לבנימין נתניהו יש רק מטרת-על אחת בתמרונים הפוליטיים שהוא מנהל בשנה האחרונה: להימנע מפסילה להרכבת ממשלה בידי בג"ץ. מכך נגזר הכול. עד שבית המשפט העליון ידון מהותית בשאלת כשירותו של נאשם בפלילים להקים ממשלה, השעון הפוליטי מתקתק אבל המצב המשפטי מוקפא. לכן אין לבני גנץ סיכוי להחתים את נתניהו על הסכם שתוצאתו בהיבט זה תהיה רעה לנתניהו יותר מבחירות רביעיות.
גנץ משתוקק להיות מספר 2 עכשיו כדי להיות מספר 1 אחר כך - בחלוף 18 החודשים האגדיים של ממשלת נתניהו, או בעקבות בחירות נוספות. יש סתירה מובנית בין שתי השאיפות שלו, לא להנהיג כרגע ולהימנע מלחסום לעצמו סופית את האפשרות להנהיג בהמשך. אם כניעתו לנתניהו תהיה בזיונית לא רק עקרונית, כפי שהינה, אלא גם במחירה, הוא אבוד. לפיכך הוא נאבק על המחיר, אך לנתניהו לא כדאי לשלם יותר מאי-הפסילה שבבחירות רביעיות.
בג"ץ משתמט זה חודשים ארוכים מחובתו המוסרית לשמש מורה נבוכים לבוחר - ולנבחר - הישראלי. בנובמבר אשתקד הסתיימו כל השלבים המקדימים בהליכי החקירה והתביעה נגד נתניהו. היועץ המשפטי לממשלה הגיש נגדו כתב אישום. זה היה בין בחירות ספטמבר לבחירות מרץ. למצביעים שהתלבטו אם יש טעם במסירת קולם למפלגה שהעומד בראשה נתון בסכנת פסילה, היה אך הוגן להתעניין בעמדת בג"ץ. אבל השופטים, כמו גם היועמ"ש, שתקו מתוך תרכובת של פחד ותקווה - פחד מפני תגובת אספסוף מוסת ותקווה שהבוחרים יבינו את הרמז ושהתוצאות בקלפיות ייתרו את התערבותם.
זה היה הימור מקומם, שלכאורה הצליח, כי גנץ צבר 61 המלצות וקיבל את זכות ההרכבה, אך לתדהמת פעילים מרכזיים בליכוד - "לא האמנו למזל שלנו ולטמטום שלו" - מסר אותה לנתניהו למעשה ולא להלכה. בכך איפשר גנץ לנתניהו להתמקח על הרכב הממשלה ותוכניות החקיקה בלי לעמוד בחזית ולאלץ את בג"ץ לקבוע סוף-סוף עמדה - נתניהו פסול או כשיר. לנתניהו, החושש שבתום כל ההתחמקויות תבוא פסילה, נוח לדחות רגע זה ככל יכולתו.
לנוכח גישתו הסבילה של בג"ץ, כל עוד נתניהו אינו המרכיב המיועד של הממשלה, לא כדאי לנתניהו לפתוח רשמית באיסוף החתימות בעדו בכנסת. אם יעשה זאת, ייחשף לעתירה מחודשת לבג"ץ, או לפחות לפנייה של ח"כ כלשהו לייעוץ המשפטי בכנסת - לא לאביחי מנדלבליט החמקמק - כדי שיאיר את עיניו, האם הצטרפות לחותמי נתניהו תגרום לבזבוז קולו.
המצב היחיד שיועיל לנתניהו יותר מבחירות נוספות הוא חיסון מפני פסילה, בחקיקה חדשה. החלופה הרעה ביותר, מבחינתו, היא פסילה בלי בחירות. בין שתיהן נמצאת החלופה שהוא תובע כביטוח - התחייבות שפסילה תביא לבחירות.
נתניהו אמנם אינו יכול לנחש את תוצאות הבחירות, הצפויות באווירת סוף קורונה ומול מחאת הנפגעים מהמשבר הכלכלי, אך לסקרי דעת הקהל המשקפים יותר מכל אובדן מוצדק של התמיכה בגנץ יש השפעה מיידית - לאחרונים ברשימת הליכוד, המועמדים הטבעיים להיפלט ממנה ולכן גם מי שסומנו כעריקים-בכוח אל גנץ לפני כניעתו, אין תמריץ לערוק, אם מושביהם נראים בטוחים. לא מהם יגיעו שניים-שלושה ח"כים הנחוצים להשלמת כוחם של גנץ (שותף להובלה, לא עוד מנהיג בלתי-מעורער בברית נגד נתניהו), יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, עמיר פרץ ואיימן עודה.
ערכית, גנץ הוא פושט רגל. על נכונותו לחבור לשלטון מושחת ולנאשם בפלילים אין מחילה. הוא הוריד את עצמו לדרגת משתפי הפעולה נפתלי בנט, גדעון סער וכל השאר, המוכתמים בנכונותם לשרת תחת נאשם בשוחד. מליצות החירום שלו נבובות: גנץ אף לא טרח להעמיד תוכנית כנגד זו של נתניהו והאוצר, משמע אין לו רעיונות אחרים - רק אצבעות לתרום לנתניהו בכנסת.
אבל אצבעות אלה אינן נחוצות לנתניהו לטובת הבריאות או הכלכלה. הוא הסכים מלכתחילה להסתפק בחצי כחול לבן תמורת חצי ממשלה כדי לשלוט ב-70 ח"כים ויותר, למען ההתגברות על בג"ץ, ולא סתם התגברות במסגרת המחלוקת על היחסים בין הרשות השופטת למחוקקת. על שופטיו רוצה נתניהו לגבור. ספק רב אם הסכם קואליציוני הנגוע בניגוד עניינים כזה (ובדומה לכך, במעורבות נתניהו במינוי מפכ"ל למשטרה ופרקליט מדינה, כאשר חקירות נוספות נגדו שמנדלבליט הקפיא ממתינות להפשרה) ישרוד עתירות לבג"ץ, אך זה חלק מהסבך האישי שלתוכו קולע נתניהו את המדינה זה שנתיים.
דרכו היחידה של גנץ להתעשת ולברוח מהשבי העצמי היא לנתק מגע מנתניהו, לצאת ברצינות למסע מזורז של חקיקה שתבלום בחירה בנאשמים לכנסת ולממשלה (אם נתניהו כשיר לראשות ממשלה, כי "זה רצון הבוחר", הנאשם חיים כץ, השר לשעבר שהתפטר מהממשלה ונבחר שוב, כשיר באותה מידה ולפי פרשנות זהה לאותו חוק לשוב ולכהן), ולהשקיע עם לפיד וליברמן - פרץ הרי כבר בכיסו ומרצ תבוא - מאמץ בהשגת שני הקולות החסרים ל-61 הממליצים.
אם מאמץ זה ייכשל, יהיה ברור מיהם האחראים לבחירות הרביעיות - נתניהו, הליכוד הדבק בו, בנט המעדיף את עתידו בימין על המשימות הביטחוניות (ועל מימוש תוכניתו לטיפול בקורונה), הנדל-האוזר; ויוחזר לתיקנו המידרג, הקובע שאין חשוב יותר מניקוי השלטון משחיתות, גם לא הימנעות - במחיר שותפות עם השחיתות - מבחירות נוספות.
אין שום קסם מיוחד במספר 4. גנץ לא הסביר מדוע בחירות שלישיות היו נסבלות וסבב נוסף הוא מעבר לכוחה של הדמוקרטיה הישראלית. כלכלית, האחרון שיכול לטעון זאת הוא השותף המיועד בממשלת 40 השרים והסגנים. הקורונה היא רק אמתלה. אירגונית, גם לנוכח הקורונה, אפשר להסדיר הצבעה מוקדמת במעטפות כפולות, בשבועיים שלפני יום הבחירות, והארכת מועד ההתייצבות בקלפיות ליומיים.
כשהוא נכנע ללא קרב בעקבות הבחירות השלישיות, וגורם בהתנהגותו לפיחות קיצוני במותג "רמטכ'ל", גנץ כמו אומר שאחרי "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן" אין לישראל סיבולת למערכה רביעית. זו חולשתו האישית. הרוב שהצביע שוב ושוב בעד הפסקת כהונתו של נתניהו והתאכזב מגנץ עמיד משניהם.