הייתי במחאה מחוץ לבית נתניהו בקיסריה, אבל אל תאמינו לאף מילה שתקראו כאן

אל תאמינו לאף מילה שתקראו כאן בהמשך. תשאלו שאלות, תחפשו את האינטרס, תחקרו בעצמכם. זו סך הכול עוד כתבה שמתפרסמת בתקשורת הישראלית בתקופה הכאוטית הזאת. תשמרו את האמונה לבתי התפילה, בעוד מהעיתונאים שלכם תדרשו עובדות - או יותר טוב, תבדקו אותן בעצמכם. זו תקופה קריטית מדי בתולדות המדינה כדי לסמוך על אחרים, ויש מישהו שאשם בזה שהמצב הידרדר לכך. הייתי מספר לכם מי זה, אבל מי אני בכלל, אל תאמינו לאף מילה שלי. העדויות קיימות בשטח, תעקבו אחרי ריח הצחנה ותגלו בעצמכם.

מאות מפגינים הגיעו למחאות בקיסריה אמש (שבת). חלק יכתבו שהיו שם יותר מאלף מפגינים. שתי הגרסאות נכונות, אבל מה זה משנה? אל תאמינו לאף מילה. מי שהיה שם יודע בדיוק כמה אנשים היו שם, וכמה שההפגנה הזאת הייתה גדולה, קולנית ואופטימית. בואו בשבוע הבא ותראו בעצמכם, תקשיבו לקולות, תראו את הכמויות, תביטו למפגינים בעיניים ותראו אם הם אנרכיסטים או פטריוטים, מיואשים או מלאי תקווה.

ההפגנה החלה בשני מוקדים. האחד בכיכר המרכזית של שדרות רוטשילד, ליד המרכז המסחרי של קיסריה. המוקד השני היה ממש מחוץ לביתו הפרטי של ראש הממשלה. עכשיו תבינו, אני כותב "ממש מחוץ לביתו הפרטי של ראש הממשלה" כדי ליישר קו עם מה שכולם בתקשורת אמרו, כתבו והסבירו - אבל כאמור, אל תאמינו לי, ואל תאמינו לאף אחד.

מי שהיה שם יודע, המשטרה הציבה מחסומים מופרעים בכניסה לשכונה של משפחת נתניהו, כולל פרויקט בינוי מיוחד שהתבצע ממש ביממה שקדמה להפגנה. הכניסה לרחוב של ראש הממשלה נראה מבוצר לפחות כמו הכניסה ל"מעלה מלך" בווסטרוז. הכי קרוב שניתן היה להגיע הוא מרחק של כ-300 מטר מהבית. ג'ופרי ובני ביתו מעולם לא זכו להגנה צמודה כל כך.

את קולות המפגינים שמעו עד הבית עצמו. כאמור, אל תאמינו לי. מאיפה לי לדעת? לצערי, אבנר לא סימס לי "בואנ'ה אחי, אתה לא מבין איזה רעש עושים לי פה מחוץ לבית". רק דיירי השכונה יכלו להיכנס או לצאת מהרחוב שמוביל לבית משפחת נתניהו. זה היה מספיק בשביל לגרום לשכן מהבית הצמוד לצאת חמוש בדגל הליכוד ולהתלונן על הרעש שעושים המפגינים. בכך הוא חשף את מה שכולם רצו לדעת - זעקות המפגינים מגיעות עד לפתחו של הבית הפרטי (כל כך פרטי, שהאזרחים נדרשים לממן את אחזקתו). אבל כאמור, אל תאמינו לו, ואל תאמינו לי, פשוט תבואו ותשמעו בעצמכם את הקולות. תחוו את העוצמה בעצמכם.

"אבא מושחת, אימא חולה, איך זה לחיות בקן קוקיה", שרו המפגינים ברחוב בזמן שחלק מהתושבים יצאו לעשות ספורט בשבילים, או סתם לטייל עם הכלב. "אין לכם מה להפגין פה", אמר אחד התושבים תוך כדי שהוא מתעלם מכלבת הלברדודל שלו שעשתה מעשה אנרכיסטי במיוחד באמצע שביל אופניים, "הוא לא הולך לשום מקום לצערנו. זבל נשאר זבל, חבל לכם על הזמן".

כאמור, אל תאמינו לשום דבר שאני אומר, אבל אולי תרצו להאמין לאלוף במילואים עמירם לוין. קשה להאשים את לוין באנרכיזם, זו תהיה אפילו חוצפה. מי שהיה מפקדו של בנימין נתניהו בסיירת מטכ"ל (אחרי שהחליף את אחיו יוני בתפקיד), פיקד על היחידה שכבשה את החרמון ומונה לאחר שחרורו למשנה לראש המוסד על ידי אותו נתניהו, לא צריך להוכיח בגיל 74 את נאמנותו למדינה. "אין לך יותר את מי להאשים, אנחנו מאשימים אותך", קרא אלוף לוין לכיוון הכללי של בית נתניהו. "מספיק, לך הביתה, הילחם על חפותך, ותן לנו לחיות ולהפסיק לאכול את החרא שאתה זורק על כולנו". ככה זה, הגיעו מים עד גועל נפש.

קיסריה ידעה לא מעט הפגנות במהלך שנות כהונתו של נתניהו, בין השאר גם בתקופת המחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011 וגם למען החזרת החייל החטוף גלעד שליט. ועדיין, גם בזמן שמאות מפגינים כבשו את אחת מכיכרותיה, קיסריה המשיכה להיות ההגדרה המילונית ל"עיירת חוף עשירה ומנומנמת". זו העיר שמוריסי שר עליה ששכחו להפציץ אותה ב"כל יום הוא כמו יום ראשון" שלו.

על רקע הפסטורליה הייחודית של העיר, בלטה הופעת הבכורה של המכת"זית, אותו כלי רכב לפיזור הפגנות שמתיז סילוני מים בעוצמה בלתי אנושית על מפגינים, בו משתמשים בעיקר במדינות בהן זכויות אדם הן עניין שנוי במחלוקת. לשמחת כולם, לא היה שום צורך להשתמש בכלי הזה, מכיוון שההפגנה דעכה לה בשקט אל תוך הלילה, ללא התפרעויות מיוחדות או התנגשויות בין המפגינים לכוחות המשטרה הרבים שהתפרסו באזור.

ושוב, אל תאמינו לי. אם תשאלו את יהודית, תושבת קיסריה שהגיעה יחד עם שישה מנכדיה ("יש לי עוד הרבה, וגם נינים") חמושה בדגל ישראל ומסיכה כירורגית על הפנים עם הכיתוב "רק ביבי", זו הייתה הפגנה אלימה של "חולי נפש מסוכנים". בזמן שהעיניים שלי ראו גרסה חלבית במיוחד של פסטיבל בומבלה, דרך עיניהם של יהודית ונכדיה זה נראה כמו הפגנות הזעם בכיכר א-תחריר.

שאלתי את יהודית ונכדיה למה הם כל כך נסערים, והם הסבירו שהמשטרה ביקשה מהם להתרחק מהמפגינים. "אימא שלהם שרמוטה זונה אם מישהו מהם מתקרב לפה אני מאשפז אותו לשלושה חודשים בתרדמת", הסביר אחד מנכדיה של יהודית, שהתעלמה מהקריאות של נכדה והוסיפה: "ראית ששונאי ישראל האלה מנופפים בדגלי דאעש ופלסטין?". שוב, אל תאמינו לי, אבל לא היו דגלי דאעש ופלסטין בהפגנה בקיסריה, אלא הרבה מאוד ישראלים נורמטיביים לחלוטין עם דגלי ישראל. בואו ותראו בעצמכם.

מפגין נוסף בשם אסף הגיע מאור עקיבא עם דגל ישראל ומבט של רצח בעיניים. הוא היה עצבני. רותח. אני מנסה להבין ממנו מה הביא אותו למצב הזה והוא צועק עליי: "איך נותנים לאנשים להפגין נגד ראש ממשלה במדינה דמוקרטית?". שאלתי אותו אם הוא עישן משהו והוא אמר שלא, אבל שהוא אחרי חצי בקבוק וודקה. הריח הייחודי שעלה ממנו הבהיר שהוא גם פרנס איזה מפעל למשקאות אנרגיה בפולין במהלך היום. ביקשתי ממנו שלא יעלה על ההגה, והוא הסביר שזה בסדר, הוא הגיע עם אופניים.

"אני לא מאמין שאני חי במדינה אחת עם עוכרי ישראל האלה!", הוא צעק לעבר קבוצה של מפגינים שהחזיקו שלט בו נכתב "לא לפילוג - עם אחד!". ניסיתי להסביר לו את האירוניה אבל שוטרים בדיוק הגיעו והתחילו לנסות לפנות אותו מהמקום בכוח. למרבה האירוניה, אותם "עוכרי ישראל" הזדרזו לצאת להגנתו. "הוא אח שלנו, זכותו להפגין גם אם הוא חושב אחרת ממנו", הם צעקו לעבר השוטרים, שלא התייחסו לתחינות שלהם, והעבירו את אסף בנימוס את הכביש כדי ליצור חיץ מלאכותי בין ההפגנה לבין שמונת האנשים שהגיעו להגן בגופם על ביבי. אחד השוטרים לא התאפק, ובחיוך זרק לאחת המפגינות: "תאמיני לי, הוא לא אח שלך".

ההפגנה עברה בלי מקרי אלימות, ולזכותה של המשטרה היא הצליחה להכיל את הפרות הסדר המינוריות של המפגינים, בעיקר מכיוון שהם באמת לא הפריעו לאף אחד. מדי כמה זמן המפגינים ירדו לכביש וחסמו את התנועה, אבל לא מדובר בדיוק בחסימה של נתיבי איילון אלא עיכוב של חמש דקות במקרה המקסימלי למעט המכוניות שמסתובבות בשעות האלה בעיר הישנונית.

מילא זה, כמעט כל המכוניות שנעצרו לכמה דקות בפקק קצר הצטרפו לחגיגה. נהג אחד יצא אל המפגינים וצעק: "לא אכפת לי לעמוד פה בפקק כל שבוע, העיקר שתעיפו אותו כבר". אל תאמינו לי, תבואו שבוע הבא ותראו את התמונות האלה של תושבי קיסריה המנומסים והסבלניים בעצמכם.

מי שציפה לפרובוקציה סטייל חשיפת שדיים נאלץ להסתפק ברכב יוקרה מסוג פורשה שנסע באיטיות סביב הכיכר, והשמיע בקולי קולות שירי אהדה לנתניהו תוך כדי צעקות: "יאיר הנסיך! ביבי המלך!". המפגינים התעלמו מהרכב, אך השוטרים היו פחות מנומסים וביקשו מהנהג הצעיר להתפנות מהמקום. מעניין אם אבא של הבחור יודע לאן הבן שלו לוקח את הפורשה שלו.

גם מצד המפגינים היו פרובוקציות מסמרות שיער, כמו שתי בחורות צעירות שחבשו כובע בצורת דג זהב על הראש, וביקשו שלוש משאלות מנתניהו: שיתפטר, שיתפטר ושיתפטר. או בגרסת השיר: "לביבי שלי שלוש משאלות, שלוש משאלות לביבי שלי, לולא היו לו שלוש משאלות, לא היה זה הביבי שלי".

שאלתי את מירה מכפר יחזקאל, המוח היצירתי שמאחורי המיצג הדינמי של "דג הזהב", אם האמנות הייחודית שלה ממומנת על ידי קרן וקסנר או ישירות על ידי העיזבון של ג'פרי אפשטיין. היא לא צחקה. טעיתי כשחשבתי שאישה עם דג זהב על הראש תהיה קצת יותר פתוחה להומור עצמי. היא דיברה על האווירה המחויכת ותחושת הפסטיבל של ההפגנה הראשונה בקיסריה, אבל הבטיחה שבשבועות הבאים נראה שהמחאה הזאת רק צוברת תאוצה, ויותר ויותר אנשים יתעוררו ויתחילו להגיע. אל תאמינו לה, פשוט תבואו ותשפטו בעצמכם.

בשעה מאוחרת, כשההפגנה כבר החלה להתפזר, הגיעה זהר, תושבת דליית אל-כרמל שנמצאת בחודש החמישי להריונה במיוחד כדי להפגין נגד ראש הממשלה. לאכזבתה, אחרי הנסיעה הארוכה היא גילתה כלום, כי היה כלום, כמאמר המשפט המפורסם. לטענתה היא נמנעה עד כה מההפגנות כי חששה להיפגע פיזית, אבל אחרי שראתה את המפגינים מנופפים בדגלים שחורים בגשרים, היא הרגישה שהיא חלק מהם. כשראתה פרסומים בפייסבוק לפיהם ההפגנה בקיסריה רגועה יחסית, היא התלבשה ויצאה מהבית.

אני מנסה לברר איתה בזהירות אם ההיריון היה הטריגר שהוציא אותה מהבית לבסוף למרות החשש, והיא מסבירה לי שזה "עולם מפחיד מאוד להביא אליו ילד". אל תאמינו לי, תאמינו לה, כשהיא מספרת בדאגה שהילד שלה, שעוד לא נולד, "עלול לחיות במדינה שהולכת והופכת רק יותר ויותר לאויבת שלו".

בינתיים, מגיעים דיווחים על ילדים שספגו גז מדמיע ברמת גן, מפגין שנדקר בדרום והתנפלות אלימה נגד מפגינים ברחובות ירושלים. אל תאמינו לי, תאמינו למצפון הפנימי שלכם: אף פוליטיקאי, לא מימין ולא משמאל, לא שווה את האלימות הזאת.

ההפגנה בקיסריה נראתה אתמול כמו ההפך הגמור ממה שקורה בירושלים, כאשר המפגינים מתופפים ורוקדים ברחוב אל מול השוטרים שמכילים אותם בדממה ללא שום צורך בריסון. המטרה להפוך לשלוחה של בלפור טרם הושגה, אבל אם להאמין למפגינים, זו רק ההתחלה. אני מאמין להם.