"אנשים הפסיקו להגיע למרכז הבריאות - תחושה של חוסר אונים"

עדי זוסמן, בת 54 מרמת גן.
אם חד-הורית לשלושה ילדים בוגרים.

הבעלים של "דרך הבטן" - מרכז לבריאות מערכת העיכול שמטפל במחלות מעיים.

"כשהחל המשבר אנשים הפסיקו להגיע למרכז. כולנו היינו מבוהלים. הרבה מהמטופלים הם אנשים עם מחלות מעי דלקתיות שמקבלים תרופות שמדכאות את מערכת החיסון, אז הם לא יכולים לצאת מהבית. גם התמיכה שהייתה להם דרכנו פתאום נלקחה. במודל הטיפולי יש גם דיקור ופסיכותרפיה, זה גם נסגר לגמרי. כשאנשים נזרקים ממקום העבודה שלהם, קשה להם לשלם על טיפולים משלימים ומצאנו את עצמנו בלי עבודה. מצד שני, קיבלנו פניות של אנשים מיואשים שזקוקים לעזרה שלנו, אבל לא יכולים לממן את זה. עשינו המון פעילויות חינמיות, לייבים וכתבות אבל עם זה לא הולכים למכולת".

"התסכול הגדול ביותר הוא שבאמת בניתי את העסק מאפס מדמי אבטלה, לבד, אני אם יחידנית. בלי לוותר על המקצועיות, בלי לוותר על הערכים. הפכתי את החברה לחברה בע"מ, שילמתי כל השנים על הביטוח הלאומי והמסים וכשמגיע משבר אומרים לי תסתדרי. זאת תחושה של חוסר אונים וחוסר צדק".

"את העובדת השכירה היחידה שלי הוצאתי לחל"ת, את עצמי אני לא יכולה להוציא לחל"ת כי אני יצור כלאיים והפרילנסרים שלי נשארו בלי עבודה. הם תלויים בי, נושאים את עיניהם אליי ואני אומרת להם: 'מצטערת, כרגע אין'".

"חלק מהשכירויות אני משלמת וחלק הצלחתי לבטל. יש הוצאות שוטפות שצריך לשלם, הוצאות שיווק שאני ממשיכה לשלם - חשמל, רואה חשבון - ההוצאות ממשיכות לרדת. אבל אני גם פוגעת בהם, אני מעסיקה מזכירה, מנהלת שיווק, אין לי כסף לשלם להם, המדקר הסיני שלי על סף רעב עם שני ילדים בבית, והוא בלי הכנסה. זאת שרשרת מזון ארוכה שפשוט כולה פתאום קורסת ביום אחד".

"בהתחלה היה מאוד קשה, אני גרה בדירה שכורה במרכז רמת גן. באותו הזמן ראיתי את הקולגות התזונאיות שעובדות כפרילנסריות נזרקות מקופות החולים מהיום למחר, פתאום דיאטנית זה לא מקצוע חיוני. אנחנו מורידים בשאר הדברים. לא אקנה בגדים, אחסוך באוכל, אני דוחה את החיסונים של הכלב שלי, יש דברים בסיסיים ביותר שאנחנו נאלצים להצטמצם. אי אפשר לא לשלם חשמל וגז. בינתיים אני נכנסת למינוס, אני לוקחת הלוואה על חשבוני, הכי יקרה שיש, לא כי אני לא בסדר או לא כי אני לא מתפקדת כמו שצריך - המדינה סגרה לי את השאלטר ולא טרחה לעזור".

"בפעימה הראשונה לא הייתי זכאית לשום דבר. בפעימה השנייה מבטיחים לי עשרת אלפים שקל. נכנסתי לאתר רשות המסים, מילאתי את הפרטים והכסף עדיין לא הגיע. מעבר לכך שזה רק עשרת אלפים שקל, וההפסד שלי בחודשיים האחרונים הרבה יותר גדול. אנחנו כבר במאי. אתם לא מתביישים להשאיר אותנו בלי כלום? אם אני הייתי מאחרת לשלם מע"מ או ביטוח לאומי בחודשיים הייתי בכלא או עם קנסות מטורפים, אבל למדינה יש זמן".

"מצד אחד יש פה הגזמה, מצד שני אין לי מספיק מידע. מבחינת ההנחיות אני סומכת על מה שהמדינה מחליטה. הבעיה פה שתוך כדי שהתגייסו לפן הבריאותי שכחו שיש פה משבר כל כך חמור. לא הייתי בגירעון כזה מעולם. אני עובדת בלי הלוואות ועכשיו אומרים לנו תסתדרו. אני רואה את הפקידים בטלוויזיה, יושבים שם מרופדים במשכורות שלהם, לא הזיז להם כלום - ואנחנו צריכים לאכול את החסכונות שאין לנו ולבקש נדבה מאמא שלי הפנסיונרית, זה ביזיון".

"עכשיו מתחילה התעוררות. הורדנו מחירים, אנחנו עובדים עם הנחות משמעותיות. מה שאותי מפחיד זה שמחזירים אותנו לדחוף את גלגל העכברים כדי לייצר מסים ואנחנו נפסיק לשתוק ולדבר, נפסיק למחות ולדרוש את הזכויות שלנו. בעצם מה שקרה במשבר הזה שהקורונה גילתה את היחס המחפיר לעצמאים במדינת ישראל. אנחנו אזרחים עם חובות בלבד, אין לנו זכויות".

"המטופלים מתחילים לבוא כי יש להם בעיות. אם לא נסייע לאנשים, יכולות להיווצר חסימות ביניים ואנשים יכולים להגיע לניתוחים, מה שעולה הרבה כסף למשלם המסים. מצד אחד יש כאלה שאומרים 'עזבי אני אבוא כשנחזור לשגרה המלאה', רואים את הפחד, מפחדים לנסוע באוטובוסים ומצד שני זקוקים לנו".

נפגעתם כלכלית ממשבר הקורונה ומעוניינים להשתתף במדור? מוזמנים לפנות אלינו במייל: danayark24@gmail.com