יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 2020

4 מכתבים, 4 לוחמים: ההורים חוזרים לצוואות שנכתבו מבלי לדעת

דני השאיר מכתב סודי, שחר פנטז על חוף דמיוני, דניאל ידע שלא יחזור ומשה ביקש סליחה מאימא כי לא יחגוג איתה את יום ההולדת. זמן קצר לפני מותם הם כתבו על החלומות, הגעגועים והסיפוק מהחיים שהספיקו לטעום מעט מהם. כעת הוריהם חוזרים לצוואות: "בקשה להמשיך בחיים"

צילום: ניב אהרונסון, אבי כהן, עריכה: שאול אדם

שחר, דני, משה ודניאל נפלו בזמנים שונים ובמקומות רחוקים זה מזה - בחולות עזה, בסמטאות חברון או במסוק שעשה דרכו לרכסים של דרום לבנון. הם היו צעירים בני 19, 20 או 22, שהספיקו רק לטעום מעט מהחיים. המכתבים שהותירו אחריהם מספרים על אהבות שכבר הספיקו לאהוב, געגועים שהפכו נצחיים, וחלומות שלא זכו להתגשם.

"את משהו מיוחד פש. והשילוב הזה של המשפחה שלי ושלך הופך את הצבא לדבר כל כך כבד ולוחץ בחיי. אבל עם טיפת גישה אופטימית לחיים נעבור את זה, ובאוגוסט 1998, כשאשתחרר, נשב לנו אזי את ואני על חוף הים במנאלי (אם יש אחד כזה), מסטולים לחלוטין, ונשתה כוס מיץ תפוזים גדולה וענקית". כך כתב שחר רוזנברג לחברתו, ענת, בספטמבר 1996, חמישה חודשים לפני שנהרג עם עוד 72 חיילים באסון המסוקים.

עוד בוואלה! NEWS

תקופת הקורונה מסוכנת עבור החולים במחלה זו. איך שומרים עליהם?

פרופ' ארנון נגלר בשיתוף האגודה לזכויות החולה
לכתבה המלאה
"עם גישה אופטימית נעבור את זה". אריה ודבורה רוזנברג, הוריו של שחר (צילום: ניב אהרונסון)

הוריו של שחר, דבורה ואריה, הסבירו ש"פש" הוא קיצור של פשוש. כך נהג שחר לקרוא לענת. שלושה חודשים אחרי שנהרג, ענת העבירה להם את המכתב, ומאז הפכו אותו לסוג של צוואה לחייהם.

"שחר היה נווד בנשמתו. הוא אהב לטייל", אמר אריה. "היו לו תכניות למכביר לחרוש את העולם. לקרוע אותו. ומשהו כמו שנתיים אחרי שהוא נהרג התחלתי להגשים את החלום הזה שלו, ונסעתי", סיפר האב. "אחר כך נסענו דבורה ואני, בעיקר להודו, כדי לשתות את אותה כוס מיץ תפוזים גדולה. אלה היו החלומות שלו, וככה הגשמנו חלומות ונסענו לאוסטרליה, לניו זילנד, לדרום אמריקה, לאוס, קמבודיה ויפן. קראנו לזה 'לראות בעיני-עיניו'".

לפני ששחר נהרג הוא יצא לחופשת "רגילה" של שבוע. האב, אריה, היה בדרום אמריקה בטיול תרמילאים עם חבר, והאם הייתה אמורה להצטרף אליו. "שחר הגיע ביום שני הביתה והיה לנו שבוע מדהים", היא נזכרה. "ביום האחרון שלו הוא חזר לבסיס. הבאתי אותו לתחנה המרכזית, ואז בערב הוא התקשר ואמר 'אמא, מזג האוויר גרוע מאוד, לא מעלים אותנו, אני חוזר הביתה'. שאלתי אותו למה לחזור, שיישאר בצפון, והוא אמר 'אני בא, אני אקח אותך לשדה התעופה'. ובאמת הוא הגיע ולקח אותי יחד עם שגיא, אחיו".

היה נווד בנשמתו. שחר רוזנברג (צילום: באדיבות המשפחה)

"הוא נהג נורא מהר ואמרתי לו 'תפסיק, יקרה לך משהו, והוא אמר 'אל תדאגי לא יקרה לי כלום'", הוסיפה האם לספר. "עמדנו שם בשדה התעופה, התחבקנו, התנשקנו, אמרתי לו לשמור על עצמו, וזהו. הסתכלתי עליו, ולמחרת בבוקר קרה המקרה".

בבית המשפחה, חדרו של שחר נותר כמו שהיה. התמונות על הקיר, הבד עם הציור של האל ההודי גנש. אבל לזוג ההורים חשוב היה לא להפוך את החדר לאתר הנצחה או ל"מקדש" שאסור לגעת בו בדבר. הם מדגישים כי מדובר בחדר "חי", ומספרים כמה חשוב להם שכאשר הנכדים מגיעים לבקר הם ישנים ומשחקים בו.

"לשלב את האושר והצער בנשיקה". מכתב של שחר לחברתו ענת (צילום: באדיבות המשפחה)

"שחר נהרג 20 יום לפני שמלאו לו 20", סיפר אריה. "המסוק שלו, מספר 903, התרסק בשאר ישוב על עץ דולב ענקי. הוא היה ילד אהוב. נולד עם מום בלב, וכשהגיע הרגע שהוא היה צריך להתגייס נאלצנו לחתום לו כדי שהוא יתגייס וישרת בפלחה"ן נח"ל. לא פעם כשאני מספר את זה, איזה יד מתרוממת בהיסוס ושואלים אותי 'אם היית יודע שהוא ייהרג, היית גם חותם לו?'. שאלה מכשילה. אני לא יודע מה לענות על זה. סך הכל אנחנו מקדשים את החיים".

ניכר בכל מילה של זוג ההורים כמה חשוב להם להנציח את המת דרך קידוש החיים. כך גם כשהם מתייחסים להחלטה לא לאשר למשפחות שכולות לעלות לקברי יקיריהם ביום הזיכרון, בשל מגפת הקורונה. "אנחנו בהחלט בעד ההחלטה הזו", הם אמרו. "כדי להתייחד או להנציח את הילד אתה לא צריך יום זיכרון, שהוא מיועד יותר לכל המדינה. אנחנו חושבים שההורים, אלה שבקבוצת הסיכון, צריכים להתכבד ולהישאר בביתם. החיים מקודשים על פני כל דבר אחר".

"חוץ מהפסקות קטנות, אני יותר מ-20 שנה מבסוט"

"סודי, לא לפתוח", נכתב על המכתב שהיה טמון באלבום של דני (דן חיים) כהן. נאוה אמו נתקלה במכתב, אך לא העזה לפתוח אותו עד אחרי שנהרג בציר המתפללים בחברון ב-2002. אז גילתה שמדובר במעין צוואה שהשאיר להוריו.

"אבא ואמא שלום. למה, למה אנו חיים? האם יש לבן אדם אחד תכלית? העולם מתקיים בשביל משהו שעוד יגיע, שעוד יקרה. וכל אחד מאתנו הוא חלק הכרחי בהתפתחות העולם, האנושות לקראת אותו דבר נשגב", הקריאה נאוה את מכתבו של דני בדמעות. "בניסיוני הדל ראיתי שבדרך כלל האנשים שנשברים בצורה חסרת תקנה עקב שכול, הם אנשים שיש להם רגשות אשם כלשהם. כמו שאני מכיר אתכם, בעיקר אימא, למרות שלא תהיה שום סיבה, אתם עלולים להתחרט על דברים שעשיתם או שלא עשיתם, שאמרתם או שלא אמרתם. אז רק שתדעו שבאמת עשיתם הכל נכון. שחוץ מהפסקות קטנות אני יותר מ-20 שנה מבסוט, ורק רוצה להגיד תודה".

נקרא על שם דודו שנפל במלחמת יום הכיפורים. דני (חיים) כהן (צילום: אבי כהן)

דני נולד בירושלים ב-1980, ונקרא על שם דודו דני טייכלר שנהרג בגיל 21 במלחמת יום הכיפורים. "היה ילד שבאמת כזה ילד רציתי. זכינו לילד טוב, רגיש מאוד. כשהוא היה קצין או מפקד, אמרתי אני מקווה שלא תיפול שערה משערות ראשו של אף חייל, כי לא יודעת איך יוכל לשאת את זה", התגאתה האם. הוא התלבט אם להתגייס לגלי צה"ל, אך לבסוף החליט ללכת לנח"ל. "הוא פשוט חס עלינו שאנחנו נדאג, אני כאחות שכולה, לא רצה שאדאג מדי", סיפרה. "אבל לאחר מחשבה החליט שיש לו את הכישורים להיות חייל וגם חשב שיוכל לתרום לנח"ל. שום מסלול הוא בעצם לא סיים, אחרי תקופה מאוד קצרה קידמו אותו". היא סיפרה כי כשעבר לחברון והיה בתפקיד סמ"פ, חשה הקלה.

"כשהוא היה בגבול לבנון אני מאוד דאגתי מהנסיעות באוטובוסים, כי התפוצצו אוטובוסים. חשבתי - אני מעדיפה שלא יחזור. מוכנה לא לראות אותו חודש חודשיים אבל שלא יסתכן", שחזרה נאוה. "כשהגיע לחברון רווח לי כי חברון היתה שקטה. אחרי שבוע שדני היה שם, הוא אמר 'סבבה, שקט'. השקט החזיק מעמד מעט מאוד זמן" .

כשדני הגיע לגיל שבו דודו נהרג, סיפרה אמו שאמר לחברה שלו "רווח לי". אך שנה לאחר מכן, ב-15 בנובמבר 2002, נפתחה אש לכיוון הכוח שלו, ודני נהרג ויחד אתו עוד 11 לוחמים.

"לא כתב הרבה, אך מה שכתב היה עם משמעות". נאוה כהן (ברנשטיין), אימו דני כהן (צילום: אבי כהן)

בשבעה, כשהתבקשה למצוא תמונות, נזכרה במכתב שהיה באלבום. אחרי יומיים אותר האלבום אצל אחד החיילים ובו היה עדיין המכתב. "עולות מחשבות על הכובד של נשיאת שם לזכרו של, כי זה היה אצלו. הוא כתב לנו, הוא דאג לנו, מאוד דאג. חשב שבאמת אם יקרו לו משהו, מה יהיה עלינו. אין ספק זה בא מתוך הדבר הזה", אמרה נאוה ותיארה את כישרון הכתיבה של דני, שכתב גם שירים ורשימות על תקופת האינתיפאדה.

"לחשוב על בחור בן 21-20 שכותב להורים מכתב קודם כל על איך לקבל שכול, וגם הוא כתב בצורה פילוסופית על מהות החיים ומה התפקיד של כל אדם. הוא לא כתב הרבה, אבל מה שכתב, כתב עם הרבה מאוד משמעות, עם מסרים", היא אמרה. "את המכתב החלטנו לפרסם כי אני חושבת שהרבה מאוד חיילים היו כותבים את המכתב הזה כתודה להורים, למשפחה. ויש בזה הרבה מסרים שאפשר להתחזק מהם. בעלי ואני ראינו את זה כסוג של צוואה".

"הילד הכי חי שמת"

הרבה לפני הקרב בשכונת סג'עייה, שבו נהרגו 13 חיילי חטיבת גולני, הרגישה ורדה פומרנץ שמשהו רע עומד לקרות. "סחבתי כמה חודשים כבר את החשש או הפחד, או הידיעה, שדניאל לא חוזר", סיפרה. "מין תחושה כזו שכמובן אתה לא אומר אותה, אפילו מדחיק. ומאחר שזו הייתה התחושה שלי, כשהם ירדו מהחרמון לעזה, החלטתי שאני אקליט את דניאל - כי בטוח שהלך עלינו".

פומרנץ הכינה טייפ מנהלים ליד המיטה, וב-18 ביולי אזרה אומץ להקליט את השיחה עם בנה, שהתקשר משטחי הכינוס בפאתי עזה. דניאל פומרנץ, מפקד כיתה בגדוד 13 של גולני, אמר לאמו שהוא אוהב אותה ואת המשפחה, והסביר לה שביקשו מכל החיילים לכתוב מכתב למשפחותיהם למקרה שייפלו בקרב. בדיעבד התברר שלא הייתה הנחיה כזו, אך דניאל בכל זאת כתב, והנחה את אמו כי אם יקרה לו משהו, המכתב נמצא בתיקיית "פתקים" בטלפון הנייד. "אתה לא רוצה להגיד לי מה רשמת?", שאלה אותו האם. "לא לא. זה למקרה ו... עדיף שלא", השיב.

"תהיו בטוחים שאני שמח". שחר פומרנץ (צילום: ניב אהרונסון)

"כמו שאני לא אמרתי לו 'דבר חזק כי אני מקליטה אותך', אז גם הוא לא אמר לי 'אני כותב כי אני יודע שאני לא חוזר'", סיפרה ורדה. "אבל אני יכולה לומר לך שהחיילים חשבו שאם הם כותבים, אז הם לא חוזרים. אני לא יודעת מאיפה התעצומות האלה, איך אפשר להסתכל למוות בעיניים ולכתוב מכתב כזה בגיל כזה, אין לי מושג. אבל אני הקלטתי בלי שהוא יודע, והוא כתב כאילו אמרו להם לכתוב, ולא עברו 48 שעות והתייצבו אצלנו. לא הייתי צריכה שיתייצבו. השכם בבוקר כבר ידעתי שזה אבוד. וחיכיתי הרבה שעות עד שהם הואילו לבוא ולהודיע. ואז ביקשתי רק דבר אחד - תביאו לי את הטלפון".

"למשפחה האהובה שלי", כתב דניאל, "בחיים לא חשבתי שאכתוב דבר כזה. לא יודע מה כותבים. אבל אולי זה משהו בשביל לתת לכם להיאחז בו. חשוב שתדעו שאני שמח שנולדתי למשפחה הזו. שעודדתם אותי כמו שצריך, ואני שמח שהתגייסתי לגולני ועשיתי הכל הכי טוב שלי. אם אתם קוראים את זה, סימן שאני סיימתי את הקריירה שלי. אבל לפחות לחמתי בכבוד ואני שמח. תהיו בטוחים שאני שמח".

בהמשך ביקש דניאל משהו מהוריו. "אני רוצה שינציחו אותי בדרך מיוחדת. הדבר שאני הכי אוהב, חוץ מכם כמובן, שתעשו כל שנה בחוף הצוק הדרומי מסיבה, שכולם יבואו ויחגגו. גם אתם. בקיצור, אחרי כל החארטות, אוהב אתכם. אין כמוכם, ואני פשוט שמח. לא משנה מה קרה. אוהב המון המון. דניאל פומרנץ, הילד הקטן שלכם. בעזרת השם נחזור בשלום, ותגידו לחיילים שלי שאני אוהב אותם. וגם לחברים שלי. אוהב אתכם, משפחתי האהובה".

ביקש שינציחו אותו במסיבה. ורדה פומרנץ, אמו של דניאל, בקברו (צילום: ניב אהרונסון)

דניאל נהרג באסון הנגמ"ש בשג'עייה ב-20 ביולי 2014. הוא נקבר בכפר אז"ר, לא רחוק מבית הוריו, וחלקת הקבר הקטנה מעוטרת בחפצים כמו סטיקרים עם תמונתו וצעיפים של הפועל תל אביב שאהד. "הזולה של דניאל פומרנץ", מכריז השלט במקום. תוך כדי הריאיון, מגיעה למקום אחת מנשות כפר אז"ר, היא בערך בגילה של האם, עטוית מסכה בשל הקורונה, ומניחה פרח ורוד על הקבר.

"אלה הדברים שהכי מרגשים אותי", אמרה ורדה. "אנשים מסתובבים ובאים לכאן כל השנה. שמים פרח, מדליקים נר. כל ימות השנה. בקיצור, הילד שמח, המקום הזוי. אין דברים כאלה. אני מדברת אתכם ואני ממש מרגישה שהוא כאן".

המסיבה שביקש דניאל במכתבו האחרון עדיין מתקיימת מדי שנה, סמוך ליום הולדתו. לדברי אמו, מגיעים לאירוע מאות אנשים. "דניאל נולד ב-13 בספטמבר 93', הוא גויס במרץ 13', הוא שובץ לגדוד 13, הוא נהרג ביום ה-13 של מבצע צוק איתן, עם עוד 13 לוחמים בגולני. אז ביום חמישי הקרוב ביותר ל-13 בספטמבר, אנחנו חוגגים לדניאל יום הולדת. כמו שמישהו כתב - דניאל הוא הילד הכי חי שמת".

"אתה שולח צוואה?"

"תודה על זה שאת תמיד פה בשבילנו. תישארי כמו שאת, האימא הכי טובה בעולם. אין שנייה לך, ואני מאחל לכל ילד אימא כמוך, שדואגת ועוזרת ועושה הכל על חשבונה, העיקר שנמשיך לחייך. אני מצטער שאני לא יכול לחגוג לך את יום ההולדת. אני מקווה שתיהני ביום ההולדת שלך, ויחגגו לך כמו שכל המשפחה יודעים. אז שיהיה לך המון מזל טוב, אני אוהב אותך", כתב משה (מושיקו) דוינו לאמו רוחמה ביום הולדתה לפני כמעט שש שנים, כשהיה בדרכו מהצפון לרצועת עזה. ברכת יום ההולדת עוררה אצל רוחמה דאגה והמחשבה הראשונה שעברה לה עם קבלתה הייתה: "מה אתה שולח לי צוואה?".

תמיד עם חברים מסביבו. משה דוינו (צילום: אבי כהן)

"אין לי מושג למה זה עלה באותה שנייה, אבל החששות והחרדות של אותו לילה שאני יודעת שהם נכנסים לאיזשהו מבצע, הייתה איזו תחושה כזאת באוויר של משהו רע. וכנראה שהברכה הזו הייתה איזו גושפנקה שהמשהו הרע הזה עומד לקרות", סיפרה רוחמה על החשש שליווה אותה במשך שלושה שבועות ובסופו של דבר יתממש. ב-28 ביולי 2014, נורה טיל נ"ט לעבר הדחפור של מושיקו, הוא נהרג והמפקד שלו נפצע קשה.

באותו יום, רוחמה שבה מביקור בבית החולים בו היה מאושפז גיסה. היא סברה שזו הייתה התחושה הרעה שליוותה אותו במשך שלושה שבועות. היא סיפרה כי "אני חוזרת הביתה, ואני מגיעה לכאן לרחבה (ליד הבית, מ"ה) ואני רואה אותם, אני רואה את שלושת החיילים, ואני מסתכלת עליהם ואני אומרת להם 'בואו, אתם מחפשים אותי'. הם מסתכלים עליי ולא כל כך מבינים מה אני רוצה מהם. ואני אומרת להם 'אני רוחמה דוינו, אני אימא של מושיקו'". במהלך ההליכה הקצרה עמם לביתה קיוותה שיגידו לה שהוא רק נפצע. "ככה אני מנסה לשכנע את עצמי בדקה הזאת שנראית כמו נצח. ואנחנו נכנסים הביתה והם אומרים לי שמושיקו נהרג".

"נותן לי כוח לקום בבוקר". רוחמה דוינו, אמו של משה (צילום: אבי כהן)

מושיקו נולד בירושלים ב-12 בנובמבר 1993. תחילה הוא שובץ לחיל האוויר אך דרש להיות קרבי והגיע להנדסה קרבית, שם ביקש להיות מפעיל D-9. רוחמה מתארת אותו כילד שמח, אוהב ועם המון חברים. "ילד של אימא, ילד מאוד חם, מאוד אוהב, תמיד עם חברים מסביב, הבית היה תמיד מלא בחברים, קריוקי ומסיבות, ולפני שיוצאים לבלות יושבים אצלנו בבית", היא סיפרה והוסיפה כי "בכל הימים של השבעה הגיעו חברים ואנשים שסיפרו על הנתינה שלו והעזרה שלו".

ברכת יום ההולדת האחרונה שקיבלה מבנה מונחת כיום בוויטרינה בסלון הבית לצד תמונות, תעודות ומזכרות נוספות. מאז מותו הפכה הברכה לצוואה. "מעין כוח לקום כל בוקר, ולקיים את מה שהוא ביקש ממני", היא אמרה. "בעצם כל מילה כאן, יש לה משמעות, משמעות אחרת. הוא פשוט מבקש ממני, מבקש שאני אמשיך. זאת לא ברכה, זו בקשה, בקשה ממנו איך להמשיך את החיים. בקשה ממנו שאני אמשיך לחיות. אנחנו אומרים את המשפט במותם ציוו לנו את החיים, אז מה זה בעצם? חיים זה להמשיך לצחוק, להמשיך לאהוב, להמשיך לעשות, להמשיך לקום, ובעצם זה הדבר שנותן לי את הכוח להמשיך לקום כל בוקר מחדש, ולקיים את מה שהוא ביקש ממני".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully