יום הכיפורים הנוכחי קודר יותר מההוא הנורא של 1973

הלכידות החברתית השברירית, ששמרה על מרקם החיים, נרמסת על ידי ההנהגה. נותר להתפלל ביום הכיפורים הזה שהתפוגגות השלטון הנוכחי של ישראל תהיה ללא דם, אש, תמרות עשן וחורבן

חיים באר
בווידאו: מלחמת יום הכיפורים (צילום: ארכיון צה"ל - משרד הביטחון, עריכה: טל רזניק)

ביום שישי, 5 באוקטובר 1973, ראיתי ידיעה קטנה בעיתון "מעריב" שדיווחה על ריכוזי כוחות בגבולות. הייתי מודע לכך שמשהו קורה, אולם לא היה ברור מה. יום הכיפורים נכנס בערבו של היום ולא הלכתי לבית הכנסת משום שחשתי ברע. גם בבוקר יום שבת נשארתי בביתי. בצהריים שבה אשתי בתיה מבית הכנסת וסיפרה שמשהו איום ונורא קורה - מכוניות נוסעות בכבישים, צעירים מוצאים מתפילתם אל מחוץ לבית הכנסת. בסביבות 14:00 נשמעה האזעקה. בטיפשותי ובעליבותי, אמרתי לבתיה שהמלחמה שלפתחנו תהיה כמו זו מלחמת ששת הימים - החרדה תהפוך לניצחון. טעיתי.

במוצאי יום הכיפורים צפיתי בטלוויזיה בראש הממשלה גולדה מאיר ובשר הביטחון משה דיין ולא הייתי צריך לשמוע מילה מדבריהם - אפלה ירדה על פניהם. אנחנו בצרה גדולה. באותן שנים הייתי חייל, איש מילואים של הרבנות הצבאית, וגויסתי לאחת מיחידות הקבורה. הגעתי עם פרוץ המלחמה לבסיס ביר גפגפה, שם שכנה מפקדת אוגדת סיני והיה בו גם שדה תעופה. ראיתי בהאנגר את החללים הראשונים שפונו מהחזית המצרית.

יום הכיפורים 1973 שבר עבורי לתמיד את האמון בהנהגה הפוליטית (צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

מאז, הריח של הנהגת מדינת ישראל לדורותיה, הוא ריח של מוות עבורי. אני מריח את גופות האנשים הצעירים ששכבו על רצפת ההאנגר, בביר גפגפה. יום הכיפורים 1973 שבר עבורי לתמיד את האמון בהנהגה הפוליטית, ללא קשר לימין או שמאל.

עוד בוואלה! NEWS

עמוס גלעד: "משבר הקורונה חמור יותר ממחדל יום הכיפורים"

לכתבה המלאה

הלכידות הישראלית נרמסת ברגל גסה

נגיף הקורונה הוא מאותן קטסטרופות שאין יודעים מאין הן באות, והמשבר שיצר מנוהל באופן נוראי

היו רגעים שבהם הפיוס היה קרוב, כשמנחם בגין הביא שלום עם מצרים או כשיצחק רבין ניסה נואשות לשנות את כיוון הסכסוך עם הפלסטינים. אבל הצל, אותו צל שהטיל יום הכיפורים הנורא ההוא, מלווה אותי. בביקוריי בנהלל אני עולה לקבר סבתי ולקברם של אנשי משפחתו של אבי, ובכל פעם מתמלא בחמת זעם כשחולף על פני קברו של משה דיין, שמסמל עבורי את השחצנות, האופוריה, הגסות וההתנשאות של הנהגת ישראל של 1973.

יום הכיפורים 2020 נצבע בצבעים קודרים יותר מיום הכיפורים ההוא של 1973. לא בגלל הבידוד וההגבלות שנכפו עלינו. הכעס הוא גם לא על השחיתות שבה מואשם ראש הממשלה בנימין נתניהו. פרשת הצוללות עדיין נחקרת ואם היא תתברר כנכונה הרי שזהו החטא הנורא מכל, וגם פרשות השוחד והמרמה השונות חמורות אולם נער הייתי וגם זקנתי וראיתי יחסי תן-קח בין שליטים לנשלטים. נגיף הקורונה הוא מאותן קטסטרופות שאין יודעים מאין הן באות, והמשבר שיצר מנוהל באופן נוראי. כל אלה הם חלק מטבע האדם וחלק מעליבותם של בני האדם ומכך שהכוח משחית.

המשבר שיצר הנגיף מנוהל באופן נוראי. מחלף קסם שומם במהלך הסגר (צילום: ראובן קסטרו)

מה שהופך את יום הכיפורים של 2020 לקו שבר חדש שנוסף לחברה הישראלית, הוא שראש הממשלה ומקורביו רומסים ברגל גסה כל סממן מאחד במרקם החיים שיוצר את לכידות החברה הישראלית. הלכידות הזאת עדינה, שברירית, פגיעה - בימים אלה היא נהרסת. ההרס הנורא הזה הופך את יום הכיפורים 2020 ליום של יגון ולא ליום של סליחה וכפרה.

מלחמת אחים נראית קרובה מתמיד

במשך כל חיי ניסיתי לעשות ככל האפשר למען הלכידות החברתית בישראל. קליטת העולים בשנות ה-50 הזניחה את יישובי הפריפריה ואנשי המעברות. בתפקידי כפרופסור לספרות באוניברסיטת בן גוריון שבנגב פגשתי את הילדים והנכדים של אותם עולים ועשיתי מאמץ פרטי להעמיק ולהרחיב את השכלתם, השכלה שאותה לא קיבלו בבית הספר. לימדתי אותם פיוט וטקסטים של יהודי המזרח, תפילות, שירים ומנהגים, עשיתי ככל שביכולתי להעניק להם ידע שנשלל מהם. באותן שנים הדגש בחברה הישראלית היה על תרבות אשכנז ואני ניסיתי להרחיב את הידע לגבי מורשת יהדות ספרד.

תפקידה של תרבות הוא לתקן. היא נוגעת בסדקים ולא מתכחשת להם, אלא מנסה לאחותם. כשברל כצנלסון דיבר בפני בני נוער "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", לכך כיוון. אסור לטייח. דבר מתוקן הוא הדבר היפה ביותר שאני מכיר. במכירות פומביות, ערכו של אגרטל עתיק ושלם לרוב נמוך מערכו של אגרטל שבור אשר תיקן בעל מקצוע. התיקון הוא חשוב ואנושי יותר מהשלם.

ניסיון בלתי פוסק לפרק ולסכסך. תומכי נתניהו מפגינים בתל אביב (צילום: ראובן קסטרו)

מה שאנחנו רואים בישראל הנוכחית הוא ניסיון בלתי פוסק לפרק ולסכסך, לשבור ולנתץ. מדינה שבונה את עצמה היא מדינה שמושיטה יד לשלום, לפיוס, לאחווה, למציאת מכנה משותף - בתוכה ומול אויביה. זהו המאבק האמיתי. אם צבא המשרתים של נתניהו, בפוליטיקה ובתקשורת, ימשיך להטיף לשנאה נוראה, החיים המשותפים של הציבורים השונים בישראל יתחלפו בהנפת יד איש על רעהו.

השינוי יקרה, אולם מחירו עלול להיות יקר

הפגיעה בלכידות אינה רק במישור החברתי והציבורי, הוא משתקף היטב במישור הפוליטי. טקס החתימה על ההסכמים הראה זאת לכל העולם

השנאה הנוראה שמפיצים נתניהו ושלוחיו מכעיסים אותי משום שהם גורמים לי, בעל כורחי, לשחרר זעם וטינות ישנות. הכעס שלהם משחרר את הכעס אצלי. בני תרבות הם אנשים שמרסנים את עצמם, ששולטים בעצמם, אני מניח שאצל הרבה אנשים מסתתר לאומן קטן או שונא אדם בתוכו, אבל חלק מתהליך התרבות, התיקון והשיקום הוא לרסן את הכוחות האלה ולשלוט בהם. נתניהו וצבא משרתיו משחררים את השדים האלה, את החיות הטורפות האלה.

הפגיעה בלכידות אינה רק במישור החברתי והציבורי, הוא משתקף היטב במישור הפוליטי. טקס החתימה על הסכמי היחסים עם איחוד האמירויות ובחריין הראה זאת לכל העולם. ראש הממשלה נראה חותם על הסכם, שאיש אינו יודע מה כתוב בו, שלא הובא לידיעת הממשלה והכנסת, ואיתו שם על מדשאת הבית הלבן רק אשתו וילדיו, ללא שריו וחבריו להנהגה. עם מי התייעץ? איפה אנשי הצבא והביטחון? בשם מי הוא חותם לבדו? תמונות מכעיסות אלו משקפות ניתוק ויהירות, ומעוררות כעסים ישנים.

עם מי התייעץ? נתניהו נואם בטקס החתימה על ההסכמים בבית הלבן (צילום: אי-פי)

ישנה נחמה. הכול חולף. בהיסטוריה של המאה ה-20 וקודם לכן, אנשים ששלטו ללא מצרים התפוגגו ביום אחד מתוך דם ואש - אבל התפוגגו. נותר להתפלל ביום הכיפורים הזה שהתפוגגות השלטון הנוכחי של ישראל תהיה ללא דם, אש, תמרות עשן וחורבן. השינוי הזה יקרה יום אחד, אולם מחירו עלול להיות יקר מאוד. זה מה שמעסיק אותי ביום הכיפורים הזה. כשאתפלל, יש משפט אחד שאומר אותו בכוונה גדולה - "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ".

חיים באר הוא סופר ומשורר ישראלי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully