על כל בחירות, כך נדמה, אומרים שהן בחירות קריטיות, החשובות ביותר בדורנו, החשובות ביותר מאז שנה כזו או אחרת. אבל קלישאות לא תמיד הופכות אמירה לבלתי נכונה, כמו הפעם.
ב-2016 הערכתי שהילרי קלינטון תנצח אלא אם יקרו כמה הפתעות, בראשן גילויים חדשים על התנהלותה. הודעתו הדרמטית של ג'יימס קומי ימים ספורים לבחירות על פתיחה מחדש של החקירה עליה אכן שינתה את תוצאות הבחירות. אחד הדברים שהדגשתי היה שדונאלד טראמפ יכול להיות הנשיא המשפיע ביותר בדורנו. וזה בתוקף היום, והמילים "יכול להיות" יימחקו אם ייבחר מחדש.
דבר נוסף שעלה אז הוא שתוצאות הבחירות, והתנהלות הנשיא הנבחר, יקבעו מי הערת שוליים בהיסטוריה האמריקנית, מי הסטייה מהנתיב ומי הנתיב עצמו - ברק אובמה או טראמפ. מי מהם מייצג את אמריקה ואת רוח הזמן. ארבע שנים אחרי, השאלות האלה עדיין בתוקף, אפילו ביתר שאת.
הראייה הטובה ביותר היא הראייה בדיעבד. ב-1960, היו אלו בחירות שהציבו בחירה ברורה, שעיצבו דור. כשחושבים על העשור שאפילו בישראל מכונה הסיקסטיז, מרוב שהוא כל כך אנגלו-אמריקני, חושבים בארצות הברית על ג'ון קנדי - המאבק על שוויון הזכויות לשחורים, על נאום "אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות למענך אלא מה תעשה למען ארצך", משבר הטילים בקובה, וייטנאם, "אני ברלינאי", תיאוריות קונספירציה אחרי הרצח, בובי מנסה לשמר את מורשת אחיו ונרצח אף הוא.
לכאורה, אין סיקסטיז, בלי ההשפעה המכרעת של הנשיא ג'ון קנדי, מייצג רוח הנעורים. לא עוד המערב הפרוע אלא המדע. הבית הלבן שלו נקרא קמלוט מרוב התפוצצות הכישרונות בו, לעומת איש האתמול ריצ'רד ניקסון, שלא הבין למשל את משמעות העימותים בטלוויזיה, והובס.
אלא שזה לא בדיוק נכון. זו ראייה בדיעבד. ההפרש בין קנדי לניקסון היה רק כמאה אלף קולות בארצות הברית כולה. 49.9% לקנדי, 49.6% לניקסון. ובגלל שיטת האלקטורים, אילו 28 אלף בוחרים בטקסס ו-4,500 באילינוי היו משנים את הצבעתם, ניקסון היה נבחר שמונה שנים לפני שנבחר במציאות. כל ההיסטוריה הייתה שונה - בארצות הברית, בווייטנאם ובמזרח התיכון.
וכך הנטייה להסתכל על בחירות בארצות הברית, ולהסביר באמצעות מנהיג שנבחר לעתים ברוב דחוק ומקרי, לעתים במקריות מוחלטת, את רוח הזמן, חילופי המשמרות והדורות וכל השאר. אבל הרי יש יסוד ענק של מקריות: טדי רוזוולט, אחד מגדולי הנשיאים האמריקנים, הגיע לנשיאות כי וויליאם מקינלי נרצח. וודרו ווילסון, שינסח את 14 הנקודות בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ויכניס את ארצו למלחמה בניגוד לרצונה - ולרצונו - מגיע לנשיאות כי אותו רוזוולט מפצל את המפלגה הרפובליקנית.
היו גם נשיאים שייצגו את רוח הזמן ונבחרו ברוב עצום להגשים את מדיניותם, את האידיאולוגיה שלהם. שייצגו לא רק רוח זמן אלא את אמריקה - רוזוולט האחר, פרנקלין, במשבר הגדול. רונלד רייגן אחרי ארבע שנות ג'ימי קרטר. ברק אובמה אחרי משבר 2008.
במקרה של טראמפ, אילו קלינטון היתה נבחרת היינו מוצאים נימוקים מדוע היא מייצגת את רוח הזמן: עליית המיעוטים האתניים מצביעי המפלגה הדמוקרטית, למשל. אבל טראמפ נבחר, והוא מייצג צדדים אחרים, בארצות הברית ובעולם. הנסיגה מהגלובליזציה, בראש ובראשונה. לאומיות, שמרנות, דת, מאבק בליברליזם, מאבק בתקינות הפוליטית, ערכי משפחה דתיים מסורתיים לעומת קבלת האחר, וכך הלאה. קלינטון היתה מייצגת את אנגלה מרקל וג'סטין טרודו, רוח זמן אחת. טראמפ מייצג את הברקזיט, ומנהיגים כמו ולדימיר פוטין, ויקטור אורבן, ז'איר בולסונארו ונרנדרה מודי. רוח זמן אחרת. מייצגת באותה מידה.
טראמפ הוא כבר עכשיו אחד הנשיאים המשפיעים ביותר בדור האחרון. ואם ייבחר מחדש, ייתכן שיהיה הנשיא המשפיע ביותר מאז דווייט איזנהואר, אולי אפילו פרנקלין רוזוולט.
היו לו גם כישלונות. הוא לא הצליח, למרות רצונו העז, לסכל את חוק הבריאות, אובמה-קר. אבל הוא בהחלט שינה לחלוטין את מדיניות החוץ האמריקנית, לטוב או לרע, בתחומים מסויימים. הוא ביטל את הסכם הגרעין עם איראן, אם לקחת דוגמה בולטת אחת. בניגוד לכל נשיא לפניו למעשה הוא מאיים על ברית נאט"ו, יוצא לקרבות נגד בעלות ברית מסורתיות - מיפן דרך גרמניה ועד קנדה והאיחוד האירופי. הוא מעריץ את פוטין, ביחסים נפלאים עם טורקיה, מרעיף ציוצים על קים ג'ון אונוג ובשעתו גם על נשיא סין. עכשיו הוא במלחמת סחר עם סין, כשהוא צודק בטענה שסין גונבת מידע וטכנולוגיה.
ואולי עיקר השפעתו אינה בנושאי חוץ אלא בהשפעה בתוך ארצות הברית. מינוי שופטים, למשל. הנשיא ממנה והסנאט, ובו רוב רפובליקני כיום, מאשר. טראמפ מינה 250 שופטים פדרליים, מספר בלתי נתפס, מהם שניים בבית המשפט העליון, שיכהנו שם עוד עשרות שנים עד יום מותם.
אם ייבחר מחדש, טראמפ ימנה שופט נוסף - רות ביידר גינסבורג כבר בת 87, ואינה בקו הבריאות. מינוי של עוד שופט דתי קתולי, למשל, משמעותו הסבירה היא ביטול פסיקת רו נגד ווייד, הזכות לאישה על גופה בכל מדינות ארצות הברית ומתן אפשרות לכל מדינה להחליט על מדיניות משלה - כלומר בשני שליש ממדינות ארצות הברית ייתכן מצב שבו הפלה תשוב להיות בלתי חוקית.
טראמפ שינה מן היסוד שורת דברים שנראה היה שהתקבעו, או האיץ והאט, לפי האידיאולוגיה שלו, דברים נוספים. למשל בתחום איכות הסביבה, שם ביטל שורת חוקים ותקנות. הקיצוץ המאסיבי במסים. הנטייה האנטי-מדעית שהשליכה על כל דרגי הממשל הפדרלי. סגנון הנשיאות - מציוצי הבוקר ועד ההתבטאויות הבלתי נשיאותיות. הפיכת המפלגה הרפובליקנית תוך פחות מארבע שנים מהמפלגה של רייגן למפלגה של טראמפ.
אם ייבחר מחדש אנו נראה את כל התהליכים האלה מואצים ומתקבעים. אמנם אובמה כיהן שמונה שנים וייתכן שמורשתו כמעט ונמחקה לחלוטין, אבל גם אם טראמפ יפסיד, יש דברים שהוא הכניס למערכת הפוליטית האמריקנית, והם לא יצאו עוד. חלקם היו קודם, אך על אש קטנה.
לשקר מהיום הראשון
תמיד היה מאבק בין ליברלים לשמרנים, הזעם של האזרחים השחורים התפרץ גם בעבר והיו כבר נשיאים רפובליקנים שיצגו חוק וסדר. ההבדל המרכזי הוא שמנהיגים בעבר קיבלו את כללי המשחק, וכיבדו אותם. ניקסון, שהתפטר, ואל גור שהודיע שבוש הבן נבחר לנשיא בתום הליך הספירה החוזרת החלקי בפלורידה.
טראמפ אחר. אצלו נראה לעתים שנחצה הקו בין אוהדים, תומכים לבין מעריצים. האחרונים, הטוענים שמדובר בנשיא הטוב בהיסטוריה האמריקנית, מונים אולי מיליונים. כללי המשחק החדשים הם שמותר לשקר מהיום הראשון, יום ההשבעה, ולא לשלם על כך שום מחיר. מותר ללעוג לבני אדם, לא חייבים לחשוף את הצהרות ההון, אפשר להוציא צווים נשיאותיים כדי לעקוף את בתי המחוקקים, עדיף להתעמת עם המפלגה היריבה על פני לנסות ולהגיע להבנות ופשרות. כל הדברים האלה הוקצנו מאוד בכהונה הראשונה, וניצחון יהווה הוכחה מבחינת טראמפ שהוא צדק לכל אורך הדרך.
ביידן, אם ייבחר, לא ינסה להרוס מיד את כל מורשתו של טראמפ. למשל, הוא לא ישוב להסכם הגרעין עם איראן. הוא כן ינסה להוריד את גובה הלהבות הפנימיות בארצות הברית ולהיות נשיא מחבק של כולם. ספק אם יצליח, יש יותר מדי מרירות וחשדנות כעת. אולי בטווח הארוך.
למעשה, הבחירות אינן על ביידן. הן על טראמפ - האם המצביע בעד טראמפ ומה שהוא מייצג או נגדו וכל מה שהוא מייצג. מזכיר לכם איזו מדינה?
אמריקה נמצאת על פרשת דרכים. אותה פרשת דרכים של לפני ארבע שנים. אז היא בחרה במועמד הלא ידוע, מתוך הזעם על האליטות, על המצב, על העתיד. טראמפ הוא המועמד הידוע כעת. הנתיב שבו הוא מוליך את אמריקה ברור. בקרוב נגלה אם יש לו רוב לכך.