היום הוא 31 ביוני. הזמן קפא. הממשלה, שבסמכותה להזיז את המחוגים משעון החורף לקיץ ולהיפך, תתכנס להטיל את מרותה גם על הלוח. שנה מעוברת, שתעצור את 1 ביולי בפתח אולם הישיבות של המון השרים, שני מטר מבנימין נתניהו, על סף מלכודת הסיפוח שלתוכה קלע את עצמו.
ובעוד נתניהו נמצא במלתעות הסיפוח, הקורונה והכלכלה, נחתה עליו - כמו בשידור חוזר - התנגדות היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לבקשתו לקבל ממיטיבו האמריקני ספנסר פרטרידג' תרומה או הלוואה בסך עשרה מיליון שקלים. בסוף ינואר, כשנתניהו טס לוושינגטון לחשיפת עסקת השלום של חוזה המדינה הפלסטינית דונלד טראמפ, הגיש מנדלבליט נוסח מתוקן של כתב האישום נגדו.
לא מנדלבליט בחר בעיתוי, אלא נתניהו, שהודיע באותו בוקר על הסרת בקשתו לחסינות "בשעה גורלית זו, כשאני נמצא בשליחות היסטורית לעיצוב גבולות הקבע". עכשיו, ערב תאריך היעד להנעת הסיפוח, תזמן נתניהו שוב קישור בין מהלך מדיני לבין הודעה רעה לו, אך מתחייבת מפרשנות החוק והנוהל, של מנדלבליט.
היועץ המשפטי הוא אדון הפרשנות בתוך הרשות המבצעת ומעליו - בג"ץ. מנדלבליט אינו יכול להסתכן בעתירה נגדו כמשיב לצד ועדת ההיתרים שליד מבקר המדינה אם יתיר לראש הממשלה להישטף בזרם מיליונים. היועץ ובג"ץ פחדו להתייצב מול נתניהו ותומכיו בשאלת כשירותו של נאשם בפלילים להרכיב ממשלה. שם זה היה אפס-אחד, או-או, והם נבהלו והכשירו. הפעם ההחלטה שבעקבות ההחלטה היא של הנאשם: הכיסא או הכיס. שניהם גם יחד, אי אפשר.
איסור עשרת המיליונים משפד את נתניהו על קרני דילמה שמעולם לא חווה: הכוח או הכסף. שתי שורות במכתב התפטרות מתפקידו לנשיא המדינה וליו"ר הכנסת - והמיליונים שלו, לכל תכלית, משפטית ואחרת. כסף פרטי מאדם פרטי לאזרח פרטי. אבל העוצמה, ראשות הממשלה, על סמכויותיה והנאותיה, מה יהיה אז עליה? ההתלבטות משסעת, ואין באופק חלופה שלישית.
מאז וינסטון ספנסר צ'רצ'יל לא העריץ נתניהו שום ספנסר כפרטרידג', המוכן למלא את כל מחסורו, אם הדוד(ן) נתן מיליקובסקי נפסל. נתניהו אוהב אותם בצמדים, רצוי של "מ" ו"פ" - מיליקובסקי ופרטרידג', ארנון מילצ'ן וג'יימי פאקר. אלא, שבעקבות הסתבכות הנשיא לשעבר עזר ויצמן עם הנדיב אדוארד סרוסי, שהרעיף עליו מענקים קבועים "ולא בגלל העיניים היפות שלי", כהודאתו הכנה באוזניו המשתאות של חוקר המשטרה יוחנן דנינו, נרתעת המערכת הישראלית מקשרי גבירים עם עובדי ציבור. נתניהו, המתלונן תמיד על אפליה לעומת ראשי ממשלה ונשיאים קודמים, רשאי להירגע: כמוהו כוויצמן, הנשיא הלעומתי שלו מתקופת כהונתו הראשונה. באדיבות בג"ץ, ראש ממשלה יכול להיות נאשם בפלילים, אך לרה"מ-נאשם עדיין אסור לממן את הגנתו בנדבות מאילי-הון.
סנגורו המיועד של נתניהו, עו"ד מיכה פטמן, הזהיר מראש שלא יעבוד חינם: ייצוג נתניהו אינו שירות לאומי. בלי כספו של פרטרידג', אין כרגע מקור מימון לפטמן. צץ רעיון להתרמת המונים. היא מעשית, אם בכלל, רק אם הנתרם לא יידע מיהם התורמים, המושפעים ככל אזרח מהחלטות שלטוניות. עוד ח"י ימים מתחדש משפט נתניהו, וההגנה תחסר שוב שחקן מרכזי. אם כל ביביסט ממיליון ורבע מצביעיו יתרום שבעה שקלים, אולי מדמי האבטלה, תתמלא קרן המגן. בהמשך, אם נתניהו יורשע ויידון לשנתיים מאסר, פחות מ-18 אלף שעות, יישב כל אחד ממאות אלפי התורמים דקה בכלא תחתיו.
פיתוי עילאי לאדם המאמין בחפותו
נתניהו יכול להשתמש ב-16 המיליונים שהרוויח בהשקעתו המחוכמת בעסקי מיליקובסקי. הוא יכול גם למכור או למשכן את אחד מנכסיו הרבים. הסיכון אינו גדול. לא היה כלום, אין כלום, ולאחר שיזוכה בדין יקבל מהמדינה החזר מסויים, גם אם לא מלא, על הוצאותיו המשפטיות. בה בעת גם ישוב לזירת הבחירות ואולי אף יחזיר עטרה ליושנה. לכאורה, פיתוי עילאי לאדם המאמין כמותו בחפותו ומשוכנע ששלושת כתבי האישום (או שני כתבי אישום ואחד, בגלל הסיגרים, כתב עישון) יקרסו כבני גנץ.
אלא שנתניהו, למרות התפארותו בכושר התעשרותו, רצה תמיד גם וגם. עשירים יש בעולם הרבה. מולטי-מיליונרים לרבבות, מיליארדרים למאות. מנהיגי מדינות חשובות - קומץ. ראש ממשלת ישראל - אחד. הכי טוב, אילו אפשר היה לשלב את הנעים עם המועיל, את השררה עם הכסף. וזה בדיוק מה שהוא ניסה, בעזרת רעייתו השלישית. לא לקבל מעטפות כסף, זה מסוכן מדי. רק לחסוך. לא לשלם. להשית על המדינה חשבונות פרטיים. להגדיל את ההכנסה באמצעות אי-הוצאה.
והרי זה, בעצם, תיק המעונות, שתחילתו באישומי מרמה וסופו בהרשעה של שרה נתניהו ועזרא סיידוף, בהסדרים מקלים שהשיגו לסיידוף סנגורו עו"ד יהושע רזניק ולשרה היועץ מנדלבליט.
בתיק היו שני חלקים - ירושלים וקיסריה. העדויות, שפורסמו בחלקן בתקשורת בעת חקירת המשטרה או בתחקירים עיתונאיים, אך שהכיעור במלוא עוזו חובט בפני הקורא רק לנוכח תמליליהן, נגעו בשני המעונות, אלא שבמרוצת הדרך מכביש 2 לכביש 6 ל-443 נמוגה קיסריה ובכל הדרו ניצב בלפור. נתניהו החזיר בשבועות האחרונים לתודעה את קיסריה, בדרישתו לקבל מהמדינה פטור או החזר על מיסוי הטבות. ועדת הכספים, הנשענת על רוב של חברי הליכוד ושותפיו, אישרה את בקשתו, אבל עו"ד שחר בן מאיר, יריב עיקש, ערער לרשות המסים ויגיע גם לבג"ץ.
דובר של משפחת נתניהו, שהתבקש להגיב על העדויות שהושמעו בחקירת תיק המעונות נגד שרה (היא הכחישה הכול, לפני שהודתה במקצת, בהסדר הטיעון) ובדבר הפעלת מנופי היועץ המשפטי, ראש השב"כ ופקידים במשרד ראש הממשלה להשגת אישורים למימון, אמר אמש (שלישי), "לא היה ולא נברא. זאת טענה שקרית ומופרכת מיסודה, שכל מטרתה ל'תדלק' את קמפיין ההשמצות השקרי נגד ראש הממשלה נתניהו ומשפחתו. תנאי תחזוקת מעונות ראשי ממשלת ישראל לדורותיהם מחוץ לירושלים מעוגנים בהחלטה ברורה של ועדת הכספים. אין ולא יהיה חוק אחד לנתניהו וחוק אחר לכל השאר, ולא משנה כמה ניסיונות פסולים יהיו כדי לייצר כאלה".
הדובר נמנע ממסירת הנתון שהיעדרו עשוי לאלץ את נתניהו להחזיר את כל ההטבות הקשורות בקיסריה: מספר הימים השנתיים שם, המוכרח להיות 50 לפחות.
במקום שעדויות קיסריה ירבצו בארכיוני העיתונים והאתרים ובנבכי גוגל, התברר שלזוג נתניהו, בנוסף לתאווה לגלגל על הנתינים כל הוצאה, יש גם מנגנון השמדה עצמית. הרי לא הגיוני לשוב ולמקד קשב ציבורי במעללי קיסריה, אך זה בדיוק מה שנעשה בדרישה הפרועה לפרוע את חובות ביתם הפרטי. עניין שכביכול גווע ותויק בגנזכי המשטרה והפרקליטות קם לתחייה, כמומיה המתערטלת מתכריכיה, ואיתו גם תמיהה גדולה - איך זה שבנימין נתניהו חומק תמיד מהתיקים של אשתו.
הוא לעולם אינו יודע מה מתרחש בבתיו וממילא אינו אחראי, לא אזרחית - ההתעמרות בעובדים - ולא פלילית. כך בבלפור וכך בקיסריאדה, העלילה האינסופית של תחבולות השבחתו של הבית על חשבון המדינה, כשבמקום לטפל בענייני הממלכה שנתניהו מתיימר להנהיג שוטף נחשול אדיר של דרישות נצלניות את עובדי המדינה, שאוי להם מהחוק ואבוי להם מהבוסים, בשלוש החצרות, שתיים בבתים ואחת ביזנטית ואפופה תככים, כולל סביב השב"כ וראשו, אסיר התודה לנתניהו על מינויו.
החומרים מזעזעים. אין שפל תחתיות שאליו התאפקה המשפחה השלטת שלא לרדת, בטענת שווא שגם קודמיה נהגו כך. זה עניין מובהק לוועדות הכספים וביקורת המדינה בכנסת, אולי אף לוועדת חקירה, והכי יפה - המשטרה פטורה מלחקור. היא כבר חקרה. הכול נמצא בתיקי להב 433, הפרקליטות ומשרדו של מנדלבליט, הושט היד וגע בם.
מחורבה לארמון בכספי המדינה
הזוג נתניהו, בסיוע פעיל או סביל של עובדי משרדו ויועצים משפטיים, השתדל לתקן ליקויים פרטיים ישנים באמצעות כסף ציבורי חדש. המקהלה פיזמה: החדר נרטב? המרתף נרקב? הקירות נוזלים? האריחים נופלים? אל תמהר, גם אם הכול מתפורר, חזור לשלטון והמדינה תפרע את החשבון. היטיב לתאר את המצב, במציאות ובהשאלה, אחד העדים, הקבלן בני קרן: "תהליך ריקבון מתמשך של שנים". זה אינו המקרה הפשוט של חתול המועסק בשמירה על שמנת. כאן נתנו לחתולים את כל המחלבה, והם לא יוותרו עליה גם אם יקראו להם "חלופיים".
השיטה מהממת בפשטותה. קונים חורבה ביישוב יוקרתי, קרוב לחוף הים, והופכים אותה לארמון בכספי המדינה. לפחות מנסים. על ניסיון להוצאת כספים במרמה, להבדיל מהוצאתם בפועל שתשונמך לתחבולה להטעיית הזולת, לא יטרחו להעמיד לדין. לא מצליח? משלמים, בחריקת שיניים, וממתינים להזדמנות לבקש החזר.
ובעוד מנדלבליט מתמהמה באחזור נתון ימי קיסריה - קל למצוא ברישומי משרד ראש הממשלה והמאבטחים - התנפל עליו נתניהו והאשימו שוב בקשירת קשר נגדו. האיש שעשה רק כמעט הכול, לא הכול, להשאיר בשלטון את האיש שמינה אותו, מוצג בפי נתניהו כבוגד. הוא, לא גנץ, שבגלל בגידתו במצביעיו הרכיב נתניהו את ממשלת החילופים, המאיימת להפוך לממשלת קילופים.
כשמנדלבליט הגן בבג"ץ על ממשלת נתניהו-גנץ, הוא הבטיח לייצר הסכם ניגוד עניינים שימנע מנתניהו גישה למערכת אכיפת החוק. לא רציני, כאשר המשרד לביטחון הפנים, ועדת החוקה בכנסת והייצוג הפוליטי בוועדה לבחירת שופטים, כולם בידיו, אבל למראית אוזן, אם נתניהו מתאפק ושותק, לא הוא אישית מעורב, רק מפלגתו.
ההסכם טרם הוצג, ניגוד העניינים משווע, ונתניהו מתריס במקום להתרסן. הסתערותו על ראש התביעה במשפטו אומרת, בעצם, שאילו הדבר בידיו, היה מפטר אותו. הרי לא ייתכן שראש ממשלה מזהה מזימה נוראה כזו, להפילו, ומניח לקושר המרכזי להישאר דקה נוספת בתפקידו אדיר ההשפעה. זאת סכנה חמורה למשטר הדמוקרטי, שגדול אביריו הוא נתניהו. במחלוקת עם היועץ על עניין מהותי, וחתירה נגד השליט היא בוודאי מהותית ביותר, רשאית הממשלה להיפרד מהיועץ.
בפועל, הדחת מנדלבליט, שהוא גם ממלא מקום פרקליט המדינה (ולכן, בתרחיש פיטורים, לא יימצא ממלא-מקום טבעי ליועץ המודח), אינה כה פשוטה. נדרשת החלטת ממשלה ולצידה גם הסכמה של ועדת המינויים הבכירים בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג. ועדת גולדברג לא תסכים ובג"ץ, בהידרשו לנושא בתום מיצוי ההליכים המקדימים, לא יאשר. זה יהיה מהלך סרק, שאחת משתי תכליותיו - הצגה נוספת של נתניהו כקורבן.
התכלית הנוספת פוליטית. לנתניהו אין עוד חפץ בגנץ, שהתמיכה הציבורית בו אפסית. אם גנץ יידחק מחר אל מחוץ לממשלה, 40% מהישראלים יגיבו באדישות, עוד 40% בשמחה לאיד והשאר בסתם שמחה. באזרחות, גנץ יתקשה למצוא משרה. אולי ירוחם ויכובד בראשות חוג אופנועני הרלי דייוידסון, אם יאמינו לו שלא יתפתה לערוק להונדה.
השליטה בעיתוי סופו הפוליטי של גנץ נמצאת בידי נתניהו גם מפני שלא נמצא בכחול לבן שליש-סיעה שיתפלג לעצמאות ויתייצב מול הממשלה, כהערת שוליים חיובית בעמוד שלילי. לנתניהו לא יהיה כל קושי לזרוק את גנץ, להחזיר את נפתלי בנט למשרד הביטחון ולהפקיד בידיו את האחריות למשבר הקורונה, כדרישתו שנענתה בבוז בסיבוב הקודם. הצלחה, אם תבוא, תיוחס למדענים המפתחים את החיסון ובמיוחד למנהיג העליון.
ההימור של נתניהו
לחילופין, בהתפוררות הממשלה והקדמת הבחירות לכנסת, כתירוץ להקפאת מהלך הסיפוח, גלום הימור של נתניהו. הליכוד עלה לשלטון כאשר הצד המדיני של חירות חבר אל, ובהמשך התמזג עם והשתלט על, הצד הכלכלי של הציונים הכלליים. אילו בגין נשאר רק בגין, הוא היה ממשיך להיכשל. נתניהו קיבל את עזבונו של בגין, בנאמנות שמיר, מן המוכן. ההתמרמרות העממית על תפקודו הכלכלי עכשיו מאיימת להקים נגדו גלגול מחודש של הציונים הכלליים - מפלגה ליברלית עממית שתוכל לשתף פעולה עם חזית רחבה, מישראל ביתנו עד הרשימה המשותפת, בסוגיות של הישרדות יחידים ומשקי בית, בהסכמה שלא להסכים בנושאים בהולים פחות בתחום המדינאות הגבוהה של הסכסוך.
בעימותיו עם גנץ ומנדלבליט ובתסכולו המופגן מהסיפוח שלא יהיה, מגדיל נתניהו עוד ועוד את עוצמת הנפץ שלו, כדי שעסקה סלחנית איתו, בלי מעשיהו, או השגת חנינה נשיאותית לו, תיחשב לכדאית יותר למדינה מהישארותו בתפקידו. כך רק מהזווית שלו. מהזווית האחרת, של החברה הישראלית, עליו לבחור בין הכוח והכסף, ללכת מבלפור לקיסריה (או לדירתו הירושלמית ברחוב עזה 35, בסמוך לאתר ההפגנות נגדו) ולהתמקד בהגנתו המשפטית, שיוכל לממן מהרצאות מעשירות לאוונגליסטים ומתרומות מיליקובסקי ופרטרידג'.