(בווידאו: ועדת הקורונה אישרה לפתוח את הבריכות ומכוני הכושר)
14:30, בריכת גורדון המיתולוגית בתל אביב. אף על פי שרק בבוקר קיבלו מנהלי הבריכה העירונית היתר רשמי לפתוח את השערים, יש כאן אנשים. לא הרבה, אבל יש: צעירים ספורטיביים שוחים במסלולים המסומנים, ילדים עושים שיגועים בבריכת השכשוך, אזרחים ותיקים תופסים חרופ על כיסאות הפלסטיק ושם טוב מזרחי (56, בעל דוכן כנאפה בשוק הפשפשים) בדיוק יוצא מהמים. אני משוחח איתו בזמן שהוא עושה דוש. "אהלן, נשמה טובה, מה קורה?", הוא שואל בחביבות.
סבבה. מה איתך? עושה חיים בבריכה?
"בוודאי. למה לא? אי אפשר לחשוב על הקורונה כל היום. אני חושב חיובי. מי שחושב חיובי, יהיה לו טוב. אם אני אפחד מהקורונה וכולנו נפחד מהקורונה אז בסופו של דבר כולנו נהיה בבית חולים. מפחד, מחרדות. ביבי צריך להבין שאני הכי אוהב אותו בעולם - בכל העולם כולו, באמת - אבל הוא חייב לעשות משהו כדי שיהיו פה אנרגיות חיוביות. כשיש אנרגיות חיוביות, המחלה בורחת. הבנאדם, כשהוא שמח ומרגש טוב, כל המחלות בורחות ממנו. צריך תמיד לברוח לטוב, לשמחה, לאהבה. תראה איך הצלם שלך פה התאהב בי במבט ראשון. אני כולי אהבה וטוב".
אבל שם טוב, יש גם אנשים שפחות טוב להם. כאלה שאיבדו את הפרנסה שלהם, למשל.
"נכון מאוד. הכי קל לבוא למי שחלש ולדהור עליו. מצד שני, לך תדע מה הולך עכשיו בסוויטות של המלונות פה למעלה. אנשים חוגגים שם. מי שיש לו כסף חי היום יותר טוב ממה שהוא חי בלי הקורונה, אבל עזוב אותם רגע. תקשיב לי טוב: הבריכה זה המקום הכי בטוח בעולם. יותר מהבית שלי. לך תדע מי נכנס אליי הביתה".
בינתיים, בתוך בריכת השכשוך, מבלות החברות הטובות מאי ויובל, בנות 21. הן מכירות מגיל שלוש, עובדות יחד באותו מוקד שירות לקוחות וחולקות את אותה התסרוקת. "תכל'ס", אומרת יובל, "אני חושבת שהמקום הזה די סטרילי. הוא מרגיש לי יותר בטוח מכל מקום אחר. כאילו, ברור שתמיד יש סיכון. אבל בסדר, לא נסגור את עצמנו בבית. האמת היא שאני יותר פוחדת מזה מאשר מהקורונה".
מכירות חבר'ה מאומתים?
מאי: "בטח. יש לנו הרבה חברים עכשיו במלון קורונה, אין מה לעשות. זה יכול לתפוס אותך בכל מקום. אם הייתי בת 60, אולי הייתי חושבת פעמיים לפני שהייתי באה לפה, אבל אני לא".
יובל: "מה שכן, את מי שמפר בידוד צריך להכניס מיד למאסר. הם לא יכולים להחליט על דעת עצמם שהם מסכנים אנשים אחרים. מהם אני כן פוחדת".
אתן נמצאות עכשיו בבריכה עם ילדים קטנים. הם עלולים להטיל את מימהם במים, אתן יודעות.
מאי: "כן, ילדים בהחלט משתינים פה במים. אין לי ספק בזה. גם כשאנחנו היינו ילדות, עשינו פיפי במים. ככה זה. מנסים להדחיק, אתה יודע".
יובל: "שיהיה ברור: היום אני כבר לא משתינה במים. יש פה שירותים".
מאי: "תכתוב שגם אני לא".
איך אתן מתמודדות עם העובדה המצערת שהקיוסק סגור?
מאי: "הזמנתי וולט".
יובל: "אני בדיאטה".
בנוסף להיותה מוקד עבור אנשים ששומרים על כושר ומקום מפלט כללי מפני השמש התל אביבית, בריכת גורדון, בדומה לבריכות רבות אחרות, משמשת גם לצרכים בריאותיים. ניר מרגלית (33), לדוגמה, סובל מנפיחות חמורה בברך של רגל שמאל וכעת הוא נמצא בבריכה, על קביים, כחלק משיקום לאחר ניתוח מורכב שעבר לפני חמישה שבועות.
"בלי בריכה אני מסתכן בכך שהשיקום לא יצליח ושהנפיחות הזאת תהפוך להיות גוש ולא תיעלם", הוא אומר. "הבריכה נותנת לי גם המון ביטחון בהליכה: אתה הרי יכול ליפול בתוך המים ולא ייקרה לך שום דבר. זה מוריד ממך את הסטרס. בכלל, אחרי ניתוח אתה מאוד מכווץ וכאן אפשר להרפות את הכל".
ומה בנוגע לקורונה? אתה פוחד מזה?
"לא, אני לא פוחד מהקורונה. אני לא רואה בזה איום שדורש ממני להיות בסגר, או להמשיך בתהליך השיקום. תסכים איתי שלמנוע מאדם שיקום זה לגבות ממנו מחיר אדיר".
למציל בבריכה הספורטיבית - האדם היחיד פה כרגע שיש על פניו מסכה - קוראים רן גולדמן. הוא בן 48 והוא דווקא כן חושש מהקורונה. "אני תמיד עם מסכה", הוא מצהיר. "יש הנחיות של משרד הבריאות, יש לי אישה, יש לי ילד קטן, יש לי אבא מבוגר, יש לי אחריות. אני מקפיד על הכללים ואני נזהר כמה שאני יכול. מצד שני, יש גם את העניין הכלכלי, שאני יכול לדבר איתך עליו עד מחר בבוקר כי במקור אני מתחום הפיננסים. אני נדל"ניסט".
נדל"ניסט מציל?
"כן. מה לעשות, לא הצלחתי למצוא עבודה בתחום ואני צריך להתפרנס. גם זו פרנסה. בסך הכל, אני אוהב את מה שאני עושה פה. לא מתלונן".
בזמן שאנחנו משוחחים, נמצא במים בחור צעיר ושרירי עם קעקועים של סרטן ושל טריגון (חתול ים) בשם יונתן לוין, ש"עושה בריכות" כאילו אין מחר. בשלב מסוים הוא יוצא מהמים, מוריד את הסנפירים ומציג את עצמו כבעלים של שלושה ברים גדולים בתל אביב. "מאז הילדות אני מאוד מחובר למים", הוא מסביר.
"הבריכה היא לא רק אימון בשבילי. היא מדיטציה. היא בית הכנסת שלי. אני גם לא ממש מבין את החיבור בין בריכה לחדר כושר, האמת: ברור שפה יותר בטוח להתאמן מאשר שם. כמובן שגם אין הגיון שפה סגור ובשכשוכית במלון שמעלינו יש כל יום 400 איש", מוסיף לוין.
בקיצור, אתה לא חושש להידבק.
"אישית, אני לא חושש בכלל. לדעתי, אני אסימפטומטי גם לאבולה. הבעיה היא שכנשא אני יכול להדביק את אשתי שבהריון ואת הוריי המבוגרים, אז אני שם מסכה בסופר ובמקומות סגורים, ולא מתחבק עם כל מי שאני רואה".
בין הרוחצים העליזים יש גם כאלה שממש שמחים על כך שמגפת קורונה משתוללת בארץ. למשל, מילה, בת החמש, שהגיעה לכאן עם אמא. "אני אוהבת את הקורונה כי לא הולכים לצהרון", היא מכריזה בפניי.
ומה את פחות אוהבת בקורונה?
"את הימים שבהם כן צריך ללכת לצהרון".
"תשמע, יש בבריכה אפס הידבקויות", מסכמת לי את העניינים מנהלת המזכירות בבריכה סימה גבאי, שמכונה כאן גם "גב' גורדון" נוכח קשרה האדוק למקום. "אני מאמינה שבבריכות שחייה וגם בחדרי כושר יש אחוז מזערי של נדבקים".
למה?
"כי אנשים שעושים ספורט הם תמיד עם מצב רוח טוב, והקורונה לא נדבקת אליהם. כלומר, אם מישהו ייתן לי נשיקה בפה אז יש סיכוי שאני אדבק, אבל בגדול אין סיבה להילחץ. את המסכה אני שמה רק בגלל הקנס. בכלל, אני בנאדם בריא מאוד והסיכוי שאחלה בצורה קשה הוא אפסי בעיני".
אם יתגלו מקרים של הידבקויות בבריכה, תרגישי אחריות על זה?
"לא, אין סיכוי. אגב, לפני שבועיים גילו אצלנו מציל שחלה בקורונה ובגלל זה נכנסנו 14 איש לבידוד, אבל אף אחד לא נדבק".
חמסה. ומה שלום המציל?
"בסדר גמור. מההתחלה הוא היה בסדר. היה לו יום אחד קצת חום וזהו. עכשיו הוא חוגג במלון קורונה בירושלים עם החברים שלו. קרחנות כל היום".