אם תמשיך לפעול באלימות, המשטרה לא תוכל לאכוף כראוי את תקנות הקורונה

האלימות המשטרתית הפכה לחלק קבוע מהנוף המקומי, והדבר מכרסם בלגיטימציה שלה בעיני הציבור. בדרך זו, הציבור לא יסכים לשתף עמה פעולה - השפעה הרסנית במדינה דמוקרטית

גיא לוריא
24/07/2020
בווידאו: אכיפת תקנות הקורונה בתחבורה הציבורית (צילום: דוברות משטרת ישראל)

(בווידאו: המשטרה אוכפת את הנחיות הקורונה בתחבורה הציבורית, השבוע)

ההפגנות הסוערות בשבועות האחרונים כללו עימותים בין המשטרה למפגינים, הפעלת זרנוקי מים ומעצרים. בכלל, בתקופה האחרונה נדמה שמפלס הסובלנות שמגלים השוטרים הולך ויורד. אם תוסיפו לקלחת את הזעם מצד חלק מהמפגינים, שמגיע עד לכדי עימותים פיזיים - אם במעון בלפור בירושלים ואם ברחובות בני ברק - הרי שהאלימות המשטרתית הפכה לחלק קבוע מהנוף המקומי: רואים אותה באכיפת מגבלות הקורונה, בפיזור אלים של מפגינים, ובמעצרים ברוטליים ומיותרים.

זו אמנם לא תופעה חדשה בישראל, אך עתה - בגלל ההפגנות רחבות ההיקף ואכיפת המגבלות של הקורונה - לא רק אוכלוסיות מוחלשות ומיעוטים סובלים ממנה. מעבר לפגיעה המיותרת בזכויות האזרחים, ההשפעה ארוכת הטווח של תהליכים אלה עלולה להיות הרסנית גם למשטרה עצמה.

בסופו של יום, הכול סובב סביב לגיטימציה, ובמדינה דמוקרטית הלגיטימציה של המשטרה מבוססת על אמון הציבור בה, ועל הסכמתו לשתף עמה פעולה. תפקידה של המשטרה בהקשר זה מורכב, והחבל שעליו היא הולכת דק מאוד. מובן שעליה לשמור על הסדר הציבורי, אולם דיכוי אלים של הפגנות חוקיות יכרסם בלגיטימציה המשטרתית ובאמון הציבור בה.

פעולות אכיפה של המשטרה לתקנות הקורונה בתל אביב, בתחילת החודש (צילום: ראובן קסטרו)(צילום: ראובן קסטרו)

המאבק בקורונה מזמן אתגר לא פשוט בפני המשטרה. אם השוטרים האוכפים את הכללים לא יזכו למרחב רחב של שיקול דעת מקצועי, היכולת שלהם לאכוף נידונה לכישלון, בעיקר על רקע הנסיבות המשתנות של המאבק במגיפה. והרי אכיפה רופסת מדי של הכללים, עלולה להביא לפגיעה בבריאות הציבור. מהצד השני, גם אכיפה שרירותית, אלימה או פוגענית עלולה לפגוע באמון הציבור ובלגיטימציה של המשטרה, שבלעדיהם אין להם יכולת לפעול.

זה נכון במיוחד בתקופת החירום הנוכחית, שבה אכיפה נוקשה צריכה להישאר מוצא אחרון, וזאת רק אם שכנוע ושיתוף פעולה אזרחי מרצון נכשלו.

עוד בוואלה!

הכנסת אישרה את הצעת החוק להמשך איכוני שב"כ אחר חולי קורונה

לכתבה המלאה

מסיבות אלה, הבקרה על המשטרה חיונית. אולם מה נלין על המשטרה, אם גופי הבקרה עליה כושלים במשימתם? בראש המשרד לביטחון הפנים עומד שר שמדרבן את המשטרה לאכיפה נוקשה מול מפגינים, במקום לרסנה. ועדות הכנסת מוצאות את עצמן מותקפות על ידי שליחי ראש הממשלה אם הן מגלות רוח עצמאית מדי, כפי שמלמד המקרה של ח"כ יפעת שאשא-ביטון. ואחרון ובעייתי לא פחות, הוא מנגנון בדיקת התלונות נגד השוטרים.

דווקא בימים אלה, שבהם חיוני שמנגנוני הבקרה על המשטרה יעברו למתכונת חירום ויפעלו ביתר שאת, חוזרים ומתגלים סימני חוסר האפקטיביות בחקירות מח"ש. סטנדרטים בינלאומיים קובעים שכדי שחקירת תלונות נגד שוטרים תהיה אפקטיבית, עליה להיעשות באופן עצמאי, יסודי, במהירות, בשקיפות, ותוך עירוב המתלוננים.

שוטרת מול מפגינים במהלך הפגנת העצמאיים בתל אביב, במוצ"ש (צילום: ראובן קסטרו)(צילום: ראובן קסטרו)

קשה לומר שחקירות מח"ש מגשימות עקרונות אלה. הנה רק לפני מספר ימים קבע נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, השופט דוד רוזן, כי מח"ש סגרה ללא חקירה בסיסית תיק חקירה של תקיפת אזרח על ידי שני שוטרים לאחר הפגנה.

חשוב להדגיש - משבר הלגיטימציה שהמשטרה מביאה על עצמה בימים אלה, מגיע קודם כל מלמעלה. הממשלה היא שקובעת (עם מעט מדי בקרה של הכנסת) את הכללים הנאכפים בהתמודדות עם הקורונה. איך נוכל להאמין במשטרה, כשראש המערכת הממשלתית נאשם בפלילים? כיצד נוכל להאמין ששיקוליו ענייניים, ושהניסיון להיחלץ מאימת הדין לא מדריך אותו? את המחיר של משבר הלגיטימציה הזה כולנו משלמים.

ד"ר גיא לוריא הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully