סיפוח עכשיו - המשך מורשת רבין

(בווידאו: אלפים מחו בתל אביב נגד הסיפוח)

"השתגעתם, נפלתם על הראש, אסון לאומי, החלטה לא מוסרית ולא ערכית, שתי מדינות לשני עמים היא הדרך ואין בלתה". אלה הם רק חלק מהקולות שמגיעים מצד הרוב המוחלט של האליטה הביטחונית. עם זאת, לאחרונה מתחילים להישמע גם קולות אחרים, שלא בחרו רק לנוע נגד הזרם - אלא לנסות לייצר זרם חלופי. זה לא קל, אך שווה את המאמץ.

מהסוגיה עולות שאלות מורכבות, כמו מדוע נכון לממש כעת את הסיפוח, איך יגיב העולם או מה יהיה עם רעיון שתי המדינות. בתור התחלה, יהיה הגון להודות שמדובר בעניין מורכב, שבו כל התשובות נכונות, גם מצד התומכים וגם המתנגדים. התשובה לשאלה איך נדע מה יעבוד היא שלא נדע - עד שנקבל החלטה ונפעל לממש אותה. עוד נחזור לנקודה הזו בהקשר להסכמי אוסלו.

אז למה לנו סיפוח עכשיו? ראשית, יש לפרט מדוע לא כדי להשתכנע למה כן. כשהשטח רגוע והאיום העיקרי שלנו הוא בכלל איראן, לא ברור מדוע להעיר מצב שנמשך כבר 25 שנים. זאת, בעוד שהמצב הכלכלי הבעייתי, המצב הבריאותי לא מושלם בלשון המעטה, ואם זה לא מספיק - אף אחד לא יודע מי ישב בבית הלבן ביום שאחרי הבחירות שייערכו השנה בארצות הברית.

על כל אלה יחד ניתן להוסיף שמה שיקרה בין הים לבין הירדן הרבה יותר משמעותי עבור הדורות הבאים מכל האיומים גם יחד. על רקע המצב הקשה שבו אנחנו נמצאים, ניתן לפנות לבן גוריון. כשנאמר לו שאי אפשר להעלות את יהודי עיראק, מאחר שאין עבודה או מגורים ושהמצב הכלכלי קשה, הוא השיב: "אני יודע" - והורה להעלות את כל אותם יהודים מיד.

ברוח זו, אני תומך בסיפוח או בשמו המתאים יותר, "החלת ריבונות", משום שנוצרה הזדמנות היסטורית לעצב את גבולותיה של ישראל ולהוריד מסדר היום את הוויכוח שקורע את החברה הישראלית כבר יותר מ-50 שנה. יותר מ-80 חברי כנסת תומכים במהלך. נכון לפעול לעצב את עתידנו, ובעיקר את ביטחוננו, מתוך ראייה אסטרטגית לאומית ארוכת-טווח.

כבר שלוש פעמים ביצענו נסיגה חד-צדדית משטחים, ובתמורה קיבלנו טרור. הפעם, אנחנו מעבירים מסר לעולם ופועלים באופן חד-צדדי בהתאם לאינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלנו, שבלעדיהם לא ייכון הסכם שלום יציב באזור.

לאורך שנים למדנו כי ישראל חייבת להגן על עצמה בכוחות עצמה. גם התמיכה האמריקנית החשובה מאין כמותה, והחשש שממשל אחר יבטל את ההחלטה, איננו מבוסס למרות ההצהרות. אירופה מצדה, איננה מקשה על העניין, ובאופן כללי אילו היינו מתחשבים בדעתה לא בטוח שהיינו ממשיכים להתקיים. מה שבטוח הוא שמה שלא נקבע היום - יישאר כבעיה לדורי דורות.

השאלה הבאה היא באיזה אופן יש לבצע את הסיפוח. בסוגיה זו ניתן להישען על ראש הממשלה יצחק רבין לשעבר, שהיה איש ביטחון מבריק ומדינאי בעל חזון, שרצה בטובתה של מדינת ישראל. בחכמה רבה, הוא יצר את חלוקת השטח ביהודה ושומרון ל-B, A ו-C.

רבין לא ידע האם ההסכם עם הפלסטינים הולך לעבוד במבחן התוצאה. בפועל, הפלסטינים לא הפכו לנורבגים ולא השאירו לנו מרחב תמרון כדי להבטיח את הביטחון והאינטרסים החיוניים לנו כעם וכמדינה. עיקרי נאומו מ-5 באוקטובר 1995 כוללים שמירה על ירושלים מאוחדת בשליטה ישראלית, בקעת הירדן במובן הרחב של המדינה, ובכלל זה אתרים שיש להם משמעות אסטרטגית.

אל מול הטענה שהסיפוח פוגע ברעיון של שתי המדינות, יש להשיב כי אנחנו מנסים כבר שנים ללכת במסלול הזה, והמצב לא רק השתנה - אלא אף החמיר. מאז, קיבלנו את האינתיפאדה השנייה ורצועת עזה הפכה לחמאסטן. הגיע הזמן לחשוב על רעיונות אחרים.

עזה מתנהלת כמו מדינה דה-פקטו. הסיכוי לפירוק הג'יהאד האסלאמי או חמאס מנשקם, כמו גם הסיכוי שהם יוותרו על שליטתם ברצועה, איננו קיים. גם ברשות הפלסטינית המצב איננו מזהיר, אך מצבם של התושבים הפלסטינים הוא בסך הכול לא רע. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שרצועת עזה תוכפל פי חמישה בשטחי יהודה ושומרון.

לכן, הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. בכל דרך אין לנו כוונה לנהל את התושבים או השטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית. צה"ל והשב"כ יבטיחו שליטה מודיעינית ומבצעית בכל השטח, ובהתאם למצב הביטחוני יש לפעול להקטנת החיכוך על מנת לאפשר חופש תנועה מלא ורציף בתוך שטחי הרשות.

לאור זאת, יש לפעול למימוש אחת משתי אפשרויות. אפשרות ראשונה חוזרת לנקודת המוצא ולפיה ירדן היא המדינה הפלסטינית. ההסכם יכלול עסקה משולשת בין ירדן, הרשות הפלסטינית וישראל. אפשרות שנייה תכלול עסקה בין מצרים, ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס, ולפיה תוקם מדינה פלסטינית מדרום לעזה לאורך החוף ובשטחי A ו-B. שתי האפשרויות הוצגו בעבר על ידי גורמים שונים, ומחייבות התגייסות כלכלית אזורית ובינלאומית בדרך אל עתיד טוב יותר לכלל האזרחים.

החכמה היא ללמוד מה לא עבד בעבר ולהצליח להתנתק ממנו ולהסתכל דרך משקפת חדשה על עתיד טוב יותר. כפי שאמר פיטר דרוקר, "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא להמציא (או לחולל) אותו".

איננו יכולים לשבת ולהמתין עד להזדמנות הבאה ולהשאיר את האתגרים המורכבים האלה לדורות הבאים. הגיע הזמן למנהיגות אמיתית, כזאת שמנצלת את המצב, יוזמת, מובילה, קובעת עובדות וחותרת לעצב את המרחב לטובתה מתוך אמונה בדרך, פעילות נחושה לשיפור הסיכויים ומוכנות להתמודד גם עם הסיכונים.

הכותב הוא אלוף במילואים ולשעבר מפקד פיקוד העורף ומפקד אוגדת יו"ש