סיפוח עכשיו בחסות הקורונה הוא כתם מוסרי על ישראל

המנדט המוצהר של ממשלת החירום החדשה בישראל, שתושבע ביום ראשון הקרוב, הוא להניח בצד את המחלוקות הפוליטיות כדי לגבור יחד על המשבר הקורונה בו אנו מצויים. על פי ההסכם הקואליציוני, בששת החודשים הראשונים לכהונתה, הממשלה לא תחוקק שום חוק חדש שאינו מתמקד באתגר זה. שום חוק חדש, מלבד אחד - סיפוח שטחים ביהודה ושומרון. במצב "החירום" שאנו מצויים בו, סיפוח הינו הנושא היחיד, שאינו קשור לקורונה, הדורש תעדוף מיוחד.

מה ניתן ללמוד מדחיפות זו על ישראל ועל סדר העדיפויות שלנו? השאלה אם הסיפוח טוב לישראל או לא, תלויה חלקית בשאלה אם שואפים לפתרון מדינה אחת או שתי מדינות. סיפוח גושי התנחלויות בעת משא ומתן והקמת מדינה פלסטינית הם דבר אחד, בעוד שלסיפוח חד-צדדי יש משמעות שונה לחלוטין.

בעבר תמכו מרבית הישראלים בתהליך שלום שכולל הקמה של מדינה פלסטינית בחלקים משטחי יהודה ושומרון ועזה, רובם לא האמינו באפשרות של שלום מידי. כשתנועת "שלום עכשיו" הובילה את מחנה השלום, ישראלים רבים חשו ניכור כלפיה משום שהאמינו שהמילה "עכשיו" לא הייתה מציאותית, שהיא לא לקחה בחשבון את כישלונה של ההנהגה הפלסטינית להתמסר באופן מלא לשלום ולהכיר בקיומה של מדינת ישראל.

בהינתן שמרבית הישראלים מטילים ספק עמוק בכך שיש פרטנר פלסטיני לשלום, אין זה מפתיע כי רבים מהם תומכים בסיפוח חלקי של השטחים. אלא שתמיכה ב"סיפוח עכשיו" מעידה פחות על שכנינו הפלסטינים ועל ההנהגה שלהם, ויותר על הישראלים ועל ההנהגה שלנו.

המילה "עכשיו" ממקמת הן את השלום והן את הסיפוח בתוך הקשר מסוים. הדרישה לשלום עכשיו בהקשר של גלי הטרור של שנות ה-90 והאינתיפאדה השנייה ערערו את אמינותם של אלו שעמדו מאחוריה. באופן דומה, דרישה לסיפוח עכשיו, בהקשר של מגיפת הקורונה, מטילה בספק את ערכיותם המוסרית של התומכים בה.

מנהיגות נמדדת לא רק ביכולתה להתאים את עצמה למציאות משתנה, אלא גם בליבה המוסרית המנחה את צעדיה. מגיפת הקורונה מאתגרת את כולנו לנסח את הליבה הזו בתנאים של פחד, אי-ודאות, כאב ומוות. האם חיי אדם הם ערך עליון? אם כן, האם חייהם של כל בני האדם שווים בערכם? האם נסכן את האוכלוסייה המבוגרת והחולה כדי "להגן" על האוכלוסייה הצעירה והבריאה? כיצד מוצאים את האיזון הנכון שבין בריאות הציבור לבין רווחה כלכלית? מהן המחויבויות של החברה כלפי האזרחים? אילו חובות מוטלות על האזרחים ביחסים של בן אדם לחברו?

בעידן של שפע יש מעט דילמות מוסריות. בעידן של מחסור וחוסר וודאות, הערכים האנושיים שלנו עומדים במבחן אמיתי, הבא לידי ביטוי בהכרעות שקובעות את המדיניות שעל פיה אנו פועלים.

אם כן, מהם הערכים והשיקולים המוסריים שעומדים בבסיס ההחלטה לתעדף סיפוח עכשיו? איך מבטאת החלטה זו ניסיון לסייע לחברה שלנו או לעולם ברגע זה? כשמילארדים ברחבי העולם ניצבים מול אתגרים קיומיים וכלכליים בקנה מידה חסר-תקדים, מהו הערך המוסף של סיפוח עכשיו, וכיצד הוא מסייע להפגת החששות הכבדים ביותר שלנו?.

רבים מטילים ספק בכדאיות הפוליטית של סיפוח עבור מדינת ישראל. אבל בנוסף לכך, עלינו להטיל ספק גם במוסריותו של מהלך שכזה: מה מלמד תעדוף הסיפוח על המחויבויות המוסריות של החברה שלנו ושל ההנהגה שלנו? כי הרצון לספח עכשיו עולה משום שהעולם כה עסוק עד שנוכל לעשות זאת בלי שאף אחד יראה? או הרצון לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח בקץ כהונת הנשיא טראמפ שאולי לא ינצח בבחירות הבאות? ממה מורכב סולם הערכים שלנו - אופורטוניזם? אנוכיות מוגזמת? האמונה שהמטרה מקדשת את האמצעים?

כישראלים, התמלאנו גאווה על האופן שבו החברה וההנהגה שלנו התנהלו בתקופת המגיפה הזו, ולא בכדי. אנו מרבים להציע את עצמנו כ"אור לגויים", ובצדק. אבל איזה מסר משדר סיפוח עכשיו לעולם? שאלת הזכות שלנו על ארץ ישראל והאפשרות להשגת שלום הם נושאים שראוי לדון בהם בכובד ראש. לפעול כגנב בלילה חוטא למחויבותנו לשתי מטרות חשובות אלו.

אנו אחת האומות המובילות בעולם, ויש לנו האחריות והיכולת להנהיג. מנהיגות אינה רק השאלה אם המעבדות שלנו תהיינה הראשונות לגלות חיסון. מנהיגות משמעה גם עיצוב והגדרת סדרי העדיפויות המוסריים שלנו.

העולם שלנו זקוק לתרופה - עכשיו. הוא זקוק ליותר תבונה, אחריות הדדית, וחמלה - עכשיו. הוא זקוק לשיתוף פעולה בינלאומי ברמה שלא הכרנו - עכשיו. סיפוח עכשיו הוא לא רק דבר שהעולם אינו זקוק לו. סיפוח עכשיו הוא חרפה מוסרית ובושה למדינת ישראל.

הכותב הוא הרב ד"ר דניאל הרטמן, נשיא מכון שלום הרטמן