ההוכחה הטובה ביותר לסדר הקדימות של בנימין נתניהו כיום נמצאת במה שנעלם לחלוטין מהשיח הציבורי: הסיפוח. לפני כחודשיים, בהתקרב תאריך היעד 1 ביולי, השמיע נתניהו קולות של החלת ריבונות ישראלית חד-צדדית על שטחים ממערב לירדן וממזרח לגדר ההפרדה (או לפרצות שהשאיר בה למעבר שוהים בלתי-חוקיים). זה היה חשוב, חיוני, חד-פעמי, חלון צר שייסגר בבוא ספטמבר ואיתו העימות החזיתי בין דונלד טראמפ המתירני לג'ו ביידן האכזר, העלול לנצח בנובמבר ולהימשח בינואר. הפלסטינים נדרכו, צה"ל התכונן, ודבר לא אירע. הסיפוח נמוג כגשמי קיץ.
זה לא משום שהמדינאי נתניהו, שזיהה כביכול סדק בחומה, נכנע לפוליטיקאי נתניהו, שהעריך את יחסי הכוחות בממשלה וקיבל את דין התיקו החוסם; אלא מפני שעל שניהם גבר הנאשם נתניהו, המכלכל את צעדיו בראיית משפטו הפלילי. כך הוא גם מפיל בפח, פעם אחר פעם, את בני גנץ, שלעולם אינו יוזם מהלך ותמיד נגרר אחרי תמרוני נתניהו.
מופע התקציב, למשל; המחלוקת על יחיד-שנתי מול דו-שנתי. נתניהו מודה, בעצם, בקוצר-ראייתו ובכישלון הנהגתו הבריאותית והכלכלית. בחודש מאי חתם עם גנץ על הסכם שנקב במפורש בתקציב דו-שנתי. עכשיו הוא חוזר בו. משמע שאינו מסוגל לפענח את ההתפתחות שבועות קדימה. זאת הנקודה המרכזית, ולא הפרת ההסכם עם גנץ, כי הגונב מגנב פטור. גנץ, בבגידתו בבוחריו, איבד כל זכות לתבוע אמינות מהזולת. ההתלבטות היחידה, שתוכרע בפוטו פיניש, היא מה הוא יותר, לא מוסרי או לא חכם.
כל עניין התקציב הוא קלף של נתניהו, לזריקה על השולחן בהימורים מסוג הצעת החוק לסיכול מועמדות נאשמים בפלילים לראשות ממשלה. מחוקקי העבר הקרוב, שלא חזו מצב של אישומים כבדים (שוחד הוא פשע), רצו לחסן ראשי-ממשלה משרירות ומזוטות. נפער בור חוקי. בהיעדר שכל ישר, החוסך צורך באמירת המובן מאליו, נדרשת חקיקה מפורשת. הליכוד וש"ס מוכנות להצטייר כתומכות בשחיתות, שאינה מפריעה לבוחריהן ולנבחריהן, אבל כדי למנוע מגנץ הירהורי חרטה, נוצר משבר תקציבי מלאכותי שמחיר סיומו יהיה המשך רמיסת הערכים שבשמם פיתה גנץ את מצביעיו. סיכול איום הקדמת הבחירות יוצג כהישג אדיר, בעוד נתניהו מבליע חיוך.
ההבדל בין שני הראשים החלופיים, בטיסתם המשותפת, פשוט וברור. גנץ נמצא שם בגלל הנחיתה, נתניהו - בגלל ההמראה. גנץ מוכן לספוג הכול ובלבד שיגיע לנובמבר 2021. נתניהו היה זקוק לגנץ כדי לחלוף על פני מגדל הפיקוח של בג"ץ ולצאת לדרך. במהירות שיוט אין לו צורך בגנץ. הוא רק מפריע לו. זה לא ביבי - זה די.בי קופר, צנחן הכופר האגדי שנטש מטוס בשמי המערב האמריקני וחמק מה-FBI.
בכל מאמץ למסמר את נתניהו למילותיו טמון גיחוך. הרי ההתחייבות "בלי טריקים ובלי שטיקים", המעידה על מרכולתו של אותו סוכן-נוסע הפורח מהעיר ברגע המכירה ולא יהיה שם כשיתברר ללקוח המרומה שהמוצר מקולקל, היא בעצמה טריק בתוך שטיק. רק גנץ, בתחפושת שר בלי שטיק, מסוגל לקנות אותה, ולחפש לשווא אהדה כשהצפוי מתרחש.
גנץ אינו מצליח להשתחרר מתבנית יחסיו עם נתניהו, שהעניק לו - אם גם כאנוס, כשגלנט נפל ואיזנקוט ויתר - דרגות רב-אלוף והיה הממונה עליו ארבע שנים. הרמטכ"ל בדימוס ממשיך להביט בראש ממשלתו מלמטה. וכמוהו גם אביחי מנדלבליט, הממשיך לפרוע חוב כפול לנתניהו, על מינויו למזכיר הממשלה, שהוא בפועל מזכירו האישי, ועל תמיכתו בו כמועמד ליועץ המשפטי לממשלה.
להסתכל על נתניהו מלמטה
מנדלבליט יודע, מתוך שנותיו לצד נתניהו, מה אצלו עליון מכל עליון: כורח הריצוי של שרה. מאז שהלבין את פניה ברבים, כשהודיע לעולם שבגד בה, הוא מוכרח לספק פומבית את דרישתה להכרה ולכבוד. אוי לו אם תגלה שהעז להיפגש, לטובת תועלת פוליטית, עם מבקריה. מנדלבליט, אף שהוא מתכחש לכך - דעתו הוסחה ממש באותו רגע - היה עד דומם למעמדים מביכים ואף בלתי-חוקיים של התערבות משפחתית בענייני הממלכה. הוא העדיף לשתוק, כדי שלא להזמין וטו על הקידום הנחשק.
כך לפני. אחרי, הוא גזם את כל הענפים הסבוכים בעץ תיק המעונות נגדה וגנז את המלצות המשטרה והפרקליטות, לכלול אותה ואת בכורה בכתב האישום נגד בעלה. הוא גם נמנע, זה 14 חודשים, כאילו מדובר בארנקו הפרטי ולא בכסף ציבורי, מלתבוע החזר של 120 אלף שקלים שבוזבזו לאוצר המדינה בעבריינות במעון הרשמי. אם ציפה לקמצוץ של הכרת תודה, שכח לרגע עם מי יש לו עסק. נתניהו לא גמל לו בניהול משחק הוגן. את רווחיו שם בכיס ועבר להתקפה אישית לוחצת על מנדלבליט.
נתניהו צודק: יש אכיפה בררנית. לטובתו. אזרחים המאויימים הרבה יותר מנתניהו ועם אפס אבטחה נתקלים בפיהוקי המשטרה והפרקליטות. מערכת עצלתיים, בינתיים, המשוועת לניעור, כדי שתחדל להתרפס בפני אדוניה הפוליטיים ותספק שירות הגון ויעיל.
גסות רוח, בהמיות וקריקטורות הן עניין של טעם - יש גם מי שאוהב צרחות בנוסח "בי.אי, אמ.אי" - והבעת דעה. מותר לחשוב, להתבטא, להתפלל, להציג. לא כך הכרזה על כוונת רצח או הזמנת הזולת לממש אותה. התקשורת החברתית והאחרת גדושה בשיטנה תאבת קטל של חסידי נתניהו כלפי מבקריו. הוא מעולם לא פנה אליהם במישרין, להבדיל מהכללה עמומה ומקהת עוקץ, ותבע מהם לחדול. זאת היתה שיטת יאסר ערפאת: לעודד פיגועים לא באמירות שאוזן חדה תקלוט, אלא בשתיקה שאינה עוברת את הרף הנחוץ לאישום.
מנדלבליט התכופף בפני נתניהו הרבה מעבר לנסבל, אבל גם לגמישותו יש גבול. הוא הלך לקראת פטרונו רק ארבע חמישיות מהדרך. נותרה חמישית, בדמות שלושה כתבי-אישום שהתכווצו במעלה התביעה. גם זה הרבה יותר מדי, בעיני הנאשם, והוא ממשיך ללהק את עצמו לתפקיד הקורבן המתגונן באמצעות התקפה: לחקור את החוקרים, להאשים את המאשימים.
מול אנשים עם אופי אחר, עמיד יותר, שיטה כזו היתה מתהפכת על מחולליה. עם מנדלבליט וגנץ, היא מצליחה. הם, יחד עם הנשיא ריבלין וחותמת בג"ץ, עוזרים לנתניהו לנרמל את הבלתי-נורמלי. נדחקים למגננה, מתאמצים להדוף את יוזמותיו, תמיד צעד או שניים מאחור, בספירת מלאי של סעיפים פרטניים, בשעה שקובעות המעטפת והאווירה ותחושת השוויון בין נאשם לקטיגור או בין שותפים פוליטיים לנוכלות על חשבון הציבור. גנץ מתבזה בהקפאת טענתו שנתניהו מושחת. מנדלבליט מתמהמה בפרסום מפורט של איסור ניגוד העניינים של נתניהו במערכת החוק, כולל מינויי מפכ"ל המשטרה ופרקליט המדינה, כאילו יש לו מרווח לסיכום עם גנץ על המתכונת והמועמדים.
ההשקעה ברמטכ"ל גנץ ובמזכיר-יועמ"ש מנדלבליט, בשליש הראשון של העשור החולף, השתלמה לנתניהו עוד יותר מאותה קנייה מוצלחת להפליא של מניות הדוד מיליקובסקי.