במלחמת תש"ח-תש"ט, מהחלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל ב-29 בנובמבר 1947 עד חתימת אחרון הסכמי שביתת הנשק ב-20 ביולי 1949, נהרגו כמעט 6,000 ישראלים. כשלושה רבעים מהם היו חיילים, וכרבע - אזרחים.
אלה נתונים ידועים, אך רק בשנים האחרונות התפנתה מחלקת היסטוריה בצה"ל לניתוח מפורט של החללים בחתכים שונים - גיל, מגדר, השכלה, דרגה צבאית, מצב משפחתי, סיבות מוות ואזור הקרבות. כך עולה בין השאר, שכמעט 10% מתו בתאונות דרכים ונשק, וכי כמעט שליש מלוחמים נפלו בירושלים ומבואותיה. התוצאה מובאת באסופת מאמרים שהוציאה לאור חטיבת תורה והדרכה באגף המבצעים במטכ"ל, "המלחמה המעצבת הראשונה", בעריכת ד"ר רוית ויסמן וד"ר יגאל אייל.
הממצא הנפיץ ביותר, בסביבה אפופה משקעים עדתיים, עוסק במוצאם של החללים. החוקרת, סגן-אלוף ויסמן, שהיא סגניתו של ראש המחלקה אייל (אלוף-מישנה בדימוס, סיבוב שני בתפקידו, קצין הביטחון של שגרירות ישראל בנורבגיה בעת התקלה המבצעית החמורה של מתנקשי "קיסריה" במוסד בלילהאמר), נזהרת מאוד. היא נמנעת משיפוטיות ומהדגשה, מצטנעת לתפקיד מלצר הנתונים. המסקנות - על אחריות הקורא.
זה אינו מובן מאליו, מפני שבשנותיו הראשונות של צה"ל הפנו בפיקוד הבכיר ובדרג המדיני שמעליו קשב רב לשאלת מוצאם של המשרתים ביחידות קרביות. בהיעדר מבחן אש בקנה-מידה מלחמתי, בין 1949 למבצע "קדש" ב-1956, פקפקה הקצונה ששרדה קרבות קשים עם הקמת המדינה ביכולתם של מגויסי העליות החדשות להתמודד עם אתגרי סיבולת, אומץ, נחישות וקבלת החלטות במלחמה הבאה. בניסוח המקומם של בעלי תפקידים מרכזיים במטכ"ל, ובאופן המתפרש בהכרח כגזעני לאחר שישה-שבעה עשורים, ניקר ספק אם יוצאי ארצות ערב יתפקדו, כמקווה, כמו חבריהם (ומפקדיהם) ילידי הארץ, או חלילה כמו האוכלוסייה שהשאירו מאחור, מתימן ועיראק עד מצרים ומרוקו.
הרמטכ"ל התימני שאליו נכסף בן-גוריון כחזון רחוק ו"אתה ראשון יה קזה" היו ביובל האחרון, מאז מלחמת ששת הימים, לשגרת גבורה מעוטרת, פיקוד על יחידות עלית וחטיבות סדירות וקידום לדרגות הרמות ביותר ולתפקידים החשובים ביותר, כולל רמטכ"ל ומפקד חיל האוויר. במציאות זו, וכשהתגובות הנזעמות צפויות, אפשר שהיה נוח יותר לד"ר ויסמן לוותר על הפילוח העדתי של חללי 48. היא התגברה על הפיתוי והשאירה חתך זה לסוף המחקר.
בהמשך לשורה של אלתרמן (שהתכתבה עם דיווח דיפלומטי מהדיונים באו"ם והפכה לזכורה בקלישאות תש"ח) על הנער והנערה שהיו ל"מגש הכסף" שעליו הוקמה מדינת ישראל - בפועל, בין החללים, על כל 49 נערים ישנה נערה אחת - פורטת ההיסטוריונית הצבאית ויסמן את מחירה האנושי של המלחמה לפרוטות מדממות. "מגש הכסף" שהיא מצלמת היה רובו ככולו אשכנזי, מתוצרת הארץ ומייבוא מאירופה.
זאת עובדה דמוגרפית, לא טענה כלפי עדות, מגזרים וארצות מוצא שלא יוצגו אז בחברה הישראלית במלוא משקלם המאוחר, מפני שעדיין לא הגיעו במאות אלפיהם וטרם התערו, בגרו והתחיילו. מי שהיגר לישראל ב-1951, ביוזמתו או כילד עם משפחתו ולרוב בזכות מאמץ עילאי של חברה ענייה בשלבים ראשונים של התארגנות, אינו אשם בכך שלא נלחם על הקמתה ב-1948. באותה מידה של עובדתיות, המחקר אינו מתיר להתכחש לכך שהדם שנשפך כדי שתהיה לו מולדת להיקלט בה היה בעיקרו דמם של מי שקדמו לו. זה אולי לא יפתיע את המעטים שנותרו מאז ומשרתים כיום באוגדת הסיכון קורונה. לאחרים זו תהיה חדשה, או תזכורת, ללא כוונת זדון.
"המחיר בו נקנתה הארץ"
רבע מהחללים שנפלו בקרב, מציינת ויסמן, "היו ילידי הארץ, ושלושה רבעים היו עולים ותיקים וחדשים". רוב העולים הגיעו ארצה ערב מלחמת העולם השנייה (כ-30%), במהלך המלחמה (כ-15%), בשנתיים שלאחריה (כ-14%) ובעת מלחמת תש"ח (9%). 228 חללים מכלל אלה שארצות מוצאם נודעו - ההשערה היא שאחרים היו ניצולים עריריים של שואת יהודי אירופה - נולדו באסיה, 67 באפריקה (כולל דרום אפריקה), 27 באמריקה, שניים באוסטרליה, 1,713 באירופה.
ויסמן מתמקדת בילידי אירופה לא כנגד יוצאי אסיה ואפריקה, אלא במסגרת ויכוח אחר - "צברים" לעומת עולים: "מיתוס הגבורה, שיוחס בעבר באופן בלעדי כמעט לצברים, ראוי שייוחס לא פחות לעולים, ובכלל זה לשרידי השואה, ובהם כאלו שהיו נצר אחרון למשפחתם. הנתונים מראים תמונה מגוונת (יותר מהדימוי) של מלחמת היישוב העברי והנוער הארץ-ישראלי: כשני שלישים מהלוחמים היו עולים חדשים, מרביתם ניצולי אירופה. מבין הצברים נפלו בתש"ח 1,239 לוחמים, מבין עולי 1947-1940 נפלו 1,170, ומבין עולי תש"ח - 292. משמע, גם במחיר בו נקנתה הארץ לא נגרע מקומם של העולים הניצולים".
מבין החללים שהגיעו מאירופה בולט חלקם של הפולנים (17% מסך הכל), הרומנים והגרמנים (כ-7.5%), הסובייטים, הצ'כוסלובקים וההונגרים. חללי רומניה לבדם הם 282 במספר. בין יוצאי אסיה בלטו החללים יוצאי תימן (68), טורקיה (63) וסוריה (37). באפריקה החללים הרבים ביותר היו יוצאי מצרים (27) ומרוקו (21).
צה"ל של ההתפרקות הגדולה לאחר 1949, דילול שורות קצונת הקבע מאיכויות הפלמ"ח, המחסור בבוגרי תיכון והקמת יישובי ספר מאוישים בעולים - תכופות בעל כורחם - כחגורה חיצונית בעוד הצבא מתכונן להדוף פלישה, תהה האם יוצאי המזרח יצלחו למלחמה. את אנחת הרווחה בעקבות מבצע קדש אפשר היה לשמוע מצהלה עד שדה בוקר.
מוצג התביעה הידוע מכולם הוא מאמר (במקור: הרצאה) של אלוף-משנה מרדכי בר-און, בכתב העת של צה"ל, "מערכות". לימים היה בר-און להיסטוריון צבאי, ד"ר בעצמו, כמו ויסמן ואייל ממחקר חללי תש"ח. אולם, ב-1961 נודע בעיקר כראש לשכת הרמטכ"ל משה דיין ב"קדש", המבצע שבן גוריון הגזים בתיאורו כמרהיב מאין כמותו בתולדות העמים וכמשקף עוצמה צבאית שאילו עמדה לרשות ישראל ב-1948, הייתה כובשת את כל בירות ערב.
"יש צורך במחקר מיוחד", אמר אז בר-און, חמש שנים לאחר המערכה בסיני, "כדי שנוכל לענות לשאלה המעניינת והמתמיהה - מה בעצם אירע לאותו בן בגדאד בשלוש או חמש שנות חייו בישראל, שהפך את ליבו ונטע בו את היכולת הרוחנית לנצח במלחמה את שכניו בני המזרח, שאך אתמול היה הוא אחד מהם, ואולי אף נחות מהם במעמדו החברתי והאישי".
אין לבוא חשבון עכשווי עם בר-און, כיום בן 91, שהיה מאז גם לקצין החינוך הראשי שחיבר את נאום הניצחון המפוכח של הרמטכ"ל יצחק רבין בתום מלחמת ששת הימים וח"כ שהתייצב אף שמאלה מדיין ומרבין. אלה היו דבריו של ישראלי בן זמנו, לוחם בתש"ח שראה רבים מחבריו נופלים בקרב על הקיום ולא ידע אם המדינה, החברה והצבא בהרכבם החדש יוכלו למשימות הבאות. טוב שהחששות התבדו, אך הנתונים החקוקים עלי מצבות מסבירים את שורשיה של אותה ספקנות.