השליטים היחידים נתניהו וגנץ מובילים ממשלה מסורסת ומבזים את מעמד השר

ראש הממשלה ומחליפו המיועד השתוללו עם ממשלה שבה אין משמעות לאחריות, אלא לתואר בלבד. במאזן אימה הדדי, הדיקטטור הגדול והדיקטטור הקטן ממנים כאוות נפשם שרים שיפעלו כאצבעות מהלכות, ומותירים בחוץ את המאוכזבים שלא התקבלו למועצת גדולי הליקוק. החשבון מוגש לאזרחים

צילום: ערוץ כנסת, עריכה: אביחי ברוך

בתוך הים המלוח של הזעם והחרפה על הקמתה של ממשלת שני נוכלים, המוכרים זה לזה את גשר הירקון תמורת דולרים מזויפים, מבצבץ בלובן חופיו אי של שמחה לאידם של המתרפסים והמייבבים על שלא קיבלו תיק, ארנק, מחזיק מפתחות, משהו. לשווא שוררו את שבחי משפחת המנהיג הדגול לדורותיה, חנכו את מחלף בן ציון נתניהו ונבלמו בדרך לכיכר שמואל בן ארצי, הסבירו מדוע טוב ונכון להעמיד אדם לדין ובראש ממשלה גם יחד, התבזו בהגיעם עם ספל פח לבית הנדיב הידוע וחטפו יריקות ששום מסיכת קורונה לא תבלום. זה כבר שיא ההשפלה: גם איבדו את שארית כבודם כשהתדפקו על דלת ממשלה מושחתת וגם לא התקבלו.

זה רצון הבוחר, אמרו בנימין נתניהו ובני גנץ לבג"ץ, ובג"ץ המפוחד הנהן, ולפיכך רצון הבוחר הוא ששניהם יחליטו מי יעלה ומי יירד. מאזן אימה הדדי, ביניהם, עם כוח מוחלט בתוך החצאים שלהם. זה חידוש בתולדות המשטרים, דוּקטטורה. שני שליטים יחידים, הדיקטטור הגדול והדיקטטור הקטן, ממנים ומפטרים בחצרותיהם כאוות נפשם, והכל לפי רצון הבוחר, שבאמצעות בגידתו של גנץ במצביעיו מינה את נתניהו גם לשר השוחד, שר המרמה ושר הפרת האמונים.

שני שליטים יחידים עם כוח מוחלט. נתניהו וגנץ בכנסת, היום (צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)
שני שליטים יחידים, הדיקטטור הגדול והדיקטטור הקטן, ממנים ומפטרים בחצרותיהם כאוות נפשם, והכל לפי רצון הבוחר, שבאמצעות בגידתו של גנץ במצביעיו מינה את נתניהו גם לשר השוחד, שר המרמה ושר הפרת האמונים

כשפרנסואה טומבלביי, הנשיא הנוצרי של צ'אד, ביקר בירושלים לפני 55 שנה (נתניהו, למרות התרברבותו, רק חידש את הקשר הגלוי שנותק בלחץ ערבי), נלווה אליו שר היערות, המים, הדיג והציד בממשלתו. משונה: תיקים שניתן להרעיף על ארבעה שרים שונים בוזבזו על אדם אחד. לראיה, זאב אלקין בא הבוקר לנתניהו יבש ויצא ממנו עם מימיה מלאה - לא עם בקבוק, כי הוא נחוץ למישהי למחזור. ועוד חסו עליו: הוא מופקד על משאבי המים, לא על הורדת המים בשירותים בבלפור.

נתניהו וגנץ מרשים לעצמם להשתולל, משום שהממשלה שוב אינה הנהלת הרשות המבצעת ואף לא מועצת המנהלים שלה. זאת מועצת גדולי הליקוק. אין משמעות לסמכות, אחריות, גבולות גזרה. רק תואר, בלי הדר.

שר בממשלת נתניהו-גנצלביץ' הוא בעיקר ח"כ משודרג. הפיחות במעמד השרים וסגניהם הפך את הממשלה למחלקה הראשונה של הכנסת, עם סגני השרים במחלקת העסקים. מושב מרווח יותר, סכו"ם מתכתי, השפעה אפסית זהה על הטיסה, חשבון מופרז המוגש לאזרחים. אסור להתמרמר - זה רצון הבוחר.

רזון מכוון

בממשלה הזמנית של ישראל בשנתה הראשונה, לנוכח בעיה קטנה של מלחמת הקמה וקיום, היו רק בן גוריון ועוד תריסר. זאת הייתה ממשלה על טהרת גברים אשכנזים מאירופה (למעט בכור שלום שטרית מטבריה, נציג רשימת הספרדים ועדות המזרח שהתמזגה במפא"י), ילידי המאה ה-19 (חוץ ממשה שפירא, שנולד שנתיים לתוך המאה ה-20), ללא ייצוג נשי - גולדה מאיר צורפה רק בהמשך, כי נדרשה לשליחות דיפלומטית אמיתית, להבדיל מפתרון למאוכזבים ולמיותרים. הרזון היה מכוון. שיקוף יחסי-הכוחות הפוליטיים לא חייב ניפוח. הצורך הברור היה בתפקוד יעיל ובפיקוח על גופי הביצוע ואף על בן גוריון בכומתת שר הביטחון, באמצעות ועדת חמישה שרים.

במועצת העם, שקדמה לכנסת, היו 37 חברים בלבד. משמע, הממשלה הנוכחית היא הפרלמנט של אז, הקבינט עכשיו גדול מהממשלה, ובהכרח יוקם גוף פנימי עוד יותר לקבלת החלטות ולהחתמת השרים האחרים. במלחמת יום הכיפורים היו אלה גולדה ושריה דיין, אלון וגלילי, עם הרמטכ"ל אלעזר כממליץ ללא זכות הצבעה. בממשלת פרס-שמיר בשנות ה-80 הצטרף לשני ראשי הממשלה קודמם, שר הביטחון רבין, ואם שמיר נזקק לאיזון היה לצדו ארנס. לכאורה, הצוות המנוסה ביותר, שלושה ראשי ממשלה, שלושה שרי ביטחון, שני שרי חוץ, שני שגרירים בוושינגטון, רמטכ"ל, מנכ"ל ביטחון. בפועל, התרחש אצלם הריכוז הגדול ביותר של שערוריות ליחידת זמן: קו 300, פולארד, איראן-קונטראס, ואנונו.

הממשלה המסורסת אי-פעם. ארדן, לוין ורגב בכנסת, היום (צילום: עמוס בן גרשום, דוברות הכנסת)

לצד גנץ, אבל מתחתיו, יימצא גבי אשכנזי, שקיווה לשבת במשרד הביטחון אך נדחק למשרד החוץ, הדחוי בגופי המערכת המדינית-ביטחונית גם אם השר העומד בראשו מתואר כבכיר. גנץ נפרע בכך מאשכנזי על שנות הבעה בוטה של הערכה זעומה כלפיו. זאת הייתה תחושת רבים בפיקוד צה"ל והיא בעבעה מעלה. כשאהוד ברק התלבט אם גנץ כשיר לכהן כרמטכ"ל, הפריע לו דימויו הצבאי הקליל והדליל. אשכנזי, אמר אז ברק, למרות היריבות ביניהם, הוא מקצוען, וכמוהו גם האלופים שהתמודדו עם גנץ, אך בגנץ הוא מפקפק. אל דאגה, הרגיע אותו גדי איזנקוט, הרושם מסולף וגורם לבני עוול.

עכשיו בא גנץ ומתעקש לשדר פינוק, או קושי בחלוקת קשב ובנשיאה בעומס. כבד לו מדי הנטל הצפוי של ראשות ממשלה חלופית, הנהגת מפלגה צייתנית ועמידה בראש משרד הביטחון. אם כך, מדוע לא הסתפק במשרד החוץ, הרגוע יותר מטבעו, ושיבץ בביטחון את אשכנזי, שבנוסף להתנסותו הדומה כרמטכ"ל הכיר גם את הצד האזרחי של המשרד, כמנכ"ל? שלוש תשובות שהן אחת - קנאה, נקמה, הפגנת עליונות.

היעד העיקרי - לשרוד

עם אשכנזי לצידו וגלנט מולו, בשחזור של שנת הסיכסוך 2010, יוכל גנץ לחיות מחדש את תקופת שירותו כאלוף ותיק שהמחליטים - ברק בהסכמת נתניהו - פסחו עליו. מצבור גדול אף מזה של עויינות בייבוא אישי מהמטכ"ל לממשלה נרשם עשור לפני כן, כשבממשלת ברק כיהנו האויבים מתן וילנאי ואיציק מרדכי וגם הקודקוד הנוסף במשולש סיכול מינויו של וילנאי לרמטכ"ל ומינוי שאול מופז, אמנון ליפקין-שחק, והכל כאשר מופז עדיין מכהן והצלקות טריות. גלנט עשוי לשמש משקל-נגד לגנץ ולאשכנזי אם יתגלעו מחלוקות צבאיות בקבינט, ויחסי הרמטכ"ל אביב כוכבי עם כל המעורבים טובים - אלוף פיקוד הדרום גלנט תמך בפקודו כוכבי באוגדת עזה, כולל בחטיפת גלעד שליט - אך סביר שישראל כץ הכוחני לא יוותר על מושב ברביעייה הקובעת, בתוקף ניסיונו, מעמדו המפלגתי ובכירות האוצר לעומת משרדים אחרים.

דיין, רבין, ברק, מופז ויעלון קדמו לגנץ במסלול הרמטכ"ל שהיה לשר הביטחון. המחצית הצבאית של הקומה ה-14 במגדל הביטחון, או הלשכה בבניין הישן שהייתה לימים למשרדו של הפרקליט הצבאי הראשי, מאביחי מנדלבליט ואילך, מעניקה לעובר לצד האזרחי הכנה מסוימת אך לא מספקת. ארבעת הראשונים ישבו בתפקיד האזרחי החולש על הצבא, ברצף או במצטבר, בין ארבע לתשע שנים. יעלון כיהן פחות, אך כמו קודמיו, למעט מופז, לאחר שהתנסה בחברות בממשלה. גנץ, שמעולם לא היה שר, בא מראש לשנה וחצי לבד. מה יספיק לעכל ולעשות, כשיעדו העיקרי לשרוד ולהגיע לטקס החילופים עם נתניהו בראשות הממשלה. עקומת הלמידה מאיימת לשטח אותו, לא הוא אותה.

עוד בוואלה! NEWS

חלוקת התיקים: גלנט לחינוך, אלקין למל"ג ולמים. שטייניץ יישאר באנרגיה

לכתבה המלאה

כקצין בכיר, תת-אלוף ומעלה, התרגל גנץ לבצע תפקידים קצרים, שנה-שנתיים. כך בלבנון, באוגדת יהודה ושומרון, בגיס הצפוני, בנספחות הצבאית בוושינגטון, בסגנות הרמטכ"ל. נגיעות, טעימות, שלושים שניות זוז, לא די להפנמה ולהשארת חותם. רק כאלוף פיקוד הצפון שירת שלוש שנים מלאות, אך מאחר שהייתה זאת הפוגת לבנון, וכשפיקודי המרכז והדרום לחמו, לא היה בכך מבחן נאות לכשירותו לתפקידים שמעבר לדרג השדה.

הכול בחסות "רצון הבוחר". הדיון בכנסת לפני השבעת ממשלת ישראל ה-35, היום (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

סימנים מבשרי רעות לכניעתו לנתניהו, עד כדי התבטלות, בצבצו בשנתו הפוליטית ועוד לפני כן בתפקודו בצבא. "אופיו אנוכי, הוא מרוכז בעצמו, חלש", התרשם ממנו קצין ששירת תחתיו בצפון, ולא רק שם. "הוא מתפקד סביר בסביבה של הסכמות נטולת דרמות, וקורס במהירות תחת לחץ. עיכוב הקריסה תלוי בנוכחות סביבו של יועצים, עוזרים ואחרים, החזקים ממנו". זאת תסמונת "יס, מיניסטר"/כן, המפקד, עם אלוף-מישנה במילואים הוד בצר, מתנחל מאלקנה ולשעבר ראש מטה הרבנות הצבאית, כמושך בחוטי גנץ - שלו לא פחות מאשר מטעמו. הנבצרות של גנץ היא שליטת בצר בו.

שר הביטחון אינו מפעיל את צה"ל. זאת משימתו של הרמטכ"ל, באישור הקבינט, אף שהשר יכול לנסות להשפיע על התכנון המבצעי לאור השקפתו הביטחונית - ובלבד שיימצא בתפקידו די זמן למימוש השינוי בהתאמת הכוחות, באימונם, ציודם ותקצובם, לא בשנה וחצי. השר משפיע יותר בבניין הכוח. זה היה עיסוקו הבלעדי של גנץ כמפקד זרוע היבשה, בעיקר תחת דני חלוץ וקצת תחת אשכנזי, ואם לשפוט לפי אותן שנתיים, הוא אינו המוצלח שבמנהלים וגם לא הפיק מכך לקחים מועילים.

חלוץ הוסיף עוד אלוף למפקדת זרוע היבשה, מאיר כליפי כאחראי להדרכה, לא ברור בדיוק איך. יצא שבמז"י היו שני אלופים ותת-אלוף מרכזי מאוד בדרכו לאלוף, ראש מטה הזרוע יעקב אייש. הם התחככו והסתבכו, כאשר גנץ לא התאמץ מדי, מעבר לאמירות כלליות, על מה חשוב לזרוע היבשה. כליפי ברא לעצמו מטה פנימי, בראשות תא"ל מישל בן ברוך מחטיבת היבשה, שניהל דיוני סרק לעייפה, בעוד אייש שולט על מגוף הכספים באמצעות ראש מחלקת תקציבי הזרוע הכפוף לו, פועל כראות עיניו ומדווח בדיעבד לגנץ, נשיא הזרוע, שהנהן.

אצבעות ללא שיקול דעת

כדי לפרום את הפקעת שיצרו, התכנסו גנץ, כליפי ואייש ל"פורום משולש", ויש אומרים מרובע בגלל מזכירו בצר. זו מתכונת המאיימת לחזור עכשיו במערכת הביטחון, בגלל המתחים המבניים בין שר-על (גנץ), עוד שר במשרד (מיכאל ביטון) מנכ"ל ורמטכ"ל. אם פיקוד העורף יועבר לאחריות ביטון, כפי שהיה כאשר התקיים תפקיד השר להגנת העורף, אלוף הפיקוד ייקרע בין השר לבין מפקדו תמיד ובמיוחד בחירום, הרמטכ"ל. מתח זה בלט במיוחד כשגלעד ארדן היה השר להגנת העורף בעת שיעלון - אז עמיתו בליכוד - היה שר הביטחון. ארדן נאנק כל כך תחת סירוב יעלון לאפשר לו מרחב מחייה, עד שעקר לבניין אחר, מול הקריה. יחסי ביטון-גנץ צפויים אמנם להיות דומים יותר ליחסי וילנאי-ברק, בעת ששניהם היו חברי המפלגה המפוארת "עצמאות", אבל עם כל הכוונות הטובות, מינוי שר שני במשרד הביטחון ממקש שטח נפיץ מטבעו, והכל משום שגנץ מעדיף להתנהל בעצלתיים.

רמטכ"ל אמור לחשוב על התועלת לצה"ל גם לתקופה שלאחריו. לכן מצפים ממנו, במינוי אלופים, להימנע - עם כל הצער ואי-הנעימות - מקידום קצינים ששירותם המסור עד דרגת תא"ל אינו מגלם אופק לשני תפקידים, בהם אלוף פיקוד או ראש אגף מרכזי במטכ"ל. מינוי אלוף שישתחרר לאחר תפקיד אחד וישיבה ראשונה ליד שולחן המטכ"ל הוא בזבוז של משאבי הצבא.

חברי הכנסת זוהר, ביטן וגולן במליאת הכנסת, היום (צילום: עמוס בן גרשום, דוברות הכנסת)
עם שרים חדשים, בכלל או בתפקידיהם, המחויבים לתמוך בעמדות אדוניהם, כאצבעות מהלכות ללא שיקול דעת, זאת תהיה הממשלה המסורסת ביותר אי-פעם

יש, כמובן, חריגים הנובעים מנסיבות, מרקע ומגיל, ואין הרמטכ"ל שולט בהחלטות יורשו אחריו, אבל אצל גנץ המקרים הצטברו לשיטה. עוזי מוסקוביץ, איל איזנברג, נעם תיבון, גיא צור, שי אביטל (הוחזר מהמילואים להקים את מפקדת העומק), אורנה ברביבאי. הכי חמורה: כניעתו לברק בשאלת מינוי הפצ"ר אחרי מנדלבליט, ההסכמה השערורייתית להחזיר לקבע אלוף-משנה שיוקפץ לאלוף בתוך שנה, דני עפרוני. איבת עפרוני למנדלבליט ולאשכנזי חוללה את החקירה נגדם, זו שמתדלקת שוב את התקפת נתניהו על היועץ המשפטי שהגיש נגדו כתבי אישום - אמנם דקים בהרבה מהמלצות הפרקליטים שמתחתיו - ועל אשכנזי. גנץ לא ידע לומר לא. תכונה מלבבת לאדם, בעיה למפקד, מלכודת לשותפו הזוטר של נתניהו.

עם שרים חדשים, בכלל או בתפקידיהם, המחויבים לתמוך בעמדות אדוניהם, כאצבעות מהלכות ללא שיקול דעת, זאת תהיה הממשלה המסורסת ביותר אי-פעם. במשבר הקורונה דילג נתניהו המבוהל והמבהיל מעל לשרי הבריאות, האוצר והחינוך והפעיל במישרין את מנכ"לי משרדיהם, כי ידע שהאחריות המיניסטריאלית, מורשת ועדת אגרנט, מתמצה בקבלת המלצות הדרג המקצועי. שר, או מעליו ראש השרים, המאשר המלצת מנכ"ל בעד או נגד מהלך כלשהו, לעולם יהיה פטור מאחריות אישית לכישלון; ואשר לאחריות מיניסטריאלית, תשפוט הכנסת שבכיסו, או ההצבעה בבחירות שבסופה מתמסר לו היריב שהוקיע את שחיתותו. מה אם מנכ"ל מתנגש במנכ"ל, בריאות מול אוצר? הפתרון פשוט. גווייה חשובה מגבייה, דם מדמים. מדיחים על קברים המוניים מדיחים, לא על בור בתקציב.

קיווה לשבת במשרד הביטחון אך נדחק למשרד החוץ. אשכנזי (צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)

ומה עכשיו, כשבנוסף לשרים יתחדש גם מלאי המנכ"לים, הזקוקים לזמן כדי ללמוד את תפקידיהם, בעוד גרגרי החול בשעון מזרזפים מטה, אל קו 18 החודשים? רק גורם אחד קבוע בשיגעון המושחת של הדוקטטורה - עול הדיור והאבטחה של משפחת נתניהו, באשר תהיה. לכך אחראים גנץ ואשכנזי וכל שריהם ואנשי הליכוד מראשון ועד אחרון, מהמאושרים שנדחקו לשני האוטובוסים של הממשלה (אחד אינו מספיק לריחוק הנדרש) ועד לאומללים שנותרו בחוץ, ללא תודה, ללא חמלה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully