"'הוא מת לפני שבכלל נולדתי', אמרתי. 'ונשארנו רק אמא ואני. בדרך כלל זה בסדר ואני מתגבר ושמח, אבל לפעמים זה עצוב נורא. אני מתגעגע אליו מאוד, בעיקר כשאני פוגש את כל האבות של החברים...'".
המשפט הזה הוא חלק משיחה בין פינגווין קטן לסוסון ים שהוא פוגש. הפינגווין הוא יציר דמיונה של בלינדה בן עטר-קוטלר, והוא גם גיבור הספר שכתבה "מה אבא היה אומר?".
ב-13 בפברואר 1995 נהרג גיל, בעלה של בן עטר-קוטלר. בן 37 היה במותו בעת שירות מילואים בלבנון. רק שישה חודשים קודם נערכה חתונתם של גיל ובלינדה. במותו היא נשאה בבטנה את בנם, גל, שנולד חצי שנה אחרי נפילת אביו.
בלינדה כבר ידעה כאב ושכול. תשע שנים קודם נהרג אחיה, ניל בן-עטר, בהתהפכות טיולית ובה חיילי פלוגת "עורב" מחטיבת הצנחנים. איתו נהרגו שני חיילים נוספים. כשהייתה ילדה מת אביה, רחמים (ריימונד), ואמה גידלה לבד אותה ואת אחיה.
בלינדה הכירה כילדה את חווית היתמות; הפעם פגשה זאת שוב, כאם. בנה לא זכה להכיר את אביו. היא נתקלה שוב ושוב בהתמודדויות וחוויות שפקדו את גל. כאב ועצב שהרגיש על כך שלו אין אבא בקבלות שבת בגן, או כשילדים קינטרו אותו בזמן משחק ודרשו ממנו שאם יש לו אבא, שיראה להם אותו.
במקצועה היא מורה לחינוך מיוחד, יועצת חינוכית ומטפלת בעזרת בעלי חיים. "אני משתמשת בעבודתי בספרים, וגם מאוד אוהבת ספרי ילדים. יש לי אוסף גדול של ספרות ילדים", אמרה.
היא חשבה שבספרות הילדים תמצא משהו שיעזור לילדים אחרים שחווים את מה שחווה בנה להתמודד עם יתמות שבה הילד לא מכיר אחד מהוריו. "לא מצאתי ספר כזה, ואחרי הרבה זמן החלטתי שאני אכתוב אותו", אמרה.
הספר יצא בדיוק 20 שנה אחרי נפילתו של גיל. "זה לא ספר של יגון, זיכרון או כאב", הדגישה. "מטרת הספר היא לאפשר לילדים שחוו אובדן הורה, או לחלופין לא הכירו את אחד מהוריהם, לפגוש תחושות ורגשות שעשויים להתקיים בהם דרך הדמויות שבסיפור, ועל ידי כך לסייע באופן פשוט, כמה שניתן, להתמודד עם חוויית החסך והאובדן. כל זאת, תוך מתן מקום לאופטימיות, תקווה וחיזוק על ידי הזדהות עם דמויות הסיפור".
אבא ודדי נלחמים בחושך
גם ד"ר מוטי זעירא כתב סיפור לילדים בעקבות האובדן האישי-משפחתי שלו. אחיו, דדי-עודד זעירא, שהיה צעיר ממנו בארבע שנים, נהרג ב-26 ביולי 1982 והוא בן 22. דדי זעירא היה סגן במחלקת הסיור של הנח"ל המוצנח. בעת אימון בעמק דותן, לקראת חזרה לתוך לבנון, נכנס הרכב בו נסע עם שני חיילים נוספים לשדה מוקשים ישן, מתקופת הירדנים. השלושה נהרגו כשרכבם עלה על מוקש.
"דדי נהרג שישה ימים לפני החתונה שלי ושל סמדר ודחינו את החתונה", סיפר מוטי זעירא. "בשלוש השנים אחרי מותו נולדו לנו שני ילדים - יותם ותמר. כשהם היו בני שנתיים וארבע נפלה עלי ההכרה שהם לא יכירו את הדוד שלהם. פתאום זה הכה בי".
"באופן ספונטני החלטתי לספר להם סיפורים עם סצינות מצחיקות מחיינו כילדים בשכונת נווה שאנן בחיפה", נזכר זעירא.
כעבור זמן מה העלה שישה סיפורים על הכתב ואשתו, סמדר, הכינה אלבום ובו שיבצה את הסיפורים לצד תמונות. האלבום הפך להיות אלבום פנימי של המשפחה. הסיפורים מחורזים וקו רצוף של הומור עובר בין כולם, משקף ילדות מאושרת של שני אחים בחיפה של פעם, ולא מעט בדיחות ומעשי שובבות של דדי הילד הקטן. כך למשל מסופר בסיפור "אבא ודדי נלחמים בחושך":
בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה, בַּחֹשֶׁךְ הַקַּר,
אַבָּא הִתְחִיל קְצָת לִרְעֹד.
מִתַּחַת לַכָּר הוּא שָׁמַע פִּתְאוֹם
רְעָשִׁים מַפְחִידִים מְאֹד.
הוּא הֵצִיץ בִּזְהִירוּת, כִּי לְרֶגַע חָשַׁב
שֶׁשָּׁמַע צְעָדִים בַּמִּטְבָּח,
וְאַחַר כָּךְ חָלַם שֶׁרָאָה מְכַשֵּׁפָה
וּמֵרֹב בֶּהָלָה צָרַח.
לְאַבָּא וְדָדִי הָיָה מִין הֶסְכֵּם:
אִם אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם מֵרֹב פַּחַד
לֹא מַצְלִיחַ לִישׁוֹן - הוּא מֵעִיר תַּ'שֵּׁנִי,
וְאָז הֵם פּוֹחֲדִים בְּיַחַד.
לדברי בינה מדזיני, מנהלת מחוז חיפה באגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, "כתיבת ספרי ילדים לזכר חללי צה"ל ונופלים במערכות ישראל היא פרויקט עוצמתי ומרגש מאין כמותו". היא תיארה זאת כ"עבודת רקמה עדינה בין פיסות מידע, חוויות אישיות, חמרים כתובים, וסיפורי מכרים וקרובים ובדרך של הומור, האנשה, ואופטימיות. ההוויה המועברת לקורא הצעיר היא מפגש דמיוני עם דמויות אמיתיות באמצעות סיפור מותאם לגיל הצעיר ומעורר הזדהות. ספרי זיכרון לילדים מאפשרים ומנגישים חשיפת ילדים למוות שיש בו זיכרון, שמחה ואופטימיות. פאזל ייחודי ומורכב, דרכו בונה המחבר גם חוט של המשכיות עם היקר שאיננו עוד".
ספרי משפחה כמו אלו של זעירא ובן עטר-קוטלר אינם שגרתיים בישראל. לרוב, ספרות הילדים בישראל שנוגעת בשכול הייתה יותר מגויסת והירואית. ספרי משפחה שעסקו בשכול היו בעיקר ספרים שעסקו בזיכרונות מהמת.
זעירא, כהיסטוריון שכתב כמה ביוגרפיות (בהן "על הדבש ועל העוקץ" - על נעמי שמר, ו"בגלל הלילה" - על תרצה אתר) ובן עטר-קוטלר, כאשת חינוך שעוסקת בספרות ילדים, מכירים היטב את הז'אנרים המוכרים, אבל הצורך שנבע מתוכם היה לכתוב על יקיריהם בדרך של סיפורי ילדים.
אצל זעירא זה יצא, לדבריו, "באופן אינטואטיבי". הוא אמר כי "מאז שכתבתי את הסיפורים צברתי חוכמה וניסיון ונראה לי שהדרך בה בחרתי הייתה דרך ייחודית שמוליכה נכון את הנושא. לדבר עם ילדים על אובדן זה לא לבוא ולהטיח בהם את הסיפור. לפעמים הסיפור הוא משהו קטן ואישי, מצחיק, אנושי וכך הסיפור הופך להיות יותר מוחשי".
תרצה אתר, שעליה כתב זעירא ביוגרפיה, היא אחת הסופרות הראשונות בספרות הילדים בישראל שכתבה ספר שעוסק בכאב, בפחד ובשכול באופן שונה. אחרי מלחמת יום כיפור כתבה ספר שירים לילדים בשם "מלחמה היא דבר בוכה". השירים בספר נכתבו ממבט ראותה של ילדה. לדוגמה:
"אלוהים, אלוהים הגדול, תעשה,
שכל החיילים יאכלו וישתו.
זאת אומרת, שהם יחיו וכל זה
וגם תעשה שהם יפחדו..."
אצל בן עטר-קוטלר הכתיבה הייתה יותר מתוכננת, ולצד זה שהספר הוא סיפור מאוד אישי של בנה, הוא נועד להיות לעזר להורה ולילדו שחווים ילדות ללא אב או אם. "מאוד ריגש אותי לאורך השנים ששמעתי על מקרים בהם הספר עזר לילדים והתקווה שלי שהספר ימשיך וילווה ילדים ויעזור להם", אמרה.
שניהם מדגישים את תרומתן וחשיבותן של מאיירות הספרים; את ספרה של בן עטר-קוטלר איירה מיכל זינגר ואת ספרו של זעירא איירה אראלה הורביץ (מאיירת ספריו של פוצ'ו).
בלי מכה בבטן
ספרו של זעירא יצא מחוג המשפחה אל מעגלים רחבים יותר. ב-1990, שמונה שנים אחרי מותו של דדי, בתאריך יום הולדתו התאספו משפחתו וחבריו מבית הספר, תנועת המחנות העולים, קבוצת הכדורעף של נווה שאנן ומהצבא. "עשינו פיקניק בחורשה בכרמל וחילקנו את הספר", נזכר זעירא. "היה שם רגע חזק מאוד; רבים מחבריו כבר היו נשואים והורים לילדים קטנים. כל משפחה ישבה על ילדיה וקראה את הספר. היה שקט ומשהו מאוד מיוחד ברגע הזה".
נכון להיום, המשפחה כבר הדפיסה אותו בכ-4,000 עותקים. במקומות ובאירועים שונים מקריאים מהספר. כך למשל, נטע נאור, בת גרעין של דדי זעירא, מספרת מדי שנה לתלמידיה בהרצליה את סיפורו של דדי ומקריאה מהספר שכתב אחיו. זעירא גם הפך את אחד הסיפורים לשיר והוא הולחן על ידי קובי אושרת ושרה אותו אילנית. שם השיר, "דדי".
מאז יציאת ספרה של בן עטר-קוטלר, ביום השנה ה-20 לנפילתו של גיל, היא כתבה עוד שני ספרי ילדים. היא אומרת כי כל פעם מחדש היא מתרגשת לשמוע מפי הורים, מדריכים ועובדות סוציאליות על ילדים שהספר סייע ותמך בהם.
הספרים של שניהם נבעו מכאב, מאובדן ומשכול. הם אישיים ועם זאת יכולים לגעת בכל ילד, יש בהם הומור והרבה אופטימיות. הפינגווין בספרה של בן עטר-קוטלר נפרד מסוסון הים "סם", לאחר שזה מייעץ לו לפתוח בחלומותיו חלון בצורה של בלון לעולם הדמיון. "שם תוכל לחשוב על אבא שלך, לדבר איתו ולהתייעץ עמו ואפילו להתחבק או לשחק יחד ותמיד כשכואב ומרגיש געגוע תקוע, בעצב וגם בשמחות, העזר בדימיון שלך וגם באלבום התמונות".
ספרו של זעירא מסתיים במותו של אחיו, אבל "בצורה רכה ולא עם מכה בבטן", לדבריו. שם הסיפור "דדי נוסע בלילה בג'יפ":
וּפַעַם אַחַת, כְּשֶׁהַלַּיְלָה יָרַד,
הוּא עָלָה עַל הַגִ'יפּ הָרוֹעֵשׁ
וְנָסַע לוֹ בַּחֹשֶׁךְ - בִּכְלָל לֹא פָּחַד.
הוּא נָסַע וְ-עָלָה עַל מוֹקֵשׁ.
הַגִ'יפּ הִתְהַפֵּךְ וְדָדִי נָפַל
וְקִבֵּל מַכָּה אֲיֻמָּה.
וְדָדִי שֶׁלָּנוּ מֵת בּוֹ בָּרֶגַע,
וְנִשְׁאַר שָׁם שׁוֹכֵב בִּדְמָמָה.
אַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ אֶת דָּדִי לְחֵיפָה,
וְקָבוּר הוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת.
בֵּין הַפְּרָחִים וּמִתַּחַת לָאֶבֶן
אִי אֶפְשָׁר שָׁם אֶת דָּדִי לִרְאוֹת.
סוֹף הַסִּפּוּר הוּא עָצוּב, זֶה נָכוֹן,
כִּי דָּדִי שֶׁלָּנוּ אֵינֶנּוּ.
וְאַתֶּם, יְלָדִים, לֹא תַכִּירוּ אוֹתוֹ
וְגַם דָּדִי אֶתְכֶם לֹא יַכִּיר הוּא.
אֲבָל בַּסִּפּוּר הֶעָצוּב אֵין לִשְׁכֹּחַ
אֶת כְּחֹל הָעֵינַיִם וְאֶת הַחִיּוּךְ,
הַשֵּׂעָר הַבְּלוֹנְדִינִי, הַגּוּמָה שֶׁבַּלֶּחִי,
טוּב הַלֵּב שֶׁעַל פָּנָיו נָסוּךְ.
וְטוֹב זִכְרוֹנוֹת אַהֲבָה לֹא לִשְׁכֹּחַ,
רְגָעִים אֲרֻכִּים וּקְצָרִים -
וְאֶפְשָׁר לְחַיֵּךְ וְלִצְחֹק וְלִשְׂמֹחַ
וְאֶפְשָׁר לְסַפֵּר עוֹד הֲ-מוֹן סִפּוּרִים!