ההתעלמות מראשי כחול לבן במהלך שדרוג היחסים עם איחוד האמירויות היא הרבה יותר מסטירה בלחיי בני גנץ וגבי אשכנזי. היא משקפת את תבנית נוף הממשל בעידן בנימין נתניהו, המרוכז בעצמו. החותמת הסופית על כל מבצע, מדיני כצבאי, חייבת להיות של ראש הממשלה.
לא חשוב איך זה התגלגל, מה אמרו היועצים ואיך התמרמרו השרים. ראש הממשלה הוא מעבר הכרחי - אבל לא בלעדי. הוא זקוק לשותף אחד, לפחות, בצמרת הממשלה, כדי לוודא שבהצבעה יושג רוב.
ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון לא היה מכריע בעד הקמת המדינה אילו שר החוץ שרת התנגד, וכאשר פעל ליזום מלחמה נגד מצרים ב-1956 סילק את יריבו הרעיוני ממשרד החוץ ומהממשלה וקידם לתיק השני בחשיבותו ולשותפות הסוד את גולדה מאיר הנאמנה.
ב-1967 סיכלה הסתייגותו של שר החוץ אבן החלטה מקדימה של אשכול לצאת למלחמה; התנופה אבדה ואיתה גם תיק הביטחון של אשכול.
בגין יצא לנסיגה מסיני כמחיר השלום עם מצרים עם שר החוץ דיין ושר הביטחון ויצמן, ויצא למלחמת לבנון עם שרון. רבין פנה לאוסלו עם פרס. שרון, אדריכל פינוי עזה, הקפיד למסור את תיק הביטחון למי שהיה תלוי בו לחלוטין וחסר כוח פוליטי, מופז.
באותו דיון גורלי על צירוף בגין ודיין לממשלת אשכול, ב-31 במאי 67', הוסכם שתיאום עם שלושה שרים חיוני לעבודת ראש הממשלה - ביטחון, חוץ ואוצר. לכן רצה אשכול, אך היה חלש מכדי לסדר, שתיק הביטחון שנלקח ממנו יינתן לאלון הצייתן ולא לדיין העצמאי.
הרקע להעדפות כאלה הוא כמובן אישי ופוליטי, אבל יש בו היגיון ניהולי: קשה עד בלתי אפשרי להוביל מדיניות מתוך קרע מובנה ומתמיד; והכי קשה להנהיג ממשלה כשראש הממשלה (שרת, ב-1955) זוטר מקודמו שיהיה גם יורשו (שר הביטחון בן-גוריון).
שני שרים וחצי בתחום החוץ, אף אחד אינו אשכנזי
נתניהו מוכן לשלם בתיק בכיר, אחד מהשלושה, תמורת הישרדות. תיק, להבדיל ממעמד אמיתי, שאותו הוא שומר לעצמו. ישראל כץ, גדול יריביו בליכוד בשנות פסק הזמן של גדעון סער, זכה אשתקד סוף סוף בתואר הנכסף - שר החוץ, והתבזה בהתאם בהתנכרות מקבילו האמריקני מייק פומפאו, שהמשיך לפעול מול נתניהו בלבד.
שמו של השר השתנה, כעת הוא אשכנזי, אך המצב נותר בעינו: הדיפלומטיה הגדולה מנוהלת מעל לראשם של שר החוץ ומשרדו. לנתניהו יש שני שרים וחצי בתחום החוץ, ואף לא אחד מהם הוא אשכנזי: שר החוץ לענייני המזרח התיכון יוסי כהן, שר החוץ לענייני אמריקה רון דרמר ושר הכל-בו מאיר בן שבת. כולם שפוטים של נתניהו, עובדים אצלו בלבד ומשתתפים בהתעמרות באשכנזי, המוכן להבליג על הכול, כי תמרן את עצמו לדרך ללא מוצא, למעט התפטרות ופרישה לגמלאות לתפקיד סבא בכפר סבא.
ראש המוסד כהן, החייל האלמוני הכי פחות אלמוני של המודיעין הישראלי אי פעם, מפרנס בהתבלטותו השערורייתית את שאיפותיו הפרטיות, אך מאחר שהן קשורות בתמיכת נתניהו, הוא משרת את הבוס באמצעות האדרתו וגימוד אשכנזי וגנץ.
דרמר אמור לסיים את כהונתו כשגריר בוושינגטון בבוא הממשל החדש בינואר, אך יורשו גלעד ארדן ביביסט כמותו, ויעקוף גם הוא את שר החוץ. זה אמנם אינו חידוש, השגרירים רבין ודיניץ ייצגו מול ניקסון וקיסינג'ר את גולדה והוסמכו להתעלם מאבן, להלכה הממונה הישיר עליהם.
אלא שאבן היה חבר במפלגת ראשת הממשלה, לא נציג השותפה בממשלה האמורה להיות שוויונית אך מבוססת בפועל על כוחם של הליכוד ושות' מול חולשת גנץ ואשכנזי, שאין להם פוליטית לאן ללכת.
מתכונת פעולתו של נתניהו אינה מלמדת כלל על התעצמות ראשי ממשלה לעומת בכירי שריהם. זה מקרה פרטי, וכשנתניהו יחדל לעמוד בראש הממשלה, יחסי הכוחות יחזרו למצבם טרום-ביבי: אולמרט לצד לבני ופרץ בלבנון, ולבני וברק בהשמדת הכור הסורי, המיקוח עם הפלסטינים באנאפוליס ועופרת יצוקה.
זה מה שגנץ מסרב להבין: גם אם יגיע ליעד ויהיה לראש הממשלה, הוא יהיה רק יושב ראש הממשלה, ללא סמכות עודפת. אז, פתאום, תוצא מהמחסן הדמוקרטיה הישראלית, הנשענת על הצבעת רוב בממשלה, רוב בשליטת נתניהו - גם אם יורחק מהממשלה בהוראת בג"ץ - ולא גנץ. רק התוספתן "חליפי" יוסר מהתואר של גנץ. ראש ממשלה מלא-מלא לא יהיה לעולם. רק ריק-ריק.
לכן סיפור איחוד האמירויות, עם נתניהו ושריו כהן ודרמר, העושים את גנץ ללעג ואת אשכנזי לקלס, מספק הצצה לעתיד באופן שצריך לפוגג את אחרונת האשליות של גנץ. הוא יהיה ראש הממשלה - עם מירי רגב במשרד החוץ - כמו שאשכנזי הוא שר החוץ עכשיו.