ג'ורג' שולץ, בן 99. הנרי קיסינג'ר, בן 97. ג'ימי קרטר, בן 95. ג'יימס בייקר, בן 90. המעורבות בסכסוך הישראלי-ערבי היא ככל הנראה סגולת לאריכות ימים למדינאים אמריקנים. בסוף השבוע שעבר, נגרע מרשימה זו אחד מחבריה המרכזיים, הגנרל בדימוס ברנט סקאוקרופט, היועץ לביטחון לאומי בממשלי ג'רלד פורד וג'ורג' בוש (האב), גם הוא כקרטר בן 95.
בשעתה הקשה ביותר של ישראל, במלחמת יום הכיפורים, היה סקאוקרופט לצד קיסינג'ר כסגנו במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן - מעוז שעליו סירב קיסינג'ר לוותר גם לאחר מינויו לשר החוץ; הוא ריכז את עבודת המטה במסעות קיסינג'ר להסכמי הפסקת האש והפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה; תריסר שנים לאחר הפסדו של פורד לקרטר, חזר סקאוקרופט לתפקידו בממשל בוש, ששלח את שר החוץ בייקר לקדם הסדר בסכסוך; הוא גם ארגן ברית מערבית-ערבית-סובייטית נגד סדאם חוסיין והשיק בעקבות מלחמת 1991 את תהליך מדריד, שהפגיש לראשונה משלחת ישראלית עם נציגים פלסטינים, במסגרת משותפת עם ירדן.
סקאוקרופט היה סגנו השני של קיסינג'ר, לאחר שובו של אלכסנדר הייג לצבא. שני הקצינים ייצגו דגמים שונים קוטבית: הייג השאפתן פיקודית ופוליטית, הגיע לוושינגטון מהשדה בווייטנאם כקולונל והתקדם אצל ניקסון וקיסינג'ר לגנרל. זאת בעוד שסקאוקרופט הצנוע, הצטיין כקצין-מטה שלא ניסה להאפיל על הבכירים ממנו ולרשת אותם. במונחים ישראלים של ראשי המטה לביטחון לאומי, הייג היה יוסי כהן, סקאוקרופט - גיורא אילנד.
בוושינגטון ובכוויית ציינו בימים האחרונים 30 שנה למבצע "מגן מדבר", לבלימת עיראק. סקאוקרופט היה אז ציר חשוב בנבחרת, שכללה את בוש, בייקר, שר ההגנה דיק צ'ייני ויו"ר המטות המשולבים קולין פאואל. מאז הפסדו של בוש לקלינטון, נותר סקאוקרופט מחוץ לשני הממשלים הרפובליקניים הבאים - של בוש (הבן) ושל טראמפ, אך עצתו התבקשה ונחשבה. ג'ון מקיין אמר לקראת בחירות 2008, כי אם יזכה בנשיאות ישגר למזרח התיכון את האדם המוכשר ביותר המוכר לו - סקאוקרופט (או את בייקר, אלא שבייקר "אינו כה אהוד" בישראל).
הנוסחה: שטחים תמורת שלום, לפי החלטות 242 שבעקבות מלחמת ששת הימים ו-338 שבסוף מלחמת 73'. בתקופת מגעי אהוד ברק עם חאפז אסד, תמך סקאוקרופט פומבית בהצבת כוח אמריקני בגולן, כערובה לביטחון ישראל בהסדר שלום עם סוריה.
ניתן היה למנוע את המלחמה ב-73'
גם זה היה לקח ההחמצה של 1973: נתק בקשרי וושינגטון עם קהיר ודמשק - ובמקביל, ירושלים בנתק מול מוסקבה - שתרם לעיוורון של יום הכיפורים. בריאיון לסדרה "לא תשקוט הארץ" (עמית גורן הפקות), ארבעה עשורים לאחר המלחמה, סיפק סקאוקרופט עובדות ותובנות חשובות מזוויתו כנווט במטוסו של קיסינג'ר, בעוד הקברניט ניקסון שוקע, מדוכדך ושתוי, לחור השחור של ווטרגייט; כי כל רב-אמן כקיסינג'ר זקוק לשוליה כסקאוקרופט.
בריאיון טען סקאוקרופט כי כנראה ניתן היה למנוע את המלחמה. "אבל זו דוגמה קלאסית לשגיאת הערכה הגיונית כביכול, כי יעדי השחקנים השונים אינם מנותחים היטב", אמר. "בדיעבד, הייתה בה תועלת לאזור כי עובדה היא שבלעדיה לא היה תהליך. זיהינו את התרגילים השנתיים של צבאות מצרים וסוריה, ולא הערכנו שיצליחו במלחמה לפי מדדי ההצלחה שייחסנו להם. לולא טעינו בפענוח ההיגיון שלהם, אפשר היה להימנע ממלחמה".
על הערכת החסר של אנואר סאדאת הסביר כי "זילזלנו בו". לדברי סקאוקרופט, נשיא מצרים דאז "היה פיקח, רצה משא ומתן מתוך אווירה פסיכולוגית שונה מזאת של הערבים בכלל והמצרים בפרט, בעקבות התבוסה ב-67'. איך עושים זאת? מהלומה קצרה לצליחת התעלה, תפיסת רצועה והחזקתה וקריאה להדברות. זה פעל, כי הוא והמצרים החזירו לעצמם את כבודם. לא ממש הכרנו אותם, רק לאחר המלחמה נרקמה בינינו הקרבה החיונית להבנה".
סקאוקרופט תיאר בריאיון את התפעלותו מיכולותיו של צה"ל. "התפעלנו ממנו כי ב-67', אמנם בנסיבות מאד מסויימות, הכוחות והאסטרטגיה של ישראל הצטיינו בנחישותם, והערכנו שמלחמת המשך תמיט גם היא אסון על הערבים. הופתענו מאוד הן מעצם פרוץ המלחמה, והן מהצלחת צבאות מצרים וסוריה בתחילתה ומהאבידות של ישראל, במיוחד בציוד. כך צצה בעיית הטסת האספקה לישראל. השקעתי זמן רב בשכנוע הפנטגון להתגבר על מכשולי הביצוע של הרכבת האווירית. השגריר שמחה דיניץ כינה אותי 'ראש אגף האפסנאות של צה"ל'", סיפר.
"השיקול המכריע היה הצורך של צה"ל"
שר ההגנה שלזינגר, סגנו (ואיל הנפט) קלמנטס ויו"ר המטות המשולבים אדמירל מורר הסתייגו אז מהסיוע לישראל. "הם חששו מהטייה גלויה מדי שלנו לטובת אחד הצדדים", אמר. "סכנת אמברגו הנפט ריחפה ברקע. בסופו של דבר, השיקול המכריע היה הצורך המובהק של הצבא הישראלי במילוי המחסור בציוד".
אור ל-9 באוקטובר, תחושת הייאוש בישראל הבשילה עד כדי רעיונות הפעלה או הפגנה של נשק יום הדין. סקאוקרופט טען כי לא היה מודע לדיווחים על כך שבישראל היו מי ששקלו אי פעם שימוש בנשק גרעיני. לדבריו, "זה לא יפתיע אותי, כקו מחשבה של אנשי צבא, אך למיטב ידיעתי מעולם לא קלטנו מידע בכיוון זה, ולא פעלנו מתוך חשש שזה עלול לקרות. איני יכול לשלול לחלוטין את האפשרות שהיה איתות כזה, אבל אם היה - לא הושפענו ממנו".
"זה היה יותר איתות ממהות", הסביר את העלאת הכוננות הגרעינית בכל זירות הצבא האמריקני. "לאחר הכיתור של הארמיה השלישית בצבא המצרי, הסובייטים הזהירו אותנו שיפרצו את הכיתור איתנו או בלעדינו. שלחנו מברקים לכל הזירות, להעלות את הכוננות. חיכינו שלוש-ארבע שעות, לוודא שהסובייטים הבחינו בנפח חריג של תקשורת, ואז טלפנתי לשגריר דוברינין והגבתי בחריפות על האזהרה. ההשוואה המקובלת למשבר הטילים בקובה אינה נכונה. ב-1962 באמת התחולל משבר צבאי. כאן השתמשנו בכוננות כדי לאותת. לא היה צורך אמיתי בכוננות מוגברת של הכוחות בתעלת פנמה, למשל".
סקאוקרופט תיאר כי לניקסון "לא היה קשר ישיר עם קבוצת ניהול המשבר. הוא תקשר באמצעות קיסינג'ר או הייג, ראש מטה הבית הלבן. כמעט שלא ראיתי אותו לכל אורך המשבר, אבל הוא היה המחליט הסופי. הוא שהכריע על הפעלת הרכבת האווירית, עקרונית ובמהירות. בדיון על התגובה לאזהרה הסובייטית, הייג יצא מהחדר לטלפן אליו ולעדכן אותו".
את קיסינג'ר תיאר "מגדולי האסטרטגים שראיתי בימי חיי, וכאן במיטבו". הוא פירט כי "אחרי השגיאה הראשונית בשאלת המלחמה, הוא ניהל באופן מבריק את המשבר, הוביל במיומנות את השרים האחרים ושאר אנשי המועצה לביטחון לאומי, ותפעל באופן מתוחכם את הישראלים, המצרים והסובייטים".
באותם ימים נשמעו אגדות על מזימה שכביכול רקחו עם סאדאת, קיסינג'ר וגולדה, או משה דיין, לשבירת הקיפאון במהלך מלחמתי. ארבעה עשורים לאחר מכן, פסל סקאוקרופט את ההאשמות: "כשזה מתבצע בכישרון, זה מוצג לאחר מעשה כמזימה. לא. אלה היו אנשים אמיתיים עם מטרות אמיתיות, לא תמרונים על לוח שחמט. היו רגעים מתוחים מאוד. בניגוד לסוף המוצלח, זה היה בהבטים שונים על סף אסון".
בריאיון סיפר סקאוקרופט על היכרותו עם המנהיגים הישראלים. הוא העיד כי את גולדה לא הכיר היטב, "אבל נכחתי בשיחות איתה והתרשמתי מאישיותה החזקה. מאוד חזקה, מאוד החלטית, מאוד חיובית. היא הקשיבה לטיעונים, אך לא חיפשה הנחיה. הייתה יותר בצד הטוען. היא הייתה יכולה לעשות משהו, אבל לדעתי כל עוד רבץ על סאדאת מצב הרוח של תבוסת 67', הוא לא היה בעמדת מיקוח. איני יודע כי ההיסטוריה אינה עוסקת בחלופות, אבל גם לגולדה לא היה מצב רוח הולם למשא ומתן".
את דיין תיאר כ"מאוד חכם, מאוד מוכשר". הוא דיבר גם בשבחו של השגריר דיניץ: "מבריק, זריז מחשבה, תמיד הבין לאן חתרת עוד לפני שסיימת את המשפט".
סקאוקרופט הכיר את ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין בתקופת כהונתו כשגריר בוושינגטון. לדבריו, "לא היה נוקשה ממנו. נשארנו בקשר בטלטלות הפוליטיקה הישראלית, כולל בשובו לראשות הממשלה, לפני הרצח הנורא. הוא התפתח מתקופתו כשגריר עד להכרה בכך שביטחון ישראל נעוץ בהבנה, הסדרים ויחסים תקינים עם שכנותיה".
על השאלה מי ניצח במלחמת יום הכיפורים ענה "העולם". לדבריו, "נפתחה הידברות ישראלית-ערבית. נמנע עימות אמריקני-סובייטי. ובראייה צרה יותר, התחילה יציאה סובייטית מהאזור".
"מתנגד לתקיפה אמריקנית או ישראלית באיראן"
סקאוקרופט טען כי מעולם לא דיבר עם הישראלים על הגרעין. "מה שנדון איתם קדם להגעתי לתפקידי. זה היה ברקע ונתן לפוליטיקאים הישראלים ביטחון במהלכיהם", אמר.
"אני מתנגד לתקיפה אמריקנית או ישראלית", הדגיש בהתייחס לגרעין האיראני. "צריך להבהיר לאיראנים שאיננו חותרים להדיח את המשטר ושאנו מכירים בבעיות הביטחון שלהם, אך לא זו הדרך לפתור אותן. משום שלכל הפחות טורקיה, מצרים וסעודיה יפתחו גם הן נשק גרעיני, ומצבה הביטחוני של איראן יורע. ניתן למצוא הסדר".
על הנוסחה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי אמר כי "יש ארבע נקודות קבועות הידועות לכל נשיא, והן אינן מספיקות כי תמיד חסרה החמישית - נכונות נשיאותית לפעול למען ההסדר הצודק והמועיל".
הבכיר האמריקני לשעבר מתח ביקורת על המפלגה הרפובליקנית, עוד טרם עידן דונלד טראמפ. "אני אמנם רפובליקני, אבל איני נחשב כך בעיני רבים מהרפובליקנים. לא דעותיי השתנו - המפלגה השתנתה", ציין.
גילוי נאות: הכותב הוא תסריטאי הסדרה "לא תשקוט הארץ"