עשור למרמרה: יחסי טורקיה וישראל מוכתבים על ידי האיבה בין המנהיגים

במאמר שפורסם השבוע ב"דיילי סבאח", שופר השלטון הטורקי, מעלה הכותב את התהיה אם יש סימנים להפשרה בין טורקיה לישראל. התזמון הוא יום השנה העשירי למשט המרמרה, שחירב את היחסים הדיפלומטיים בין שתי בעלות הברית הוותיקות. אלו לא התאוששו ושוקמו מאז, על אף הסכם נורמליזציה שנחתם לפני ארבע שנים והמשך היחסים הכלכליים והתיירותיים בין המדינות.

סימנים לצינון המתיחות לכאורה נרשמו כשטיסת אל על ראשונה זה עשור נחתה בטורקיה בחודש שעבר לצורך העברת ציוד רפואי לטובת המאבק בנגיף הקורונה. הכותב מציין גם את האיום המשותף שנשקף לישראל ולטורקיה מצד חיזבאללה, שלוחמיו סמוכים על גבולות סוריה מצפון ומדרום, וכן מצטט ממאמר דעה שפרסם הממונה על השגרירות הישראלית בטורקיה, רועי גלעד, בעיתון מקומי שבו הוא גורס שהנוכחות האיראנית בסוריה מאיימת על טורקיה.

עם זאת, השורה התחתונה שלו מצננת את ההתלהבות, והיא גם יכולה לספר על הלך הרוח בצמרת השלטון באנקרה - כל עוד בנימין נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל, ורג'פ טייפ ארדואן הוא נשיא טורקיה, חידוש אמיתי ביחסים לא יכול להתרחש. לכך הוא מוסיף את היותו של גבי אשכנזי, הרמטכ"ל בעת ההשתלטות על המרמרה, שר החוץ החדש. אשכנזי הוא אחד משורת בכירי צה"ל המבוקשים לדין בטורקיה.

"זה בלתי אפשרי" כל עוד השניים בשלטון, סיכם.

במאי 2010 היה בלתי-אפשרי לדמיין כיצד ייראה האזור רק כמה חודשים לאחר מכן, אבל טורקיה כבר החלה לצעוד בכיוון אחר מזה של ישראל. מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה ב-2008 עורר את חמתו של ארדואן, שהחל לכנות את ישראל מדינת טרור ופושעת מלחמה. היום אלו כבר מטבעות לשון קבועות בפיו, אך אז החלה שרשרת התנגשויות דיפלומטיות.

ארדואן נטש את נאומו של הנשיא שמעון פרס בפורום הכלכלי בדאבוס שבשוויץ ב-2009, והשגריר הטורקי בישראל הושפל בינואר 2010 כשהושב על כיסא נמוך במהלך פגישה עם סגן שר החוץ דני איילון. חילופי ההאשמות הצטברו עד שהתפוצצו במשט הטורקי-פלסטיני לרצועת עזה, שנועד לפרוץ את הסגר הימי של צה"ל.

ספק אם מי מהצדדים חשב שכך הוא הסתיים. עשרה אזרחים טורקים הרוגים ו-20 פצועים נוספים, ועשרה לוחמי שייטת 13 פצועים. סיפונה של המרמרה הפך לשדה קרב, וכל צד תיאר אחרת את השתלשלות האירועים. עבור אנקרה היו אלו פעילים הומניטריים שרצו להעביר סיוע לעזה הנצורה, ואילו בירושלים תיארו אותם כמחבלים שהיו הכול מלבד פעילים תמימים לאור כלי הנשק שנשאו עמם.

זו הייתה נקודת האל-חזור ביחסים שבין ממשלי נתניהו וארדואן, שנותרו בשלטון עד ימינו.

בלחץ של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, ושלוש שנים אחרי האירועים, התנצל נתניהו בשיחת טלפון עם ארדואן על אירועי המשט. וושינגטון רצתה לפייס בין שתי בעלות בריתה החשובות, אולם נדרשו עוד שלוש שנים עד שייחתם הסכם פיוס, שלא היה לבבי במיוחד. לא היה טקס משותף, אלא שתי הצהרות שנמסרו במקביל על ידי נתניהו ומקבילו, ראש ממשלת טורקיה דאז בינאלי ילדרים. ארדואן כבר היה נשיא והחל למחוץ כל אופוזיציה לשלטונו, וההסכם נדחק מעל סדר היום לאור ניסיון ההפיכה נגד שלטונו כשבועיים לאחר מכן.

ארדואן שלאחר המרד בשלטונו היה לוחמני ואובססיבי יותר מאשר היה קודם לכן. מאות אלפים טוהרו משורות הצבא, מערכת המשפט, השירות הציבורי והאקדמיה, ורבים מהם נכלאו. במשאל עם מפוקפק הוא שינה את שיטת המשטר וחיזק את מעמדו כמעט ללא בקרה, והאופוזיציה נותרה קישוט. מדיניות החוץ ההרפתקנית שלו התרחבה, עם שורת מבצעים נגד הכוחות הכורדיים בסוריה - שלטענת אנקרה נתמכים בידי ישראל.

נתניהו, לעומת זאת, פנה לחיזוק הקשרים, השקטים אמנם, עם המדינות הערביות הסוניות החוששות מהשאיפות העות'מאניות של טורקיה ומהאידיאולוגיה הפרו-אחים מוסלמים שלה. כך, למשל, יורש העצר של ערב הסעודית מוחמד בן סלמאן תיאר בשנים האחרונות את טורקיה כחלק מ"משולש הרשע" הכולל את איראן ואת ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש) וארגוני הטרור. אחרי רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוקג'י בקונסוליה באיסטנבול, לפי דיווחים בארצות הברית, היה זה נתניהו עצמו ששכנע את ממשל טראמפ להגיב באיפוק ולא להעניש את בן סלמאן.

מי שלא שמע על האיבה בין הממשלות, שמהן ניתן לחשוב שמדובר בשתי מדינות אויבות ללא יחסים רשמיים, אלו התיירים הישראלים. בשנה שעברה נרשם שיא של כל הזמנים במספריהם, התאוששות דרמטית מאז השנים הראשונות שאחרי משט המרמרה שבהן נרתעו הישראלים מלהגיע ליעד הכל כך אהוב. 560 אלף ביקרו בטורקיה בשנה שעברה, וייתכן שהמספרים שלהם היו נשברים השנה לולא מגיפת הקורונה הקריסה את ענף התיירות והתעופה העולמי.

חרף החיבה של התייר הישראלי למלונות ולאוכל של טורקיה, במישור הדיפלומטי קשה לדמיין פריצת דרך ביחסים בין המדינות בעתיד הנראה לעין. ארדואן ונתניהו לקחו את שתי המדינות לכיוונים מנוגדים, ושניהם נתונים ללחצים פנימיים הגורמים להם לחפש אויבים חיצוניים.

נשיא טורקיה לא נרתע מביסוס שלטונו וסילוק מתנגדיו לאור החשש באירופה להתייצב מולו מתוך חרדה מזרם מהגרים חדש, וחברותו בנאט"ו מעניקה לו הגנה ותלות מערבית. אם אכן יקדם נתניהו את תכניות הסיפוח, בתצורה כזו או אחרת, צפוי גל נוסף של נאצות ואיומים מטורקיה שינציח את הדם הרע בין הממשלות. ככל הנראה, ללא שינוי הנהגתי או התפתחות לא צפויה, המנהיגים ימשיכו להתייחס זה אל זה כאל אויבים, והתיירים ימשיכו ליהנות מחופשות הכול כלול.