מותו של סאיב עריקאת אינו רק מוות פיזי. הוא מסמל במידה לא מבוטלת מותו של חזון, אותו חלקו לא מעטים ועריקאת היה מהבולטים שבהם, לראות פתרון מדיני לסכסוך הישראלי פלסטיני. הוא היה חבר של קבע בכוורת שליוותה את יאסר ערפאת מהרגע שבו תהליך השלום יצא לדרך בוועידת מדריד. מאז לא זנח מעולם את הדרך אותה אימץ. במובן זה הוא באמת חלם על מזרח תיכון אחר והיה בין הבודדים בצד הפלסטיני שהסתכלו יותר אל העתיד ופחות על העבר. עריקאת הוא מהוגיו של תהליך אוסלו ובין השנים 1996 (אז נבחר למועצה המחוקקת הפלסטינית) ועד למותו של ערפאת בנובמבר 2004, היה ראש הצוות הפלסטיני למשא ומתן עם ישראל.
אחרי מותו של ערפאת סר חינו על עריקאת בעיני ההנהגה הפלסטינית. אבו מאזן ראה בו נאמן של ערפאת, אך גילה, בכל פעם שנדרש לכך, כי על מנת לקיים משא ומתן הוא זקוק לעריקאת. לא רק משום שהאיש היה בעל תואר שלישי במדעי מדינה, אלא משום ניסיונו העצום בניהול משא ומתן (ספרו על משא ומתן בתקופת חייו על עלי, הח'ליף הרביעי באסלאם, הוא חובה לכל מי שיש לו עניין בעסקים עם מוסלמים).
עריקאת היה האיש שידע הכול על היסטוריית המפגשים עם ישראל. בשנת 2017 מצא עצמו לצדו של אבו מאזן, שותף ל-37 מפגשים עם אנשי הממשל האמריקני (ביניהן ארבע פגישות עם הנשיא טראמפ) בהן פירט את אופי הסכסוך, פרס את האופציות והציג מפות שונות. חרף ההשקעה העצומה, הפלסטינים לא קצרו את הפירות, ועריקאת לא הסתיר את אכזבתו. העברת השגרירות האמריקנית מתל אביב לירושלים הייתה מבחינתו שבירת החלום לפתרון מדיני אמיתי. עריקאת, כשליח ציבור, נרתם לבקשת אבו מאזן, שביקש את ניסיונו, גם משום שבסביבתו הקרובה אין בקי כעריקאת ברזי המשא ומתן, אז והיום.
אל תפספס
ככל שחלפו השנים גברה הבנתו הפוליטית, כי ישראל אינה מעוניינת לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים, תובנה שגרמה לו לשנות דפוסי פעילות. בניגוד להצהרות שראו שוב ושוב לחזור לשולחן המשא ומתן, הוא פעל בעשור האחרון, ככל שבריאותו אפשרה זאת, לפעילות חד-צדדית פלסטינית בזירה הבינלאומית, גם מתוך הבנה שהיא עלולה להסב נזק לתדמית הישראלית. באחד מראיונותיו האחרונים לתקשורת בישראל הסביר באריכות מדוע המדיניות שבחר נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בכל הנוגע לסכסוך הופכת את ארה"ב למתווך חד צדדי שאינו יכול להיות מקובל על הפלסטינים.
כחבר בארגון פתח, עריקאת היה משרת ציבור, אך היה גם מדינאי יותר מאשר פוליטיקאי. הוא ידע את מקומו בהיררכיה ולא חתר תחת המנהיגות. לכן מותו לא אמור להשפיע על מאבקי הירושה הצפויים לאחר הסתלקותו של אבו מאזן. עריקאת לא גדל בשטח, לא עסק בפעילות צבאית ולא שילם מחיר אישי, כמו למשל, ישיבה בכלא. ולכן בהיבט הזה הוא לא צבר כוח פוליטי, שלאחר מותו יתפזר בין פעילים בולטים אחרים בארגון.
פועלו יהווה בסיס לכל נושא ונותן פלסטיני עתידי
בהיותו עסוק בהיבט המדיני של הסכסוך, הוא גם לא טרח להעמיד דור צעיר של יורשים פוליטיים פוטנציאליים. יתרה מכך, המייסד של מקימי פתח. עריקאת, ששייך לדור השני בארגון, לא נמנה עם מערך הלוחמים שחירפו נפשם במאבק הפלסטיני ולא נשא במשרות בכירות במנגנוני הביטחון, שיאפשרו לפעול בעוצמה להשתלט על ההנהגה בעתיד ולכן מראש מיקם עצמו בעמדת היועץ.
עריקאת עצמו נהג לומר, ספק ברצינות ספק בהלצה, כי העמדות הפומביות שהוא משמיע בעד פתרון מדיני הכרוך גם בוויתורים פלסטיניים, מציירות אותו באור שלילי בתוך הזירה הפלסטינית, משל היה פחות פטריוט. זו, ככל הנראה, הסיבה, שהדיר את רגליו מעיסוק במאמצים לפתור את הסכסוך הפנימי בין הרשות הפלסטינית לחמאס. הוא הבין שהחזון של חמאס שונה מזה של פתח - הזרם החילוני בשטחים - וכאשר נדרש לנושא, מינף אותו לטעון שישראל וארה"ב משתמשות בקרע הפנים פלסטיני כתירוץ לסירובן לחדש את התהליך המדיני.
מותו של עריקאת לא ישפיע כרגע על המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, מהסיבה הפשוטה שמשא ומתן כזה אינו קיים. אבל עריקאת משאיר אחריו חלל גדול, שהפלסטינים יצטרכו למלא, אם וכאשר יתחדשו המגעים בין הצדדים, בעידן אבו מאזן או אחריו. הספר שכתב וחוות הדעת שנתן יהיו בסיס שאיתו כל נושא ונותן פלסטיני עתידי יצטייד על מנת למקסם את האינטרסים של הפלסטינים.
ועדיין, ספק רב אם היפרדות מישראל ופתרון של "שתי מדינות לשני עמים" הוא מה שהפלסטינים מחפשים היום. על רקע הקיפאון המדיני הממושך, העמדה החד-צדדית של ארצות הברית הנוטה לישראל והפריחה ביחסי ישראל ומדינות המפרץ, גוברים הקולות בשטחים התומכים בפתרון מדינה אחת לשני עמים. לכן הסיכוי שהחזון המדיני של עריקאת והפתרון שבו האמין יתממש הם כרגע תסריט תיאורטי בלבד. מותו של עריקאת הוא מותו של חולם שלא זכה להגשים.
ד"ר גדי חיטמן הוא מרצה במחלקה למזרח תיכון אוניברסיטת אריאל ומומחה לזירה הפלסטינית