להשתחרר מהזום: משבר הקורונה עשוי להיות שעתן היפה של תנועות הנוער

מגיפת הקורונה מאלצת אותנו לחשוב ביצירתיות, ודווקא היכן שבתי הספר כשלו שוב ושוב, החינוך הבלתי פורמלי הוכיח שהוא מסוגל לעשות את העבודה. משבר הקורונה יכול וצריך להפוך לשעתם היפה של ארגוני ותנועות הנוער.

למי שלא זוכר, יריית הפתיחה של הגל השני נורתה בירושלים לפני חמישה חודשים. 140 הנדבקים בגמנסיה העברית בבירה היו פרומו מבהיל למה שעתיד להתחולל בחודשים הבאים בישראל כולה. יותר מחצי שנה אל תוך המגיפה, נדמה שכולנו, או לפחות רובנו המוחלט, מבינים דבר אחד בסיסי גם בלי להיות פרופ' ברבש: הקורונה כאן, והיא מכה בנו. הקיץ וחום הישראלי לא הרגו אותה, ואפילו לא הוויכוחים האינסופיים בינינו.

הפתיחה הנמהרת של מערכת החינוך בסיום הסגר הראשון נצרבה בתודעה כאחד הגורמים המרכזיים להתפרצות השנייה, וייקח זמן רב עד שכל ההורים והילדים יזכו להוציא את הילקוט מהבוידעם ולחזור לשגרה. לפי מתווה היציאה מהסגר שהציגה ראש מערך שירותי בריאות הציבור, ד"ר שרון אלרעי פרייס, ילדי כיתות ה' ומעלה לא יחזרו ללימודים לפני תחילת 2021, ואולי אפילו אחרי פסח הבא. מדובר במספר גדול של תלמידים - כמחצית ממערכת החינוך, שיישארו ללא כל מענה פדגוגי וחברתי.

בבסיס התפיסה הזו עומדת ההנחה שילדים ובני נוער בגילים האלה מסוגלים להסתדר בעצמם בבית, ושהלמידה דרך המסכים מחליפה את הלימוד בכיתה. ובכן, היא לא. ממש לא. בטח לא עבור ילדים בכיתות ה'-ו'. בית הספר הוא הרבה יותר מסך תכניות הלימודים שלו. בית הספר הוא בראש ובראשונה מקום מפגש בין בני אדם בהתהוות, מקום שבו לומדים ליצור קשרים חברתיים, לתחזק אותם, ומבינים את המשמעות של להיות אדם בתוך קבוצה וחברה.

לפני כמה ימים יצא לי לדבר עם אימא לבן מתבגר, חניך בתנועת נוער, שסיפרה לי שהבן שלה לא יצא מהבית במשך שלושה שבועות. חוץ מלאכול חטיפים ולצפות בסדרות בטלוויזיה הוא לא עושה יותר מדי. "מה עם לפגוש חברים?", תהיתי. "לפעמים הם עושים יחד גיימינג", היא ענתה במבוכה.

רצינו לגדל דור של הייטק וסייבר, אבל אם לא נתעורר נגלה שגידלנו דור של זוּמבים - ילדים ובני נוער שלא מוציאים את הראש מהמסך. מאמצע חודש מרץ אנחנו משליכים אותם לקובייה בזום עם המורה, בתקווה שיקלטו משהו מהשיעור. אבל בדרך הם מפספסים את שיעורי היסוד של בית הספר והמסגרות בכלל: תקשורת בין אישית ותהליכי חיברות.

אז מה הפתרון לתופעה? איך יוצרים אינטראקציות חברתיות גם בלי להפעיל את מערכת החינוך מתוך הבנה שהיא גורם שמאיץ את ההדבקה? שימוש בחינוך הבלתי פורמלי - ארגוני ותנועות נוער - לצד בתי הספר, יכול להיות התחלה טובה ליציאה מהקונספציה בה אנו שבויים.

עלינו לזכור מדי יום שמסגרת חינוכית לא שווה אך ורק בית ספר, וההספק של החומר הלימודי הוא לא חזות הכול. אמנם תנועות הנוער אינן יכולות וערוכות להכין תלמידי תיכון לבגרויות, אך הן יכולות לספק להם מסגרת חברתית בטוחה יחסית מעבר לשעות הלימוד לבחינות.

אם מערכת החינוך לא מסוגלת לצאת מהקופסה ולקיים פעילות בקפסולות קטנות - ארגוני ותנועות הנוער יכולים גם יכולים. אם בית הספר לא יודע לחלק את התלמידים על פי חלוקה גיאוגרפית שכונתית, הרי שתנועות הנוער כבר ערוכות לכך מראש. אם מערכת החינוך לא יכולה להשמיש חללי פעילות בחוץ, בשטחים פתוחים כמו פארקים וגנים - אנחנו, בחינוך הלא פורמלי, עושים זאת מאז ומתמיד.

בימים כתיקונם יותר מחצי מיליון בני נוער לוקחים חלק בפעילות חינוכית ערכית ומשמעותית בקבוצות קטנות מדי שנה. זו השעה להתיר למרחב החינוך הבלתי פורמלי לפעול תחת מגבלות של קבוצות קטנות גם בשעות הבוקר, ובכך להגיע לילדים ולבני נוער נוספים שהלמידה בזום מנתקת אותם לחלוטין מהמארג החברתי.

תנועת הנוער אולי לא תחליף את מערכת החינוך באופן מלא, אך היא לבטח יכולה להשלים אותה ולהעניק חוויה חברתית משלימה למערכת החינוך, שנכון להיום אינה מסוגלת לספק בשל המגיפה ותנאי הלימוד.

אסור לנו לשכוח את הילדים ובני הנוער שלנו בתקופה הזאת. אסור לנו לוותר על דור העתיד שלנו, רק כי אנחנו מתעצלים לחפש פתרונות מחוץ לקופסא. אסור לנו לזנוח את הנוער בצד הדרך בתקופה הזאת, כי רק זה מה שחסר לנו - לגדל דור של זוּמבים.

יאיר זעפרני הוא מזכ"ל ארגון הנוער נוע"ם (נוער מסורתי)