בשנותיה הראשונות של המדינה, היה יום האחד במאי יום חג. רבבות צעדו בתהלוכות ברחבי הארץ, נושאים דגלים אדומים לצד דגלי המדינה, ומבליטים את הישגי הפועלים בתעשייה ובחקלאות. אלא שעל חגיגת אחד במאי ב-1950 העיבה עננה. "סכנת מחלות הילדים המרחפת בארץ הייתה מכשול לשמחה מלאה של הילדים ביישובי הגליל המערבי", דיווח עיתון "על המשמר". גם בגליל העליון בוטלה החגיגה המשותפת של משקי האזור, בעצת הרופאים. שלושה שבועות אחר כך, גם חג שבועות נחגג באיפוק. "מחלת שיתוק הילדים, על כל המאמצים להפחית את הבהלה מפניה, מטילה פחד", נכתב.
מחלת שיתוק הילדים הייתה מוכרת כמחלה שולית, שמדי שנה חלו בה בישראל כ-20 בני אדם. אלא שבשנת 1949 כבר חלו בה 383 ישראלים. שנה לאחר מכן, כבר נפגעו 1,500 בני אדם, רובם המכריע ילדים, שנאלצו להתמודד עם מחלה איומה שהותירה רבים מהם נכים לכל חייהם.
ברחבי הארץ רק החלו להתאושש מפגעי החורף הקשה במהלכו כוסתה המדינה שלג. בעיקר היו אלו עשרות אלפי עולים שהתגוררו באוהלים במחנות ונאלצו להתמודד עם הקור העז. במחנה העולים עין שמר קרס חדר האוכל וקבר שלושה מדיירי המחנה. המצוקה הקשה עוררה גל מחאה סביב תנאי המחיה ודרך חינוך הילדים, ולתוך מעגל הכאב נכנסה המגיפה.
לקריאה בנושא מגיפת הקורונה בוואלה!:
בסוף פברואר 1950 חלו חמישה ילדים במחנה העולים בראש העין, שמרבית תושביו עלו מתימן. במהלך חודש מרץ כבר נודע על מותם של ארבעה ילדים במחנה. כמה מקרים התגלו אחר כך גם במחנה עין שמר, שם מרבית יושביו עלו מתימן. תנאי החיים הקשים תרמו להפצת המחלה, אלפים הצטופפו במגורים עלובים, בעוני וללא מערכות ביוב. משרד הבריאות העביר מסרים מרגיעים והעיתונים לא ממש יצאו נגד מדיניות זו, אבל עוד ועוד ילדים נפגעו.
רופא הילדים הנודע, לודוויג פרדיננד מאייר, אמר כי אין מקום לחרדה, אבל לפני תחילת החופשה הגדול המליץ "לנקוט פעולות מניעה נרחבות". לדברי הפרופסור מאייר, "הנשק היעיל ביותר נגד המחלה הוא למנוע מגע בין ילדים. בתי קולנוע, תחרויות, כל אלה מגבירים האפשרות של הדבקות".
קייטנות ומחנות קיץ בוטלו, ילדים שחלו בודדו מהסביבה והורים חששו לתת לילדיהם הבריאים לצאת מהבתים. במקביל, הציבור נקרא לשמור על כללי היגיינה קפדניים והעיריות פתחו בפעולות ניקיון. הפרופסור מאייר הבהיר כי "ניקיון הוא תריס בפני המחלה וקרא לניקיון אישי כללי. נטילת ידיים במים וסבון היא מצווה ראשונה בהיגיינה אישית, כמו גם ניקיון כללי, ניקיון בבית, השמדת הזבובים, רחיצת כלים יסודית במים חמים ועוד".
לישראל הגיע מאוניברסיטת ייל הד"ר גון פאול, מומחה בעל שם עולמי. הוא הביע שביעות רצון מתפקד מערכת הבריאות הישראלית ואמר כי החלה במגמת ירידה. קצב התחלואה אכן ירד, אבל המחלה המשיכה להכות. בשנים 1950-1954 היו בישראל 4,700 מקרים של חולים בפוליו ומתוכם מאות מתים. ביוני 1954 היו כבר 1,200 ילדים שסבלו מרמות שונות של נכות בשל המחלה, ועוד נכונו להם ניתוחים וטיפולי פיזיותרפיה. במקרים הקשים במיוחד פגע הנגיף גם בשרירי הנשימה וילדים נאלצו לנשום באמצעות מתקני הנשמה מלאכותית שנקראו "ריאות ברזל".
במחצית חודש אוגוסט 1952 יצא עיתון "דבר" בביקורת חריפה ויוצאת דופן מבחינתו על ממשלת ישראל. "אשפוז הילדים החולים - חזית מוזנחת", הייתה הכותרת בעמוד הראשון של העיתון שהיה מזוהה עם מפלגת השלטון, מפא"י. "מרבים ביישוב לדבר ולכתוב על הילדים, שהם פרחי העתיד וביטוח העתיד שלנו, ועם זאת שוררת הזנחה קשה ובלתי אחראית בהחלט בשטח הדאגה המעשית לבריאות הילדים ולאשפוז הילדים החולים", נכתב בעיתון.
הכתבה התפרסמה לאחר שוועדה מיוחדת של מערכת העיתון בדקה את בעיית אשפוז הילדים בבתי החולים. לא דובר רק על החולים בשיתוק ילדים, אלא על רפואת הילדים באופן כללי. כדי להמחיש עד כמה היה הדבר חשוב בסדר היום המערכתי הרי שבעמוד השני של העיתון הקדיש המשורר הנודע נתן אלתרמן את מדורו "הטור השבועי" לנושא.
"עזרה לרופא", היה שם השיר בו מתח אלתרמן ביקורת קשה על הממשלה. בין המשורר ובין ראש הממשלה, דוד בן גוריון, הייתה מערכת יחסים של הערכה ואולי אף הערצה הדדית. אלתרמן הגדיר את בן גוריון באחד מטוריו "מצבר הכוח הכביר... שאין עז ממנו בדברי ימי העם החדשים".
אולי בשל כך ראש הממשלה נפגע במיוחד מהטור בו טען המשורר להזנחת הילדים החולים. הוא ציין כי מדי פעם הוא חולק על דברי אלתרמן, אבל "אין מקשין על משורר", כתב. הפעם חש כי הוא חייב להשיב. "קראתי שירך בצער רב. ילד מת - אין אולי דבר מצער ומכאיב יותר ממנו, והרבה שלוחים למלאך המוות, וחכמת הרפואה לא הצליחה עדיין להתגבר על השטן, ובהרבה מקרים (כגון במחלה הארורה של שיתוק ילדים) אינה יודעת אפילו מקור המחלה. גם המדינה אין בכוחה לעשות כל מה שדרוש לעשות. וקל אפוא להסעיר הלבבות של ההורים. רק לפני שבועות אחרים עברה עלי כוס זו: נכדי חלה בשיתוק ילדים ומצבו היה נואש, ורק בדרך נס ניצל ושב לאיתנו".
גם שמעון פרס סיפר בהיותו נשיא המדינה כי אחד מילדיו חלה בשיתוק ילדים כשהיה בן שמונה חודשים, וסבל משיתוק ורק אחרי מאמצי שיקום ארוכים שב ללכת.
אלפים רבים נפגעו מהמחלה ברחבי העולם. ב-1952 היו בארצות הברית לבדה 21 אלף מקרי שיתוק. ב-1953 הודיע רופא אמריקני, ד"ר יונה אדוארד סאלק, כי פיתח תרכיב שיהיה חיסון למחלה. סאלק היה בן להורים יהודים שהיגרו לארצות הברית מליטא אחרי מלחמת העולם הראשונה, וסופר כי הוא עבד על פיתוח החיסון שישה ימים בשבוע, 16 שעות מדי יום. כשפיתח את הנסיוב ב-1953, הראשונים להם הזריק את החיסון היו הוא עצמו, אשתו ושלושת בניהם. "לא הייתי מעז לעשות זאת, אלמלא התייחסתי אל עצמי בביקורת חמורה מכפי שעושים זאת אחרים", אמר סאלק, שהיה תחת ביקורת קבועה מצד עולם הרפואה.
הוא הוכתר כ"משחרר האנושות מסיוט השיתוק", סירב לרשום פטנט על הפיתוח ולא נהנה מתגמולים. הוא שאל האם אפשר לרשום פטנט על השמש ואמר כי החיסון שייך לעם. ב-1959 הוזמן לביקור בישראל. "הגעתי הביתה", אמר כשנחת בישראל והתקבל בכבוד השמור לראשי מדינה. הוא אף הוזמן לשבת על הבמה במצעד יום העצמאות ה-11 למדינת ישראל, ובטקס בו קיבל תואר ד"ר כבוד של האוניברסיטה העברית הכתיר אותו ראש הממשלה, בן גוריון, כ"אחד מגדולי מושיעי האנושות אשר בו יבורכו כל האימהות בעולם".