בחזית וושינגטון של מלחמת יום הכיפורים לא נשפך דם, לא נפל מטוס, לא פגע פגז. שום חלל, פצוע, שבוי או הלום קרב לא נספרו שם. בבוקר קמו, התרחצו, התלבשו, אכלו והלכו לעבודה. בערב חזרו הביתה או למלון. לפעמים, בגלל פער השעות וההמתנה למברקים, לא ישנו. היה מסעיר אך נסבל, הבדל של חיים ומוות בין טירטור של פחות משעה בכביש מהנספחות הצבאית לפנטגון ובחזרה לבין ציר "טירטור", בואכה "עכביש".
ואף על פי כן, זאת היתה חזית גורלית. במעוזים הנצורים הביטו מעלה, לחטיבות. באוגדות - לפיקודים. האלופים - למטכ"ל. דדו, הרמטכ"ל, לגולדה, ראשת הממשלה, והיא - לקצה שרשרת הפיקוד, לבית הלבן, כי בלי הסכמה אמריקנית, כלומר בלי החלטה של הנשיא ריצ'רד ניקסון בדרבון שר החוץ והיועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר, לא היו לצה"ל מטוסים ותחמושת, להמשך מלחמה שנראתה עד קרוב לסופה כעלולה להימשך חודשים רבים; ולא היה משקל-נגד במועצת הביטחון לתמיכה הסובייטית בסוריה ובמצרים; ובהלת חברות הנפט ותומכיהן בממשל לנוכח האמברגו והייקור הפתאומיים היתה גוברת על כוחם של תומכי ישראל בקונגרס.
הרבה, כמעט הכל, כבר התפרסם על ההתרחשויות המדיניות, הביטחוניות והמודיעיניות בבירה האמריקנית לקראת מלחמת 1973 ובמרוצתה. רבבות מסמכים נחשפו, עדויות נכתבו, הקלטות הושמעו. בקוויו הכלליים, גם סיפור ההחמצה הנוראה של הבהובי ההסדר בשנים שבין ששת הימים - וביתר שאת, מלחמת ההתשה - לבין יום הכיפורים ידוע: ניקסון נקרע בין קיסינג'ר לבין שר החוץ (עד קיץ 73') ויליאם רוג'רס, שיחק בהם עם העדפה לקיסינג'ר, איש המגעים הגדולים עם וייטנאמים, סינים וסובייטים, אך בהשארת הבכורה המזרח-תיכונית לרוג'רס. קיסינג'ר - פרופסור, יהודי, הרווארד, מבטא גרמני כבד, האגף המתון של המפלגה הרפובליקנית - השלים מה שחסר לניקסון. רוג'רס ייצג את המכובדות של פרקליט ממסדי שכיהן כשר המשפטים בממשל אייזנהואר (שניקסון היה סגנו) ושסייע לניקסון להתאושש מתבוסותיו ב-1960 ו-1962 למועמדות המנצחת של 1968. אילו קיסינג'ר שיווק את המתווה של רוג'רס, במקום הנטרול ההדדי ביניהם, יתכן מאד שהאסון הגדול של יום הכיפורים לא היה מתרגש.
בנוסף לתיעוד הרב הנגיש זה שנים התפרסם בעשור האחרון יומנו של בוב הולדמן, ראש מטה הבית הלבן עד שנאלץ להתפטר באביב 1973 בגלל מעורבותו בפרשת ווטרגייט, נשפט והורשע בקשירת קשר ובשיבוש הליכים. בזכרון העממי נחקק כחצי מהצמד הולדמן וארליכמן, אך למרות החרוז והעונש הזהה, שנה וחצי בכלא, לא היו שווי-מעמד. ג'ון ארליכמן היה עוזר הנשיא לנושאי פנים; הולדמן היה בכיר ממנו, מקורב-המקורבים לנשיא. אמנם מה שהנציח מדי יום אינו מתיימר להתקרב לחשיבות של מסמך שנוצר בעבודת-מטה או כתמליל שיחה מוקלטת, אך יש בו ערך כמקור משלים.
קטעים מיומני הולדמן בשנים 1969-73 מאירים, בנתונים ובאווירה, את זיקת הגומלין בין הפוליטיקה של היהדות האמריקנית וראייתה כזרוע ארוכה של "ראשת הממשלה היהודית" גולדה מאיר, יחסי וושינגטון-מוסקבה, מגעים עם נשיאי מצרים נאצר וסאדאת, הבוז כלפי סגן-הנשיא ספירו אגניו (שלבסוף התפטר בגלל שחיתות נפרדת, בעיצומה של המלחמה), קנאת ניקסון בתהילתו הפתאומית של שליחו קיסינג'ר כנושא-ונותן עם צפון וייטנאם, והבחירות הבאות (תמיד מרחפות ברקע - 70',72', 74', 76'). השלום יכול לחכות.
בישראל האפרורית של סוף שנות ה-60' ותחילת שנות ה-70' נראתה אמריקה כמו אמריקה. התוכן היה רקוב. בנימין נתניהו, במאמציו להשתלט על התקשורת, לא המציא דבר; גם לא דונלד טראמפ. כשניקסון התעמת עם וושינגטון פוסט, הוא חיפש קונה ליומון המתחרה, סטאר. תדליף לפוסט ולדן ראתר בסי-בי-אס תאריך שגוי המתוכנן לחתימת הסכם, הורה ניקסון לדוברו, כדי שנוציא אותם מאיזון. העיתונות והקונגרס הם אויבים: הם מייצגים אינטרסים מוגדרים ורק הוא את טובת הכלל. בפוליטיקה, שינן ניקסון, נחוצות מחלוקת והתלהבות, לא הושטת יד נדיבה והסכמה רחבה. שבועיים לפני מות קודמו, ג'ונסון, לחץ עליו ניקסון להשפיע על חבריו בסיעת הרוב הדמוקרטית בסנאט להימנע מחקירות נגד ניקסון. האיום - ניקסון יוכיח, בעזרת האפ-בי-איי (שלא נלהב לסייע), שג'ונסון צותת שלא כחוק למטוסו בבחירות 1968. ג'ונסון לא נבהל; הוא יחשוף לציבור את הסיבה למעקב - מאמצי ניקסון להכשיל את שיחות השלום עם האנוי, כדי שלא להעניק יתרון לסגנו ויורשו של ג'ונסון, יוברט המפרי. בבחירות 1972 פעל ניקסון להחליש במקצה הדמוקרטי את המועמד החזק המפרי ולחזק את המועמד החלש מקגאוורן - הוא הורה להעביר לאנשי מקגאוורן תיק-טינופת על המפרי שהכין תחקירן מנוסה.
וגם: הוראות לקיסינג'ר שלא לנופף לצלמים ולא לחייך, לשמור על פרצוף חתום עד להודעת ניצחון של ניקסון. לבדוק מדוע השבועון טיים התעלם מהשבעת ניקסון לכהונה שנייה והציב בשערו את מרלון ברנדו (טראמפ להוט במיוחד אחר הופעות בשער טיים). באירוע טקסי התכונן לשלוף גימיק, חמש דקות של תפילת דומיה, אך הגימיק נגנב מתחת לאפו כשסנאטור חשוב חלה ואחד מעמיתיו ביקש מהקהל חמש שניות דוממות למען החלמתו. בביקור נשיא צרפת פומפידו התייחדו הנשיאים בלי עוזריהם. קיסינג'ר העדיף שלא להצטרף באותה שעה לפגישת שרי החוץ, אבל רוג'רס יצא לרגע וראה אותו יושב כעוס בחדר ההמתנה. לערב שירי קאנטרי שאל ניקסון עניבת פרפר ירוקה ממפעיל המעלית בבית הלבן.
10.9.69: ניקסון נשיא זה שמונה חודשים, גולדה ראשת ממשלה חצי שנה, שבועיים לפני פגישה ראשונה ביניהם (ובה סיכום להעלים עין מהנעשה בכור בדימונה). "בסוף ישיבת הצוות לפת אותי קיסינג'ר והתחנן שרוג'רס יושאר מחוץ לפגישה עם גולדה מאיר, כי הוא האדם השנוא ביותר בישראל ויתחולל אסון. קיסינג'ר אמר שגם הוא יישאר בחוץ. טיפלתי בכך אחר כך עם הנשיא, שהסכים".
24.9.69: ערב הגעת גולדה לבית הלבן. "פגישה ראשונה של הנשיא עם ראשי המטות של זרועות הצבא. מסרב לפגוש את סנאטור ג'ייקוב ג'עבץ, שרצה לתדרך אותו לקראת שיחתו מחר עם ראשת הממשלה היהודית. אמר שעדיין ממתין שיהודי אחד יטלפן אליו או ישבח אותו על מתן מטוסי הפנטום לישראל".
27.9.69: "ניקסון טילפן לקיסינג'ר בעיצומה של שיחתו עם השגריר הסובייטי אנטולי דוברינין על יחסי המעצמות והורה לו להודיע שהרכבת יצאה מהתחנה. דוברינין: אני מקווה שכוונתו לכך שהמטוס המריא, כי מטוס מסוגל לשנות נתיב בעת הטיסה. קיסינג'ר: לא, הנשיא בוחר את מילותיו בקפידה רבה. רכבת".
10.3.70: "ניקסון הגיע לבסוף לנקודה האמיתית - קיסינג'ר. הוא ממש מודאג מהכפייתיות הפסיכופטית שלו בעניין המחשבה שרוג'רס פועל נגדו, ועוד יותר מכך מאי-יכולתו שלא להתערב בבעיית ישראל. אמרנו שנשתדל לגרום לקיסינג'ר להיצמד לעדיפויות".
13.3.70: "נשיג הפסקת אש בתעלה. קיסינג'ר מתפעל ממוחו המורכב של ניקסון, הרוצה לתמרן את הרוסים נגד המצרים נגד הישראלים".
10.8.70: יומיים לאחר הפסקת האש בסואץ, לפי תוכניתו השנייה של רוג'רס לחידוש המגעים הדיפלומטיים באמצעות המתווך גונאר יארינג. "ניקסון העלה רעיון - לטוס מאיטליה לקהיר לחידוש היחסים (שנותקו במלחמת ששת הימים). קיסינג'ר אמר לא".
17.8.70: "הנשיא נפגש בחשאי עם השגריר יצחק רבין, בעיקר כדי לצאת חובת ההקשבה לטענות ישראל בדבר בעיותיה. ניקסון מבין שקיסינג'ר מקנא בכל רעיון שאינו שלו ואינו מוכן לבלוע מה שנראה כרגע כהצלחת התוכנית המזרח-תיכונית של רוג'רס. בעצם, ברור שהוא מנסה להכשיל אותה, בדיוק משום כך. יש לו שגעון רדיפה כפייתי. הזיות. אני חושב שזה חשוך מרפא. הנשיא אמר שוב ושוב שייתכן שיעילותו של קיסינג'ר מוצתה. חלקתי עליו. הפסדנו בחולשה זו יוצא בשכר נכסיו האדירים".
11.3.71: "ניקסון וקיסינג'ר דיברו גם על המזרח התיכון, שם הנרי חושש שעלינו לא לנסות לחתור להסדר כולל, אלא לעבוד על ההסדר פיסה-פיסה, ללכת עכשיו על סידור בסואץ ואז להציג אותו לישראלים. זה יכול להועיל במגעים עם הרוסים, אבל מחייב עיבוד המבוסס על אמון עם ישראל, שאינה בוטחת באיש למעט ניקסון. לכן על הנשיא להיפגש עם רבין, לעבד את ההצעה ואז לשלוח איגרת לגולדה. הם ניתחו את מעלותיהם של גנרלים גרמנים שונים, היתרונות היחסיים שלהם, במלחמת העולם השנייה. ניקסון קרא את צ'רצ'יל".
21.5.71: לן גרמנט, יועץ הנשיא והמקשר בינו לבין היהדות (ולעתים גם שגרירות ישראל), "דיווח לניקסון שסם רוטברג בהוליווד התחייב לגייס חמישה מיליון דולר בכסף יהודי לבחירת הנשיא מחדש, בזכות עמדתנו בנושא ישראל. הנשיא מודאג שמא היהודים לא יבינו שלא נסכים להתנייה כלשהי של תרומות בתחום זה. הוא לא רוצה להתמלכד שם".
12.6.71: "ניקסון מערב את שר המשפטים ג'ון מיצ'ל. לדעתו על הנשיא להמשיך בהיקף מסויים של סיוע לישראל ולא לקצץ את כולו, מה שלמיטב הבנתו הוא מתכנן כעת. בנוסף, מישהו בצוות של הנשיא מוכרח להשגיח בנושא הזה על משרד החוץ, אם הוא אוסר זאת על הנרי, כי אין להרשות למשרד החוץ לייצר את מדיניות החוץ של הנשיא באזור הזה. ניקסון: המשמעות של דברי מיצ'ל היא שאסור לנו לתת למשרד החוץ לעצב את מדיניות החוץ באזור כלשהו. יש לוודא שמיצ'ל לא מספר לרוג'רס שקיסינג'ר מתראה תכופות עם רבין. קיסינג'ר סבור שבזכות הפגישות עם רבין בלבד נמנע עד כה פיצוץ במזרח התיכון. ניקסון התלבט מה לעשות ברוג'רס. בעיה איומה, כי הכי נכון להוציא אותו, אבל זה קשה לו מאוד".
16.1.72: "רוג'רס אינו כפוף לקיסינג'ר, רק לניקסון. המועצה לביטחון לאומי אינה עוסקת במבצעים, במיוחד לא במזרח התיכון. ייערכו פגישות הכנה בין רוג'רס לרבין".
23.1.72: "ניקסון נכנס לשאלת רוג'רס-קיסינג'ר. היתה לו הנחיה שקיסינג'ר רצה שתישלח לרוג'רס בעניין אספקת המטוסים לישראל ולמשא-ומתן בין מצרים לישראל. הנשיא החליט שאני ולא מיצ'ל (שעבר לנהל את מטה הבחירות) אטפל בהנחיה, כדי לבודד אותה מהפוליטיקה. הוא רצה שרוג'רס יידע שהוא מצפה ממנו לשחק את זה פוליטית. אסור לנו שיהודי אמריקה יקטרו בעניין משלוחי המטוסים ואסור לנו לדחוף את ישראל חזק מדי, עד כדי עימות. רוג'רס צריך להאט את (עוזרו למזרח התיכון ג'וזף) סיסקו. נשים את פסקת המטוסים במזכר כדי שיוכל לומר לחברים היהודים שלו שההוראה ניתנה. אסור לנו לתת לזה לפגוע בנו, פוליטית, אבל הנשיא גם אינו רוצה להיתפס כפוליטי. רוג'רס מוכרח לשחק פוליטית. ייתכן שנרצה לערב גם את הסובייטים כדי להשיג מהם בפסגה (בין ניקסון לברז'נייב) שיתוף פעולה מול המצרים, אבל לא נרצה לתת למצרים יותר ממה שהסובייטים מוכנים לתת".
28.3.72: "קיסינג'ר טוען שאנחנו באמת צריכים לחבוט בישראלים, אבל שעלינו לחכות עד לאחר הבחירות. זה קצת משונה, כי זה היה הקו שלו לאורך כל 1970 ועכשיו הוא עושה זאת שוב. ניקסון אמר תמיד שהוא יודע שזה מה שקיסינג'ר יעשה. יש טעם מסוים בטיעון, כי זאת בעייה לשמוט את הישראלים לפני הבחירות, מה נרוויח בכך, ומוטב להתכונן ואחר כך לפעול. אבל הנשיא מרגיש שאינו רוצה לסיים את כהונתו בלי העסקה הישראלית והוא רוצה שזה יקרה בפסגה עם ברז'נייב, כך שנסלק את הסובייטים מהמזרח התיכון ומהים התיכון. דומני שהנרי חש שאנחנו מסוגלים לכך, אך שמוטב בכל זאת לא לפעול בגלוי מול הישראלים, עד ממש לקראת הבחירות או לאחריהן".
14.11.72: לאחר נצחונו השני של ניקסון. "לדחוף את רוג'רס החוצה".
11.1.73: סגן הנשיא אגניו "מציע שהוא יטוס לסאדאת, בגלל איומיו בפתיחת המלחמה. ניקסון סירב. אגניו הודה שמסע כזה נחוץ לו לדימויו, כי נותר בטל ממעש בממשל".
18.1.73: "הצעת אגניו היא בדיחה, אבל עכשיו, אחרי הסכם וייטנאם, יש להשיג הסדר במזרח התיכון. קיסינג'ר: הדרך היחידה לכך היא הפעלת לחץ על ישראל".
6.2.73: "הנרי משועמם אחרי השנה הגדולה של וייטנאם. הנשיא חושב שכעת יש ליישב את (סכסוך) המזרח התיכון, אבל הנרי אינו רוצה לגעת בו ומעדיף את אירופה, לאיזה מפץ גדול. ניקסון אינו סבור כך".
8.2.73: "המלך חוסיין סיפר לניקסון על ההתנקשויות בסבו ובו. כעת הוא נוסע בשריוניות. אסור להראות ליריבים חולשה".
9.2.73: ניקסון מצטנע, אך למעשה חושש להפסיד ולהתבזות. "הוא אינו רוצה במועמדות לפרס נובל לשלום - רק מילא את חובתו".
כשניקסון מחוץ לתמונה - ובהסתבך ווטרגייט, ברור שלא היה זוכה בפרס - נשאר שם קיסינג'ר. ב-16 באוקטובר הודיעה ועדת פרס נובל לשלום על הענקתו לקיסינג'ר (שתרם אותו) ולמקבילו הצפון וייטנאמי, לה דוק תו (שלא הופיע לקבל אותו). זה יום צליחת-הנגד של התעלה בכוחות פיקוד הדרום, המפנה המערכתי בחזית סיני-סואץ. אילו השקיע קיסינג'ר בזירת ישראל-ערב מאמץ מוקדם ודומה לזה שהרעיף על וייטנאם וסין, אפשר שמלחמת יום הכיפורים הייתה נמנעת; אבל הוא שוב חיכה לבחירות, הפעם של גולדה בסוף אוקטובר. במלחמה עצמה, למרות ההשמצות שהוטחו בו, הציל - יחד עם ניקסון - את מדינתה של "ראשת הממשלה היהודית".
קיסינג'ר בן 96. אם ישרוד, יציין את יום הולדתו המאה במקביל ליובל המלחמה.