הצעיר הפלסטיני, שטיפס מדי יום במשך שבועיים על בניין בית החולים בחברון כדי לשבת על אדן החלון ולצפות באמו הגוססת מקורונה, הפך לסמל במדיה החברתית הפלסטינית. הנאמנות, הדבקות במטרה והתקווה שאפיינו אותו, מאפיינים אצלנו דור שלם.
אנחנו בחברה פלסטינית מתמודדים כעת עם לא מעט אתגרים, כשהבולטים בהם - התפרצות הקורונה והאיום הישראלי לספח חלק מאדמותינו. בעת כתיבת שורות אלו מספר החולים ברשות הפלסטינית כבר מגיע לכעשרת אלפים.
המגיפה, שפרצה לשטחנו בעקבות התפשטות הווירוס בישראל, תקפה אותנו קודם באזור חברון, שתושביו מקיימים יחסים תעסוקתיים וחברתיים עם לא מעט ישראלים בנגב. משם, התפשטה לאזורים אחרים בשטחי הגדה המערבית, שחלקם נתון לסגר ותושביהם מבודדים משאר העולם.
במקביל, אנו עוקבים בדאגה אחרי ההצהרות על סיפוח אפשרי של שטחים, שלא רק כוללים את משאבי הטבע החיוניים להמשך חיינו, כולל מים ומחצבים, אלא גם את האזורים שעתידים להיות ליבת המדינה שלנו, ובהם אנו מתכננים בנייה למגורים, תעשיה ומסחר. וירוס הסיפוח מדאיג אותנו ולא פחות מווירוס הקורונה, כי שניהם קטלניים לעתידנו. ועדיין, לא נזנח את הנאמנות, הדבקות במטרה והתקווה.
הנטל הכלכלי מתחיל להיות כבד מנשוא. ההשלכות הישירות של הקורונה, כמו סגירת מקומות עבודה, גידול באבטלה וקשיי תנועה, פוגעות ישירות ברבים מאיתנו. גם לאיומי הסיפוח יש השפעה ישירה על מצבנו הכלכלי: הפסקת התיאום הביטחוני והאזרחי, נוכח הכוונה לטרפד כל סיכוי להגיע בעתיד לפתרון שתי המדינות, כוללת בין היתר את אי קבלת כספי המסים שעל פי ההסכמים ישראל גובה עבורנו.
כספי המסים, כמו בכל ישות עצמאית אחרת, הם מקור ההכנסה העיקרי של הרשות הפלסטינית. בהיעדרם, אין כסף לשלם את משכורתם של 150 אלף בני אדם המועסקים בגופים האזרחיים והביטחוניים שלה, של 120 אלף נזקקים לעזרה סוציאלית ושל 73 אלף גמלאים מהשירות הציבורי. התשלומים האלה מאפשרים את פרנסתה, באופן ישיר ובלתי ישיר, של כמחצית מהאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, ומחזיקים בחיים את גלגלי המשק שלנו.
בסוף החודש ציינו את החג שלנו, עיד אל-אדחא, ו-90 ימים מאז הפעם האחרונה בה השכירים אצלנו קיבלו משכורת מלאה. את התמונה העגומה ניתן לראות בשווקים השונים ברחבי הגדה. התנועה דלילה, אבל עדיין קיימת חרף ההגבלות, כי אנשים פוחדים לאבד את טעם חייהם לא פחות מהפחד מפני הידבקות בקורונה.
קיץ הוא גם עונת החתונות, כשבדרך כלל מגיעים קרובי משפחה ממדינות באזור ומחלקים אחרים בעולם. הקיץ הזה יהיה שונה. אנחנו מנותקים. גם גשר כראמה, המוכר בישראל כגשר אלנבי, המחבר בינינו לבין ירדן, סגור. פתיחתו תלויה עכשיו לא רק במצב הקורונה, אלא גם נגזרת מהיעדר התיאום בין הרשות הפלסטינית לישראל.
את שמחות החיים איננו יכולים לחגוג בימים אלה, וגם ברגעים העצובים, נמנע מאיתנו להיות ביחד. הקורונה מונעת מאיתנו להיפרד מיקירינו בימיהם האחרונים, ואף ההשתתפות בלוויות מאוד מוגבלת. השיפור לא נראה באופק, גם בגלל הפגיעה בתיאום בינינו לבין ישראל.
עד הכרזות הסיפוח, נרשם תיאום מלא בהתמודדות עם הקורונה. החלפנו מידע עם ישראל, למדנו מהניסיון ואף נרשמו מספר רב של מקרים בהם היה שיתוף פעולה רפואי למען הצלת חיים. היום עוברים רבבות עובדים פלסטינים לישראל ובחזרה, ואין מנגנון משותף שיוודא כי הם אינם מביאים מחלות בעוברם מצד לצד.
הקורונה גם מונעת מאיתנו, הפלסטינים, לערוך הפגנות מחאה גדולות נגד כוונות הסיפוח. אבל אסור להתבלבל. הדרך לשלום ושגשוג עוברת בביטול תכנית הסיפוח, חידוש שיתוף הפעולה במאבק נגד התפשטות הקורונה וההבנה כי שני העמים מורכבים מבני אדם הרוצים חיים טובים יותר להם, ולילדיהם. כי כמו הצעיר מחברון, אף אחד מאיתנו לא צריך לוותר על הנאמנות, הדבקות במטרה והתקווה.
נידאל פוקאה הוא מנכ"ל יוזמת ז'נבה וקואליציית השלום הפלסטינית ברמאללה
(עדכון ראשון: 04:46)