אילו אביחי מנדלבליט היה חבר כנסת, ההנחיה שפרסם אתמול (שלישי) באשר ל"מדיניות אכיפה זהירה ומצמצמת בעבירות הנוגעות למסירת מידע האסור בגילוי" הייתה מתוארת כ"הצעת חוק עידוד הדלפות, בעדיפות לראשי ממשלה ושרים, התש"ף-2020". מנדלבליט אינו ח"כ, ולאחר התנסותו בעימות עם חיים כץ בוועדת הכנסת, מובטח שלא יתעורר בו לעולם חשק להצטרף לחבורה המעוניינת להעניק לכץ חסינות מהעמדה לדין. עם זאת, לכל תכלית מעשית היועץ המשפטי לממשלה הוא מחוקק - אלא אם המחוקקים עצמם, או בהיעדרם שופטי בית הדין הגבוה לצדק, יבטלו את הנחיותיו לריסון המשטרה והפרקליטות.
הנחיית היועמ"ש מס' 4.1114, במענה - באיחור אצילי של שנה וחצי - לשתי עתירות של התנועה לאיכות השלטון, היא בעיקרה בשורה מרגיעה לעיתונות ולמקורותיה, בהקטינה את החשש מפני חיפוש וחישוף מדליפים מתוך מנגנון המדינה, וממילא גם בהפחיתה את רתיעת המקורות והתקשורת מפני פרסומים העלולים להוביל לאיתור ולענישה של השותפים להפרת החוק. אלא שבתוך הגישה הסלחנית המבורכת כלפי מוסרי מידע פנימי לתועלת הציבור, מסתתרת אפליה לרעת פקידים, חיילים, שוטרים, פרקליטים ושופטים - כל מי שכפוף לתקנון שירות המדינה או לדין משמעתי אחר - ולטובת פוליטיקאים. תזכורת לדרכם של האחרונים לנהוג אלה באלה סיפק משפט החברים של כץ בוועדת הכנסת: אם יש חברים, אין משפט.
בסעיפי החוק, כגון 113 ו-117, שייעודם הבסיסי מאבק בריגול, אין דרגות - מה שאסור, אסור. ריגול אינו חייב להתבטא בשיגור מידע לאויב באמצעות סוכן או מחשב; תכופות הוא מתבצע, או נגרם למעשה גם תולדתו בתום לב, לעין כל, בתקשורת. החוק ישן וגם מיושן, אך מנדלבליט אינו פונה לראש הממשלה או לשר המשפטים לעדכן אותו. כתחליף, הוא דוגל ב"יישום זהיר" של אכיפת העבירות הנוגעות להעברת מידע האסור בגילוי, כלומר להדלפות, ול"ייחוד השימוש בכלי הפלילי למקרים של פגיעה קשה (בפועל או בכוח) באינטרסים חיוניים".
לקריאה נוספת בנושא:
למשל, מ"מסירת מידע או מסמכים המגלים סודות ביטחוניים" עלולים להיפגע "ביטחון המדינה או יחסי החוץ שלה"; חשיפת סוכן בכנופיה עלולה לסכן את חייו; מסירת מידע הנוגע לחקירה פלילית "עלולה לפגוע בהליכים, בצנעת הנחקר ובזכותו להליך הוגן ובצדדים שלישיים". כשעובד ציבור הוא המדליף, נפגע גם "אמון הציבור במערכת סדרי השלטון והמשפט". הו, תמימות קדושה: כשעובד הציבור הוא החשוד וגם המדליף, מטרת ההדלפה היא הרי ערעור אמון הציבור במערכת ובראשיה, כולל היועמ"ש.
מול צד השלילה של ההדלפות, מציב מנדלבליט את צד החיוב: "זכות הציבור לדעת וחופש העיתונות, המאפשרים בקרה ציבורית על התנהלות מערכות השלטון, כבסיס לקיום משטר דמוקרטי", ולכן יש לדון בכל מקרה לפי נסיבותיו. כמו כן, כשהמקור אינו מזדהה, יש חסיון עיתונאי, ואם ייחקרו רבים שנחשפו למידע ייפגעו - אולי גם במחקרי תקשורת (פשפוש בפלטי הטלפון, כפי שנעשה למנדלבליט כשנטפלו אליו בפרשת הרפז) ובפוליגרף - פרטיותם וכבודם של החפים ביניהם. זאת טענה יצירתית במיוחד, שאינה מושמעת בחקירות אחרות של קבוצה שבתוכה פעל עבריין יחיד. ועוד נימוק: "יש להביא בחשבון את השפעת החקירה על תפקוד הגוף הנחקר כולו". שוב, הד לחקירה המופרכת שחולל יורשו הנקמני של אלוף מנדלבליט כפרקליט צבאי ראשי, דני עפרוני, בספיחי פרשת הרפז.
המושחתים ימשיכו לגחך
מכאן שמנדלבליט מסתייג מגישת ייקוב הדין את ההר. בעיניו, לא רצוי הר נקוב. מוטב הר רקוב, להימנע מחקירה, כשהחשוד העיקרי הוא מי שעומד בראש ההר. די ב"טיפול מקיף, שילוב זרועות, מניעה והסברה", ואם הפגיעה בערכים ובאינטרסים המוגנים באיסור מסירת המידע "אינה בעוצמה גבוהה במיוחד" ניתן להסתפק בנקיטת הליך משמעתי.
אלא שהליך משמעתי קיים רק כלפי מי שאינם נבחרי ציבור. ראש ממשלה, שרים וחברי כנסת פטורים ממנו. חמור מכך: הם יכולים להורות לעובדים הכפופים להם להעביר מידע אסור, העובדים ייתפסו וייענשו וראש הממשלה או שריו יסמכו על היועמ"ש שימצא הסבר לאפליה. להרחבה ניתן לעיין בהנמקת קודמו של מנדלבליט, יהודה וינשטיין, להימנעות מחקירת הדלפתה של מצגת כיבוש עזה במבצע "צוק איתן".
האבסורד חריף אף יותר, כי חושפי שחיתויות המוסתרות במסמכים שמישהו טרח לסווג, הם לרוב עובדי הציבור ולא נבחריו - השחיתות הנחשפת היא של הנבחרים. מנדלבליט משדר למתריעי השחיתויות הקטנה מסוימת בסיכון לחקירה שתוביל לגילויים, אך עדיין תישמר נחיתותם כלפי מושאי החשיפה, אם הם שרים. החושפים מסתכנים בהקפאת קידום, בחרם במשרדיהם, בהשעיה ואף בפיטורים. המושחתים ימשיכו לגחך.
למנדלבליט יש חולשה לראשי המערכות; תיקי בנימין ושרה נתניהו, שהשתרכו הרבה מעבר לטובת המדינה, מוכיחים שיצא מגדרו להקל איתם, ולא להיפך. בפרקליטות, האזרחית כמו הצבאית, מתרפסים בפני הדרג הרם ביותר. לא תופרים שם תיקים - טורפים אותם. אלוף ושר עדיין פגיעים. רב-אלוף וראש ממשלה נהנים ממקדמה ייחודית. כך נטל לעצמו מנדלבליט חירות, כפצ"ר, להמציא "היחלשות זיקה" שאינה מופיעה בחוק השיפוט הצבאי, כדי להבליג על עבירה-לכאורה, ללא מחלוקת על העובדות, של בוגי יעלון, בהיותו רמטכ"ל יוצא לפני פרישתו משירות הקבע.
אחת מאמות-המידה של מנדלבליט, בהתלבטות אם לחקור הדלפה ביטחונית, היא עלות לעומת תועלת: אם החקירה תמקד זרקור בנושא שהודלף, והוא "בליבת הסוד" - מודיעין, גרעין וכיוצא באלה - כדאי לחרוק שיניים ולהרפות. הגיוני, אך בעייתי בשני ממדים. אנשי הביטחון או המשטרה האמורים לחוות דעה בסוגיה זו עלולים להטות חסד לממונה הפוליטי עליהם - אין טעם לשאול את ראש המוסד יוסי כהן אם לחקור גילוי סוד באחריות נתניהו - והנחקרים יפעלו להרחבת החזית ולהוספת סודות שהחוקרים, הפרקליטים והשופטים אינם אמורים לדעת, כדי לזהם את חומרי החקירה ולכפות סגירת התיקים. בעידן רפיסותו של מבקר המדינה, הלהוט לרצות את מי שמינה אותו, אפשר לראות בהנחיית מנדלבליט היתר לפרסום מוקדם של פרקים וטיוטות בדוח הביקורת, שהמבקר מעוניין לגנוז או לעכב. חוק המבקר, האוסר זאת, אינו מיוחס יותר מסעיפיו הביטחוניים של החוק הפלילי.
שרירותיות ואכיפה בררנית
ההנחיה החדשה של מנדלבליט מכרסמת בכוחה של הצנזורה הצבאית, התלויה בלאו הכי על בלימה של רצון טוב מצד התקשורת ורצון רע של אנשי הממשל, שאינם טורחים למלא את חובתם - הם עוד לפני העיתונים והערוצים המביאים את דברם - להעביר לביקורת מידע שהגיע אליהם בתוקף תפקידם, שמא גילויו יסכן את הביטחון. סמכותה המקצועית של הצנזורה נשענת כולה על ההנחה שאם תפסול ותאותגר, תצליח לשכנע שופט שבפרסום גלומה ודאות קרובה לסכנה ממשית לביטחון המדינה ולחיי אדם.
זאת, כשלעצמה, יומרה חסרת שחר, לקבוע מה באמת תורם לביטחון ומה גורע ממנו. דוגמה ידועה: אילו הימרו עיתונאים את פי הצנזורה ופרסמו מחורף 1981 ואילך את מזימת הממשלה והמטכ"ל לצאת למלחמת לבנון, והפרסום היה מסכל את המלחמה, הביטחון היה נשכר וחיי מאות ישראלים היו ניצלים. הצנזור, שפעל כמו מנחם בגין ואריאל שרון ורפאל איתן במסגרת סמכותו, נתן פרשנות צרה מדי למונח ביטחון.
בהקשר זה השתפר המצב בשנים האחרונות, בין השאר כשהצנזורה התירה לפרסם מידע על המחלוקות בצמרת בשאלת תשוקת נתניהו להפציץ באיראן. מנדלבליט, המאזכר את הצנזורה בהנחייתו, לא טרח לברר איתה את השפעת ההנחיה עליה. יועץ, אין פירושו שהוא גם מתייעץ.
הצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל אריאלה בן אברהם, פורשת מתפקידה בשבועות אלה. המועמד המוביל לתפקיד הטעון המלצה של ראש אמ"ן, הסכמה של הרמטכ"ל ואישור של שר הביטחון הוא אל"מ אביחי, שהיה עד לקיץ שעבר ראש מערך ביטחון המידע בצה"ל. לכאורה, מעבר טבעי, אך בפועל יש הבדלים בין גישת השוטר הטוב של הצנזורה לשוטר הרע של מחב"ם, או מחב"ש בתקופת ביטחון שדה. עד כה, מעולם לא התמנה רמחב"ם לצנזור, קידום שבהמשכו לרוב גם דרגת תא"ל. היחיד שכמעט עשה זאת היה קצין ששיתף פעולה עם הרמטכ"ל משה לוי בעת שלוי רקח עלילה על האלוף דן שומרון, המועמד לירושתו. לא במפתיע, בוטל מינויו בידי הרמטכ"ל הבא, שומרון.
ההדלפות הן ההומוסקסואליות של מנדלבליט. היועץ המשפטי השני, חיים כהן, הורה למשטרה ולפרקליטות - כניסוחו של אחד מיורשיו הן בייעוץ והן בבית המשפט העליון, יצחק זמיר - "להימנע מחקירה ומתביעה בגין יחסים הומוסקסואליים בין מבוגרים בהסכמה ובצנעה, אף שיחסים כאלה היו באותו זמן עבירה פלילית חמורה. הדעות (בקרב משפטנים) נחלקו סביב השאלה, האם נכון וראוי שהיועמ"ש, המופקד על קיום החוק, יוציא הוראה שמאיינת בפועל את החוק".
במאזן הכללי, הנחיית מנדלבליט שלא להקפיד על ציות לחוק תיטיב עם המקורות, העיתונות והציבור. אמנם חבל שהגיעה מאוחר מדי ליצחק (יצה) יעקב, לליאורה גלט ברקוביץ' ולענת קם, אך מאחר שאיש ואשה מהם לא הגיעו לדרג של ראש ממשלה, ראש מוסד - מנדלבליט סירב להורות על חקירת קשרי כהן עם ארנון מילצ'ן - ורמטכ"ל, ספק אם המתירנות החדשה הייתה מסייעת להם. בהתנדבותו למלא את מקום המחוקקים בהיעדרם, הופך מנדלבליט את החוק להמלצה בלבד, שהתעלמות ממנה אולי תחקר במגמת תביעה ואולי לא ומכל מקום תיבחן רק בדיעבד; והנחייתו נגועה בשרירותיות, באכיפה בררנית המוטה, בניגוד לרושם העממי, לטובת הפוליטיקאים, חברי הכנסת והממשלה וראשה.