בהקמת קבוצות חברתיות לבני נוער המתמודדים עם קשיים חברתיים על רקע של מופנמות, ביישנות וחרדה חברתית. בתוך הקבוצה נרקמו קשרים עדינים ושבריריים בין בני הנוער, קשרים שנעשו מאתגרים יותר כשעברנו לפעול בזום.
במקביל, התחלתי לקבל דיווחים מהורים, מורים ומטופלים אישיים על קשיים רגשיים הולכים וגדלים בקרב ילדים ובני נוער - סימפטומים של דכדוך, תחושת חוסר אונים, איבוד משמעות ודיכאון. הסימפטומים הרגשיים מובילים את הצעירים גם לירידה באנרגיה ובתפקוד.
במחקר בנושא השפעת משבר הקורונה על ילדים, שערכה הפסיכולוגית יעל אברהם בשיתוף פרופ' תהילה קוגוט וד"ר חגית סבטו, נמצא כי תחושת המיטביות ומצב הרוח הכללי בגילאי הילדות המאוחרת (ד'-ו') הושפע לרעה מהבידוד החברתי במהלך התקופה. זאת, לעומת שכבות גיל אחרות, כמו הגיל הרך, בהם ייתכן שהזמן הנוסף עם ההורים דווקא תמך בתחושת הרווחה של הילדים.
בנוסף, ילדים ובני נוער בודדים - כאלו המדווחים על פחות חברים גם בימי שגרה - נעשו בודדים יותר בתקופת הקורונה. הקושי שלהם לדבר בקבוצה, ליזום ולתחזק קשרים חברתיים, התעצם במהלך התקופה וגרם להם להרגיש שונים, דחויים ומלאי בושה.
עוד בוואלה!
פעמים רבות המסגרות החברתיות של בתי הספר היוו עבור ילדים אלו המסגרת היחידה של אינטראקציה חברתית. סגירתם של בתי הספר חסמה את האפשרות הזו בפניהם. הישיבה הארוכה בסגרים, מפגשי הזום והרשתות החברתיות, ממשיכות להקרין אווירה של "עסקים כרגיל" ומחריפות אצלם את תחושות הבדידות והניכור. התוצאה פעמים רבות היא הימנעות חברתית עד כדי התנתקות מוחלטת. משם קצרה הדרך לטשטוש התחושות הקשות באמצעות שימוש באלכוהול ובסמים, ובמקרים קיצוניים גם להתנהגויות סיכון נוספות, עד כדי אובדנות.
חשוב לזכור שבני אדם הם יצורים חברתיים. ההתפתחות האישית שלנו היא מתוך אינטראקציה עם האחר. הצורך בקשר ובשייכות הוא צורך בסיסי שנפגע לאחרונה באופן קשה. בתקופה זו של חוסר ודאות מתמשכת, כדאי שהורים, מטפלים, אנשי חינוך ואף כולנו כחברה, נתכוונן לצרכי הילדים והמתבגרים שלנו, בייחוד לאלה המתקשים חברתית.
כהורים - נבדוק כיצד ניתן לשמר את האינטראקציות החברתיות מחוץ ובתוך המסגרת המשפחתית. נעודד שמירה על רצפים של פעילויות שהיו בעבר, נדרבן את הילדים לשוחח על התחושות שלהם ולנרמל אותן. עזרו להם ליזום מפגשים, להתעקש על קיום אינטראקציות חברתיות יום יומיות, וכמובן במידה ויש צורך - להפנות לסיוע וטיפול.
כמטפלים וכאנשי חינוך - עלינו לחשוב על דרכים יצירתיות וגמישות על מנת להמשיך את קיום המסגרות החברתיות. ניתן לקיימם בפארקים, באוויר הפתוח, תוך עידוד משחקיות ומפגשים נוספים. מומלץ להכיר ולבחון מענים שהם במהותם קבוצתיים - השדה החברתי, קבוצת השווים. תחושת היחד והעלאת תחושת המסוגלות החברתית - הן המקום והדרך להתמודדות מיטיבה עם אתגרים וקשיים חברתיים-רגשיים.
דנה אבירם היא עובדת סוציאלית, מטפלת פרטנית בילדים ובני נוער המתקשים חברתית ומנחת קבוצה בעמותת רקפת במודיעין.