שיגור חללית למאדים, חניכת תחנת כוח גרעינית והסכם נורמליזציה עם ישראל. זה ההספק של איחוד האמירויות הערביות בחודש האחרון, שבו מיצבה את עצמה כמדינה הערבית המשמעותית ביותר. מי שמנצח על מהלכיה השאפתניים הוא יורש העצר מוחמד בן זאיד אל-נהיאן, שהוא גם שליטה בפועל של הנסיכות העשירה.
אם בשנים האחרונות בעולם התרגלו לעסוק ביורש עצר אחר, צעיר יותר, במדינה גדולה יותר, בעלת מעמד היסטורי רם יותר, בן זאיד הותיר לאחרונה אבק ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן. האחרון ספג מכה לא קלה אחרי חיסול העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י, ואף ששרד את הטלטלה העולמית, בין היתר בזכות ההגנה של ארצות הברית, דומה שהוא לקח צעד אחורה בשאיפותיו האזוריות, לפחות באופן זמני.
כמו ערב הסעודית, גם האמירויות רואה באיראן איום משמעותי, וזה היה המכנה המשותף הראשוני ליחסים החשאיים עם ישראל. אלו דווחו ופורטו לא מעט בשנים האחרונות, ולמעשה טשטשו מעט את ההצהרה המשולשת של בן זאיד, הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו. אבל היום הוא הוכיח כי הוא מוכן להוציא את הקשרים מהארון, על אף התגובות הידועות מראש מצד אלו המתנגדים לישראל בכל מחיר.
בן זאיד, בן 59, שמתואר לא אחת כ"מנהיג החזק ביותר בעולם הערבי", לא רק חושש מאוד מאיראן, אלא מתנועת "האחים המוסלמים" והמדינות התומכות בה - קטאר שכנתו וטורקיה. הוא תמך בהפיכה במצרים בהובלת עבד אל-פתאח א-סיסי נגד מוחמד מורסי האסלאמיסטי ב-2013, הוא מסייע לכוחותיו של הגנרל חפתר נגד הכוחות הנתמכים על ידי אנקרה בלוב והנהיג את החרם על קטאר שנותר במקומו מאז 2017.
הוא אינו סובל אופוזיציה מבית, ולפי ארגוני זכויות אדם ופעילים הוא משתמש בתוכנת הריגול הישראלית "פגסוס" של NSO למעקבים אחרי מתנגדי משטרו. שיתוף הפעולה עם ישראל, לפי דיווח של ניו יורק טיימס מהשנה שעברה, כלל את השבת מטוסי הקרב של ארצו. בו בעת, הוא מאפשר חופש דת גדול יותר מאשר במדינות אחרות באזור, ויש אפילו קהילה יהודית קטנה של אנשי עסקים מרחבי העולם, עם בית כנסת.
לא נראה שאבו דאבי שילמו הרבה על ההסכם. הם הציגו אותו באופן מדוד יותר מאשר טראמפ ונתניהו, ותיארו אותו כמפת דרכים שתסלול את הדרך ליחסים בילטרליים. הם יכולים לנופף בתמורה שקיבלו כהישג מבחינת העולם הערבי - סיפוח חלקים מהשטחים הפלסטיניים נמנע, ופתרון שתי המדינות עדיין לא נגנז סופית תחת הריבונות.
לא שיש רבים שמאמינים כי עתה ירוצו הפלסטינים לשולחן המשא ומתן - הם מיהרו לגנות את אבו דאבי בכל מקרה - אבל הם הסירו מוקש ויוכלו לקבל תשבוחות ממדינות ערביות שהיו חייבות לגנות באופן פומבי כל סיפוח שהוא. "מגני הפלסטינים" הם כבר לא הירדנים, המצרים או הסעודים, אלא נסיכי איחוד האמירויות, הכוללת שבע נסיכויות עשירות בגז ובנפט. רוב אוכלוסייתה היא בכלל לא מקומית - מתוך כ-9.8 מיליון תושבים, רק כ-11% הם אזרחי המדינה והיתר הם עובדים זרים, רובם מדרום מזרח אסיה.
זאת על אף שלפי דיווחים שונים, לאיחוד האמירויות היה חלק בגיבוש אותה "עסקת המאה" שנראה שהוכנסה עמוק למדף, בדומה לתכניות שלום רבות בין ישראל לפלסטינים. ככל הנראה, ההתנגדות המוחלטת בקרב הפלסטינים והמחלוקת בתוך ישראל עצמה שכנעו את יורש העצר ואת ידידו - ג'ארד קושנר, אדריכל ההסכם - לנסות למצוא דרך לרדת מהעץ בצורה אלגנטית.
המשך מעמדו הרם של יורש העצר של איחוד האמירויות הערביות, שאביו נמצא בתרדמת ארוכה, תלוי בתוצאות הבחירות בארצות הברית בנובמבר. תחת הממשל הדמוקרטיי הקודם של ברק אובמה, חשו באבו דאבי "נבגדים" מהסכם הגרעין עם איראן, ולכן ברור את מי היו רוצים לראות בבית הלבן בינואר הבא.