עטוף בתואר מגוחך, גנץ מסתכן במלחמה על פני עימות עם נתניהו

(בווידאו: שר החוץ הגרמני על תכנית הסיפוח)

ייתכן מאוד שבנימין נתניהו מבין לאיזו צרה הכניס את עצמו ואת מדינת ישראל, אבל זה פחות חשוב לו בהצהרותיו על הכוונה לספח שטחים ממזרח לקו הירוק, החל בעוד שבועיים. אם כך, בניסיון להיחלץ לאחור, ניתן לפרש את הבהלה המחודשת שהוא מפיץ ללא ביסוס עובדתי, בסוגיית נגיף הקורונה, כהכנת תירוץ לדחיית הסיפוח לעתיד עמום כלשהו.

נגד הסיפוח מתייצבת חזית עולמית ופנימית רחבה. בנוסף לירדן, למדינות חצי האי ערב ולאיחוד האירופי, פרסמה רוסיה אזהרה חריפה נגד "פעולת ההתפשטות של ישראל", שתערער את המצב באזור ותגרום להתלקחות. משמעותית וחריגה במיוחד עמדתם הביקורתית של ארגוני יהדות אמריקה; גם מי ביניהם שנוטים לרוב ימינה, או מתייצבים ללא ערעור מאחורי המדיניות המוצהרת של ממשלת ישראל, מסתייגים הפעם, כופרים בתבונת המהלך ומסתפקים בשתדלנות נגד ענישת המדינה המספחת בעיצומים, כגון צמצום הסיוע הצבאי.

לכאורה, מה אכפת לנתניהו מיהדות אמריקה, אם נצרות אמריקה איתו, באמצעות תמיכתה בדונלד טראמפ, אלא שזאת משוואה כוזבת. רק זרם מסוים של אדוקי דת עדיין סוגד לנשיא, המפנה בכוח מחאה חוקית כדי להצטלם בפתח כנסייה עם תנ"ך בידו; ולפי המגמה הנוכחית, טראמפ יפסיד בנובמבר. כדי שג'ו ביידן ישמוט מידיו את הניצחון המסתמן, יידרשו אירוע בריאותי חמור או פליטת פה אובדנית. אם ביידן לא יחלה ולא ישתטה בארבעת החודשים הבאים, הוא יסלק את טראמפ מהבית הלבן.

סיפוח שטחים בגדה המערבית לא יהיה מהלך של יום, שבוע או חודש אחד. לנפגעיו הפלסטינים יהיה עניין במשיכת ההתנגדות לו לפחות עד לבחירות, או להשבעת ביידן בינואר. מכאן שאין כל ממש בחלום נתניהו על חלון קיצי, שמבעדו ישולשל הסיפוח, התריס ייטרק והמעשה ייעשה.

לוחות הזמנים הדיפלומטיים והפוליטיים בעולם, וגם אלו המציאותיים והמשפטיים בישראל, כמו גם מפני שאפליה בין ישראלים לפלסטינים תוכרז כבלתי-חוקתית על ידי היועץ המשפטי לממשלה ובג"ץ, יהפכו את מאמץ הסיפוח מפשיטת בזק למלחמת התשה.

בימים הקרובים יערוך מטכ"ל צה"ל הדמייה נוספת, שנייה במספר ומעמיקה יותר, של תרחישי ההסלמה שבעקבות - ואולי אף לקראת - הסיפוח. הנחת העבודה מוכרחה להיות מלחמתית, גם אם התקווה היא שתתבדה, כי יוזמת נתניהו לשנות את המצב הקיים לרעת הצד השני משאירה את ההחלטה על התגובה בידי הפלסטינים. כך, אך בהבדל המכריע של הצדקה, היה במבצע "מגן צפוני" לשלילת מנהרות חיזבאללה בגבול לבנון. הפעולה הייתה חיונית; ההחלטה לצאת אליה העבירה את השליטה בהמשך ההתפתחות, להסלמה או להבלגה, לידי חסן נסראללה.

ההדמייה, במתכונת של משחק מלחמה סביב שולחנות 'מרכז דדו' בגלילות, תתנהל בניצוחה של חטיבת תורה והדרכה (תוה"ד) באגף המבצעים, בראשות אלוף יעקב בנג'ו. זאת פעולתו האחרונה של בנג'ו בתוה"ד - גוף שלמעט קצין אחד בלבד, תת-אלוף אלי רייטר, כל ראשיו בגלגוליו כמחלקה, אגף וחטיבה, מאז הקמת צה"ל, סיימו את שירותם בדרגת רב-אלוף (יצחק רבין וחיים בר-לב) או אלוף.

בנג'ו, המעביר את תוה"ד לתא"ל אבי גיל, קצין צנחנים בעברו ולאחרונה מפקד האוגדה המשוריינת 36, יפקד על מערך התמרון בזרוע היבשה ובמקביל ימשיך לפקד על גיס משוריין, כאלוף הכפוף לאלוף אחד בשגרה ולשני בחירום.

בנג'ו, בנטייתו ההולמת את תפקידו, הוא מהקצינים החושבים גם על הקשרים רחבים של הפעלת הכוח. עדכון של תורת ההפעלה של צה"ל אמור להופיע בקרוב ולצידו גם גרסת הרמטכ"ל אביב כוכבי לאסטרגיית צה"ל, חמש שנים לאחר שגדי איזנקוט פרסם אותה לראשונה. לאחרונה הופיע ספרו של בנג'ו, בחברת קצינים נוספים, "המיקוד המבצעי", המבקש להבהיר את מטרת הממשלה, או בלשון צה"ל, "ההישג האסטרטגי הנדרש", ולחדד את העשייה הצבאית המיועדת להפיק אותו.

המסקנה העיקרית העולה מניתוח ההוגים והמלחמות, בעולם ובישראל, היא חיוניות השיח בין כל הדרגים - קבינט, מטכ"ל, פיקוד, אוגדה וכך הלאה - וחשיבותו של מטה, הכולל קציני תיכנון ושליטה מיומנים, ליד המפקדים.

לנתניהו אין מזכיר צבאי ותיק ומנוסה - אלוף בתפקיד שני או שלישי, לקראת פרישה וללא תלות בו או ברמטכ"ל לקידום נוסף, המסוגל להציג לו הערכה אישית החולקת על זו של המטכ"ל, או תומכת בה מתוך ידע אישי. המזכיר הצבאי שלו הוא תת-אלוף שהיה רק מח"ט. ראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל), מאיר בן שבת, איש שב"כ הנאמן על נתניהו, אינו בקי בהבטים הצבאיים כפי שהיו האלופים דוד עברי, עוזי דיין וגיורא אילנד. נתניהו, כמחליט העליון, אינו מוכן למלחמה שהוא עומד להצית.

במשחק המלחמה על הסיפוח אמור להשתתף נציג של המל"ל, שהוא להלכה גוף המטה של הקבינט הביטחוני, אך טרם הוחלט אם ישוחק, כמו ברוב ההדמיות, תפקיד ראש הממשלה. מסתמן שלא; רגיש מדי, ולא רציני לביים הנחיות שאין למנהלי התרגיל מושג עד כמה הן טבעיות לדרג המנחית אותן. לכן צה"ל ישחק לפי כללים שהוא מפענח לעצמו מתוך קריאת התמונה, וינסה לאתגר את הגורמים השונים בתרחישים מחמירים, אם כי לא בהכרח מבחינת הנפגעים - התגובה הכוחנית על חללים רבים צפויה מדי ואינה מאפשרת ליבון חלופות.

יוזמת הסיפוח של נתניהו היא פגיעה ישירה בביטחון. היא מערערת שני מובנים של ציר הזמן. הראשון, הכללי, הוא תהליך פתוח של תנועה ולו גם מדומה לעבר הסדר, תחת חופה של ארעיות. כל עוד מתקיימת מראית עין של הידברות וגישושי מיקוח, הצד הערבי - הפלסטינים, המדינות הגובלות, המפרץ - יכול לשווק לעמו תקווה והבטחה לעתיד של נסיגה ישראלית תמורת שלום. הזמניות מעכבת ייאוש המוליד אלימות.

ההתנחלות האזרחית, המתכחשת לארעיות שהייתה בהיאחזויות נח"ל הנעקרות בפקודה, וחותרת לקביעת עובדות, חתרה מראשיתה תחת הטענה הישראלית שהסרבנות הערבית מונעת הסדר של הסכסוך. אנואר סאדאת לא דרש נסיגה מיידית מכל סיני, כתנאי לביטול החלטתו לצאת למלחמת 1973 - רק נסיגה מסוימת (שהייתה מקובלת על גולדה מאיר ומשה דיין ואף רצויה להם) אך מעוגנת בהתחייבות עקרונית לנסיגה כוללת לאורך שנים, מה שסירבו להעניק לו. ההחלטה על הקמת ימית אותתה סופיות, שאותה רצה סאדאת לשבור ביום הכיפורים.

העולם, האזור והפלסטינים יכולים לחיות עם עשורים של זחילה ואף קיפאון במשא-ומתן; לא עם תנועה לאחור, עם יומרה לקביעת עובדה בלתי-הפיכה. מאז שהתברר שבניגוד ל-1948 (מבצע חורב בצפון סיני) ו-1956 (מבצע קדש), אין לחץ מעצמתי על ישראל לסגת ללא שלום, השתנה יעד המדיניות הישראלית בגדה המערבית בהדרגה, מהסכם עם ירדן להסכם עם אש"ף, לספיגת השטחים לתוך ישראל למעשה אך לא להלכה, בתשלום מזערי.

זאת מדיניות המחייבת הרגלה, הרדמה והערמה - הכלבים לא ינבחו והשיירה תתנחל. הסיפוח המוצהר, המעיר מתנומתם את כל השדים, הוא היפוכו הקוטבי של מה שנחוץ למדיניות השליטה האינסופית בשטח. זה תוצר האסכולה של חוק הלאום, המתעקש לתת גושפנקה בלתי נסבלת למצב רע, שהעין השלימה איתו בחוסר אונים עד שתקעו בה אצבע.

הזמן הרצוי לישראל, כל עוד לא מובילה אותה ממשלה החותרת לשלום, הוא איטי ומתמיד, ללא תפניות חדות. אבל נתניהו פועל לפי הזמן הפרטי שלו, בחישובי משפטו וממשלתו. אצה לו הדרך, ויעלה כמה שיעלה. ומה שלא מבינים ממרחקים בטוחים כל הפרידמנים והקושנרים המדושנים, שלא שירתו - ובודאי לא שיטרו - בצה"ל, ואינם מסתכנים בתוצאות הסיפוח שהם מחוללים בשאננות, הוא שלציר הזמן יש עוד משמעות ביטחונית השוללת את הסיפוח: גריעת יכולתו של צה"ל להתמודד עם איומים כבדים בכלל ולאבטח את החזית המזרחית בפרט.

כוכבי בונה כוח צבאי לניצחון במלחמות קצרות. ניצחון מהיר מהקרב הראשון, לא נצבר רובד אחר רובד. אין זמן, העורף והציבור והעולם קצרי-רוח. המלחמה מתרחשת בשטח ובה בעת על התודעה, בכלים משוכללים.

הכל מצפים מחיזבאללה, למשל, לנסות לכבוש מוצב או יישוב בגבול הצפון, כדי לתקוע בו דגל ולהצטלם לפני שהכוח יושמד או ייהדף ללבנון. אבל אם זה מה שיקבע למי הישראלים או הלבנונים או האיראנים יאמינו במחלוקת הגרסאות, מה ימנע מחסן נסראללה לצלם אימון של יחידת העלית רדואן באזור כלשהו מצפון לגבול ולהפיץ את הסרטון כתיאור של קרב? גם צה"ל ביים, פעמיים, פינוי רפואי שלא היה.

כדי לבנות את הצבא של 2022 ולוותר על אמצעים הנמצאים עתה על סף התיישנות, נחוצים לכוכבי זמן וכסף. הוא אינו רוצה במלחמה בזירה הפלסטינית - לא שם, לא עכשיו. ההשקעות אינן בהכרח בחפצים הגלויים לעין. במעבר מהג'יפ אל ה-GPS נוצרה בצבאות מתקדמים תלות מוחלטת בתקשורת ובמחשבים. לא רק חסינות מהתקפות סייבר - גם יכולת תקשובית אדירה. צה"ל מוכרח להצטייד, במחיר מיליארדי שקלים בענן. בתכנית ה"לביא" ראו מטוס ממריא ומקורקע. את הענן הביטחוני לא יוכל האזרח, משלם המסים, לראות; אך בלעדיו לא יהיה לצה"ל יתרון איכותי, למיצוי בנקודת המפגש עם האויב.

הדובר המובהק ביותר של קו זה, אולי אף מובהק מדי כמי שעלול להיות מוטה לטובת צה"ל על חשבונם של ממדים ביטחוניים אחרים, אמור להיות בני גנץ. שר ביטחון שהוא רמטכ"ל בדימוס טרי, רק חמש שנים ללא מדים. לפוליטיקאי בעל רקע כזה יכולה להיות השפעה גם על החלטות שיפוטיות.

בסוף שנות ה-70 דן בג"ץ פעמיים בסוגיית ערכן הביטחוני של התנחלויות בגדה. בבג"ץ בית אל התקבלה טענת המתנחלים, בתמיכת מתאם הפעולות בשטחים אלוף אברהם אורלי, מינוי של חברו מהצנחנים ואוהד המתנחלים מוטה גור, שישובים אזרחיים עוזרים לצבא (ולשב"כ) לסכל פיגועים, כי בקיומם יש תועלת מודיעינית. פיגועים נגד מי? נגד ישראל-גופא, שהרי לא הגיוני לטעון שהתנחלות קמה כדי לשבש פיגועים נגדה. אורלי לא היה מגדולי האסטרטגים שצמחו, להבדיל מצנחו, בישראל. בעברו היו פיקוד על בית-הספר לצניחה ועל משלחת צבאית לאפריקה. המתנחלים ניצחו בבית אל, כי מול תצהיר אורלי לא הוצבה עמדה מנומקת של מומחה צבאי אחר, נחשב לפחות כמותו.

חלפה רק שנה, ובבג"ץ אלון מורה התהפכה הדעה הקובעת כי מול הרמטכ"ל רפאל איתן, שותפם של גור ואורלי לרקע ולהשקפה, נחשפו השופטים לעמדת הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב ושר הביטחון עזר ויצמן, אלוף במילואים, לשעבר מפקד חיל האוויר וראש אג"ם. למרות תמיכת הרמטכ"ל המכהן, נסתרה הטענה שההתנחלות מסייעת למפקד הצבאי במילוי משימתו הביטחונית בשטח הכבוש, שההחזקה בו היא כידוע זמנית, בת חלוף.

אם רב-אלוף (דרגה שהוא נוהג לאזכר בכל הזדמנות) גנץ ירצה בכך, יהיה לעמדתו משקל רב ואף מכריע, בשיח הציבורי ובתגובות, שלו ושל כוכבי, לעתירות לבג"ץ נגד הסיפוח. עליו לענות על שאלה פשוטה: האם הסיפוח תורם לביטחון או גורע ממנו, כשלעצמו ובהתחשב באיומים ובאתגרים בכל הזירות.

אלא שגנץ לא חשף עד כה השקפת עולם ברורה ומוצקה, מהי אותה ישראל שהוא מבקש לשים לפני הכול; האם הוא מצדד במלחמת נצח, או במציאת שיווי משקל בפשרת שלום מאובטח. יש לו רק השקפת ביניים: בעד דחייה מרבית של הסבב הבא, בלבנון או בעזה. לכן הוביל את התקיפות נגד איראן ובאי-כוחה בסוריה, מתחילת 2013 ואילך. היקש סביר הוא לפיכך שגירוי הפלסטינים ותומכיהם לצאת למערכה, בגלל הסיפוח, מנוגד לדעתו, אך לא זו בלבד שאינו מתבטא כך אלא שהוא מתנדב לשמש דובר נלהב של נתניהו, טראמפ והמתנחלים.

גנץ הוא יציר צה"ל של המאה ה-20, צבא שונה בהרכבו מזה שמסתמן בפרוס הרבע השני של המאה ה-21. נקודת האיזון בצבא העכשווי נעה מהכוח אל המוח, מהפעילים אל המפעילים. עליית הכלים החדשים שאינם מאוישים צמצמה את חשיבותם היחסית של האנשים שבתוך הכלים המסורתיים. התוצאות הארגוניות מפגרות אחר המציאות בשטח.

בחיל האוויר, הנשלט מיסודו (ולמעט תקופת גישור של האלופים היבשתיים שלמה שמיר וחיים לסקוב, בראשית שנות ה-50) בידי טייסי-קרב, גדל מאוד בעשור האחרון, עם תפוצת סוללות כיפת ברזל, משקלו של מערך ההגנה האווירית; וקציניו שוב אינם מוכנים להסתפק בתת-אלוף אחד ובמושב משני בהנהלת הזרוע.

צה"ל הישן היה חיל-רגלים פלוס. התכונה החשובה מכולן הייתה גבורה, הקרבה, נכונות לחירוף נפש פנים אל פנים. לא שונה בהרבה מימי קדם, מגדעון ושמשון ודויד מול גוליית. לכך נוסף הקשר הרעיוני והחברתי עם ההתיישבות העובדת, שקידשה את עבודת הכפיים. הטרקטוריסט השזוף והמיוזע בגידולי שדה נחשב יותר מהמנהל המייסד של מפעל הפלסטיק שהציל את הקיבוץ מחורבן כלכלי ונסע תכופות לבנקים בעיר וללקוחות בחו"ל. הצנחן שהרג וכמעט נהרג מטווח אפס נערץ הרבה יותר מקצין המטה שניסח מאחורי המכתבה את התכנית ששלחה את הלוחם לקרב ומהמדען שפיתח את הנשק שיכול לחסוך את המגע הקרבי.

צבאות מפוכחים מבחינים בין עיטורי אומץ לבין קידום לעמדות חשיבה והחלטה. למצביאים אמנם אין די בקורס ובכורסה, וכדי שהתגובה לפקודות תהיה אמונה צייתנית בסמכות ולא רטינה מגחכת ואף סרבנית, נחוצה הכרת החומר ודוגמה אישית. אבל צה"ל לא השכיל להעביר בשלב מוקדם דיו רבים ממפקדיו להתנסויות מרחיבות אופק ופוקחות עין. קצינים כאיזנקוט ויאיר גולן - כן. גנץ לא. משך אותו מעלה שאול מופז, מפקדו בצנחנים וכמותו קצין שהגיע לדרגת אלוף ללא שום תפקיד בקריה, או אף במטה המבצעי של פיקוד. לקראת גיל 50 וסגנות רמטכ"ל מאוחר מדי להתחיל להתוודע לסביבה הפוליטית של הפעולה הצבאית.

שני הקצינים היחידים בתולדות צה"ל שנאלצו לפרוש באכזבה מרה על שלא קודמו לראשות המטה הכללי ולפתע הוחזרו ומונו הם גנץ וגבי אשכנזי. כמו כל אלוף במצבם, הם משוכנעים שנגרם עוול להם ולצבא, משיקולים זרים, כשהועדפו על פניהם דן חלוץ ויואב גלנט, אך הרי כך מאמין כל קצין המפסיד בהתמודדות - גם כשהקובע בדיון השיבוצים הוא אשכנזי או גנץ. למרות התחושה שההחלטה אינה צודקת, ממשיכה לצרוב הידיעה שהמערכת שקלה ופסלה, או פסחה; שהוא לא היה די טוב. העובדה שמי שלא רצה בגנץ או באשכנזי כרמטכ"ל קיבל אותו כרמטכ"ל אינה מנחמת את המקופח. רע מכך: זה עלול לקרות שוב והטרף יילקח מפיו.

גנץ התמנה לשלוש שנים וקיבל כצפוי את הרביעית מנתניהו ומשר הביטחון משה יעלון. לא נשפו בעורפו או בסנטרו. הוא היה, התמוגג שלא כדרכו המקמצת בשבחים מפקד חיל האוויר בתקופתו, אלוף אמיר אשל, "רמטכ"ל נחוש, שידע לעמוד על שלו חרף לחצים מורכבים, 'לדפוק על שולחן' ולא להתקפל בנושאים הרי גורל, אדם שמשרה כבוד וגאווה".

מה קרה לאשל, כמעט שלוש שנים לאחר סיום תפקידו, השני בעוצמתו בצה"ל רק לרמטכ"ל, ידוע - הוא מנכ"ל משרד הביטחון של גנץ. אם יישאר שם שנים, יוכל להשפיע יותר מכל קודמיו מאז כיהן שם לראשונה מפקד לשעבר של חיל האוויר, דוד עברי, שהיה גם משקל נגד לרמטכ"ל, דן שומרון ואחריו אהוד ברק. אבל לאן נעלם מפקדו הנחוש והעמיד ומעורר הכבוד גנץ, כשהפך לפוליטיקאי?

כמשתף פעולה עם נתניהו, כמכשיר השחיתות, בהתלהבותו לשרת תחת נאשם בפלילים ובסירובו לממש את הבטחתו לחקור - ולו רק בתוככי מערכת הביטחון - את גלגולי פרשת הצוללות, גנץ הוא האדם המסוכן ביותר בישראל. התעטפותו בתואר המגוחך של ראש ממשלה חליפי אינה עושה אותו לחצי ראש ממשלה או לראש חצי ממשלה. הוא מוכן לסבול הכול כדי להגיע בשלום לבלפור. זאת מהדורה ישראלית של ג'ו ביידן, אבל בשני הבדלים גדולים. ביידן, לשיטתו, צריך להתאדות עד נובמבר 2020. גנץ - עד נובמבר 2021. וביידן בחוץ, גנץ בפנים. אם אינו בולם את נתניהו, הוא אחראי כמותו. גנץ אף אינו מנושאי האלונקה; הוא האלונקה.

שר ביטחון חייב בראש ובראשונה לייצג את הממשלה כלפי הצבא, אך לשקף - ולו גם בהסתייגותו האישית - את עמדת הצבא כלפי הממשלה. אחרי מופז ויעלון, גנץ הוא שר הביטחון השלישי שהיה מפקד אוגדת איו"ש, ומה עוד בלחימה. הוא אמור לדעת מה עלול הסיפוח לחולל, אבל שתיקתו המסוכנת מלמדת שהוא מוטרד מעימות אפשרי עם נתניהו ומגניזת סיכוייו להירדם כחוני המעגל ל-17 חודשים ולהתעורר כראש ממשלה לא-חליפי, יותר מעימות בין ישראל לבין שכנות, שותפות ומעצמות.

חברי סיעת הליכוד בכנסת הם כולם משת"פים של נתניהו. חברי סיעת כחול לבן עלובים אף יותר, כי הם משת"פים של משת"פ. לאיש מהם אין דעה עצמאית, ואם הייתה - הפכה בתיווכו של גנץ לדעתו של נתניהו. הם לא יזמו את הסיפוח, ואולי מקווים שטראמפ או כוח חיצוני כלשהו יכפה על נתניהו לחזור בו או שהנגיף יספק לו תירוץ להקפאה, אך כרגע כולם בדרכם לאחריות לאסון, ומעל כולם - גנץ.

(עדכון ראשון: 19:28)