הסכם הנורמליזציה הצפוי עם האמירויות הוא התפתחות רצויה שיש לברך עליה. מי ייתן והמגעים יישאו פרי, והלוואי ויצטרפו נוספים. עם זאת, אין מקום להשוותו להסכמי השלום שחתמו בגין ורבין עם מצרים וירדן בהתאמה. כאן מדובר ביישות שמעולם לא נלחמה בנו, ושיחסינו רבי הפנים עמה נמשכים מאז אוסלו ובעקבותיו - כבר 25 שנה.
לפנינו מהלך שמקובל ביסודו על הכול, חוץ מהשוליים המשיחיים בימין. בכל הנוגע למצרים וירדן, היה מדובר בשכנים פיזיים שנלחמו בנו בשתיים או שלוש מלחמות ומלחמת התשה אחת. הסכמי השלום נחתמו מול התנגדות פנימית חריפה. די להזכיר כי כאשר נסע בגין לקמפ דייויד, שנה לאחר ביקור סאדאת בכנסת, עדיין התנגדו שני שליש מהציבור ל'שלום תמורת סיני'. כמי שנטל כרמטכ"ל חלק ישיר בכל המגעים, אני זוכר כי הסכם השלום עם ירדן לא יכול היה להיוולד אלמלא קדם לו הסכם אוסלו המושמץ, שההתנגדות אליו נמשכה בהיקף רחב ובהסתה שסופה רצח.
עצם ה'יציאה מהארון' של יחסינו עם האמירויות - והלוואי, נוספים בעתיד - היא כאמור, התפתחות חיובית ויש לברך עליה, ככל שלא מעורבים בה הפקרות או שחיתות שנסתרות כרגע מעינינו. לצערי, מניסיוננו, אני מניח שבימים הקרובים יסתבר שנתניהו כהרגלו סיפק לציבור תמונה חלקית ומוטה. שמה שסוכם שונה, ולא בהכרח לטובה, ממה שהוא סיפר והציג. שחלק ניכר מהסיכומים עדיין בבחינת 'טעון עיון ודיון'. די לזכור כי לפני חודשים בודדים הוצג לנו באותה התלהבות ו'לביצוע מיידי' הסיפוח שנגנז כעת, וטוב שכך.
ומכאן, אל הסערה סביב עסקת ענק לכאורה של מכירת נשק מודרני לאמירויות. בשנים שאחרי הסכם השלום עם מצרים ניהלו ממשלות ישראל יחסים נכונים עם שתי המפלגות הגדולות בארצות הברית. כתוצאה מכך, עבר בקונגרס חוק המחייב את הנשיא להבטיח את 'עליונותה הצבאית האיכותית' של ישראל על כל צירוף של שכנים ולדווח על כך לקונגרס בכל חצי שנה. התוצאה: גם כאשר ממשל כזה או אחר רצה למכור מערכות נשק מתקדמות לשכנינו, במסגרת עידוד התעשיות בארצות הברית, היה ניתן לבלום זאת בקונגרס, או לחילופין להשיג הישגים חשובים בתחום אספקת מערכות מתקדמות יותר לצה"ל, או כסף לפיתוח עצמאי בתעשיות הביטחוניות שלנו.
רקורד בעייתי
כשעלו נושאים כמו F-16 למצרים או F-15 לסעודיה, היה מתנהל דיון פוליטי ומקצועי עם הממשל ובקונגרס איך להבטיח את המשך עליונותה הצבאית של ישראל. הקונגרס היה עוצר את הנשיא עד שהדרישות הטכניות והמבצעיות של ישראל היו מתמלאות. כך למשל, F-16 המצרי או F-15 הסעודי נחותים בהרבה מבחינת היכולות והמערכות לעומת אלה שבידי ישראל. באופן דומה, גדל גם הסיוע לישראל אל הרבה מעל 3 מיליארד דולר בשנה, כאשר 650 מיליון דולר לשנה, ניתן היה להוציא בישראל למשימות פיתוח והצטיידות ייחודיות לנו. תיאום מיוחד התקיים כל השנים בין הצדדים בקשר למכירת מל"טים חמושים, שישראל וארצות הברית היו המתקדמות ביותר בעולם בייצורם ובהפעלתם. מניעת הגעתם לידיים בלתי אחראיות הייתה מדיניות משותפת שאילצה את שני הצדדים, כולל לגבי שכנים במזרח התיכון.
מיותר לומר שאף ראש ממשלה, כולל כאלה שהיו רמטכ"לים או אלופים בצה"ל, לא העלה על הדעת לעשות צעד מעשי בתחומים העדינים והסבוכים הללו בלי שיתוף כלל גורמי המקצוע במשרד הביטחון, בצה"ל ובתיאום על פי הצורך עם משרד החוץ. עדיין איננו יודעים בביטחון את פרטי מה שסוכם, ככל שסוכם, במקרה שלפנינו. אולם האפשרות שמצבם הנואש פוליטית של הראשים בשני הצדדים, משבש את שיקול הדעת הנקי שלהם - מטרידה. הרקורד של נתניהו בעניינים אלה בעייתי, לא רק מהיבט פרשת הצוללות וכלי השייט, אלא גם על רקע הנזקים הקשים שהיסב - בהתעקשותו על 'מופעים' על חשבון תוצאות - לגיבוי הדו-מפלגתי לישראל בקונגרס, להיקף הסיוע האמריקני (בעיקר הורדת 650 מיליון דולר לפיתוח בישראל) ולשיח המחייב על ה'עליונות האיכותית של ישראל' בגיבוי הקונגרס.
ומכאן לשאלה: האם עצם השגת הסכם הנורמליזציה והסיכוי להסכמים נוספים ראוי שיעצור את פעילות המחאה עד אחרי שיתבררו תוצאותיהם? להלן תשובתי: את המחאה חייבים להעצים ואת נתניהו לשלוח הביתה. זאת על רקע כישלונו במאבק בקורונה והאסון שהמיט על מיליונים מאזרחיו בקלות דעת רשלנית, בעודו משתמש בצעדים מאפיוזיים כדי להימלט מאימת הדין. זה מבחינת אזרחי ישראל - העיקר.
למובילי המחאה אני אומר, גם אם נתניהו יקטוף זמנית אהדה מסוימת על רקע ההסכם אין בזה שחרור מאחריות למכלול כישלונותיו. בגין שינה את כיוון ההיסטוריה בהסכמתו ל'שלום תמורת סיני'. אך משכשל ב'מלחמת שולל' בלבנון ומצפונו ייסרו על שלא השכיל למנוע אותה - הוא ירד מהשלטון באמצעות (תתפלאו) הפגנות מחאה נחרצות, שהגיעו גם לאלימות, מהימין - עיין ערך רצח אמיל גרינצווייג. אין חנינה ציבורית על הפקרת אזרחים לאסון הכלכלי החמור בתולדות המדינה ולשחיתות והידרדרות למצב שבו התובעת במשפטו נזקקת ל'הגנה בדרגה 4'. אותה הגנה הניתנת לשופטים הדנים בראשי ארגוני הפשע. לקרקס הזה צריך לשים סוף, גם אם המחאה תידרש להימשך ולהחריף.