יעל דיין, חברת כנסת לשעבר, סגנית ראש עירית תל אביב וחברת מועצת העיר לשעבר, סופרת ועיתונאית הלכה היום (שבת) לעולמה בגיל 85. דיין, בתם של משה ורות דיין, נולדה בשנת 1939 במושב נהלל, שסבה, שמואל היה ממייסדיו. בת בכורה לשני אחיה - אודי ואסי. דיין נחשבה לסמן השמאלי במפלגת העבודה וקידמה במהלך כהונתה בכנסת את נושא זכויות האדם.
משפחתה וחבריה כינו אותה "יולה" והיא נחשבה "ילדת פלא" ובבית הספר היסודי הוקפצה כמה כיתות. בית ספר יסודי סיימה בגיל 12 ואת בית הספר התיכון בגיל 16 וחצי. עוד לפני גיוסה לשירות צבאי למדה שנה אחת באוניברסיטה. כשהתגייסה לצה"ל ב-1956, אביה היה הרמטכ"ל. היא סיימה קורס קצינות, הייתה מפקדת טירוניות, עבדה עם עולים חדשים ושירתה ביחידת דובר צה"ל.
בילדותה ובנעוריה הרבתה לכתוב שירים וחיבורים קצרים. חלקם התפרסמו בעיתונים "מעריב", "דבר" ו"דבר לילדים". אבל היה זה ספר שפרסמה בגיל 20 שהעלה אותה לראשונה לכותרות. הספר, שבמקור כתבה אותו באנגלית, נקרא "פנים חדשות במראה", שקנה לה פרסום רב ויצא בהוצאות ספרים בחו"ל. מדובר היה ברומן שכתוב בגוף ראשון על ידי קצינה בצה"ל בשם אריאל רון. כשתורגם הספר לעברית התעוררה סערה. הספר נחשב מתירני מדי בישראל הפוריטנית. ראו בו ספר אוטוביוגרפי שכתבה בתו של הרמטכ"ל היוצא.
עיתון "מעריב" פרסם את הספר בהמשכים ולעיתון זרמו מכתבים זועמים של קוראים. "ברוך השם, יש גם נוער אחר", "הוכיתי בתדהמה", "זה לא הולם את מעריב", היו חלק מכותרות המכתבים. קורא אחד ראה בספר "פגיעה קשה בכבוד בנות ישראל" ולא הבין איך קצינה בצה"ל הייתה מסוגלת לכתוב את הדברים. במיוחד זעם על "המחברת שמתארת את התעלסותה באהבים על שפת הים עד אור הבוקר". הוא ראה בכך "פגיעה בכבודה של מדינת ישראל אשר צה"ל הוא גולת הכותרת של תחיית עם ישראל". היא המשיכה לכתוב והוציאה עוד שלושה ספרים - "קנא בנפחדים", "אבק" ו"שני בנים למוות". גם הם נכתבו במקור באנגלית. במהלך חייה כתבה תשעה ספרים.
בישראל המסוגרת של ראשית שנות ה-60, דיין הייתה אשת העולם - נסעה לצרפת, יוון, ארצות הברית וגם להודו, הרבה שנים לפני שזו הפכה להיות מוכרת לישראלים. בישראל התגוררה אז בכפר האמנים עין-הוד לתקופה מסוימת. בעת זו גם המשיכה את לימודיה האקדמיים. את הטבילה הראשונה בפוליטיקה עשתה בבחירות לכנסת השישית ב-1965, כשהשתתפה כנואמת באסיפות בחירות של רפ"י, מפלגתו של דוד בן גוריון שפרש ממפא"י. אביה היה מהתומכים הבולטים בבן גוריון.
זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים הגיעה דיין מיוון, לאחר שהבינה מאביה שעשויה לפרוץ מלחמה. היא התייצבה ביחידת המילואים שלה בדובר צה"ל וסופחה לאוגדה 38 של אריאל שרון שבוע לפני פרוץ המלחמה. לאורך כל ימי הלחימה הייתה צמודה למפקדה של שרון.
את הכתבות שהעבירה מהחזית העביר דובר צה"ל לעיתונים השונים. בכתבות ניתן להבחין בזווית ראיה ייחודית שאפיינה את כתיבתה. לצד תיאורי הקרבות ושמחת הניצחון גם ביקשה לתאר תחושות חיילים עייפים, מתלבטים, עצובים. היא גם הקפידה לכתוב על חיילי האויב ועל השבויים כבני אדם וכמי ששילמו גם הם את מחיר המלחמה; בכתבה שהופיעה בכמה עיתונים בתום המלחמה כתבה: "גיא הריגה. ולפתע הופכים אף מפקדי הכוח ל'סתם בני אדם' העשויים להתרגש. ושקט משתרר. ולא משום המחיר שאנחנו שילמנו אלא נוכח המראה של תוצאות התנהגותו של צבא שאינו לוחם. נעלים רבות מונחות בשטח, וחללים מפוזרים לאורך כל התוואי. החיילים המצרים הצעירים מוטלים מלוכלכים ומרופטים כשמחסניות כלי הנשק שלהם עדיין מלאות הם לא ירו. יש מהם עדיין מסתתרים בין השיחים, רצים לכיוון ההרים, כשזחל"מים שלנו רודפים אחריהם. מטרת מלחמה היא להשמיד את האויב, וכאן האויב הושמד".
"השבויים הם מועטים, פצועים כמעט אין", הוסיפה. "'היום הרגתי אדם בפעם הראשונה', - אומר לי חייל בן 18. 'בתחילה לא חשבתי על כך. כעת, בשעה של שקט, אני חושב על כך שנית. אינני מתחרט, לא הייתה לנו דרך אחרת, אך גם אינני גאה בכך. אני גאה בניצחון, אבל לא בפרטים מסוג זה'". אחרי המלחמה הוציאה ספר בשם "סיני, יוני 1967: יומן אישי".
עמדה לצד אביה בצל הביקורת הציבורית
בזמן המלחמה הכירה את אלוף-משנה דב שיאון שהיה קצין מטה במפקדה. היא הייתה בת 28 והוא בן 44. השניים הפכו זוג וחודש וחצי אחרי שהמלחמה הסתיימה התחתנו. את החתונה ערכו בחצר בית הוריה, ביחד עם חתונת אחיה הצעיר, אסי, ואשתו אהרונה. לזוג נולדו בן ובת. בן דן והבת, רחל, היא רופאת ילדים ונשואה לבנו של יוסי שריד, ישי שריד שהוא עו"ד וסופר.
בני הזוג שיאון-דיין חיו כמה שנים בצרפת, במסגרת שליחותו הצבאית של שיאון. כששבו לישראל, בתחילת 1973, הופתעה לגלות ישראל שונה, בעיקר בקרב "העלית החברתית", כהגדרתה. "מצאנו התנפחות, וולגאריות, חתירה לעשיית רושם ותחרות חומרנית כפי שלא היה קודם", אמרה אז.
כעבור שמונה חודשים פרצה מלחמת יום כיפור. אביה שכיהן כשר ביטחון יצא בשן ועין מוועדת החקירה הממלכתית, ועדת אגרנט. אולם הציבור הישראלי לא סלח לו על המחדלים שקדמו למלחמה והוא נאלץ להתפטר.
דיין, בתו הבכורה, עמדה שוב לצדו והגנה עליו כפי שהמשיכה לעשות גם כשהחליט לעזוב את המערך ולחבור עם המנדט שלו לממשלת הליכוד של מנחם בגין אחרי מהפך 1977. גם אחרי שנפרד מאמה וגם כשנודע לה ולאחיה כי אביהם כמעט ולא הוריש להם דבר מההון והרכוש שצבר, היא לא יצאה נגדו, כאחיה. "היא אהבה אותו אהבה שאי אפשר לתאר", אמר אחיה, אסי, בראיון שנערך איתו. על הקשר שלה עם אביה ועל מערכת היחסים ביניהם כתבה בספר שהוציאה ב-1986 בשם "אבי, בתו".
דיין עצמה נכנסה לתוך החיים הפוליטיים כשהצטרפה למפלגת העבודה בסוף שנות ה-80. ב-1988 נכשלה בניסיונה להשתלב במקום ריאלי ברשימת העבודה לקראת הבחירות לכנסת. כעבור ארבע שנים, בבחירות לכנסת ה-13, נבחרה לראשונה לכנסת והייתה חברת כנסת במשך 10 שנים וחצי.
בכנסת היא הובילה נושאים שעד אז לא זכו לטיפול ראוי. במהלך הקדנציה הראשונה שלה, יזמה דיין את הקמתה של ועדת הכנסת לקידום מעמד האישה וכיהנה כיו"ר הועדה. בנוסף כיהנה כיו"ר ועדת המשנה לזכויות הומואים ולסביות ויו"ר ועדת המשנה לנושאי אלימות כלפי נשים. היא יזמה והובילה חוקים שנועדו לקדם את השוויון המגדרי וההגנה על נשים מפני אלימות ואפליה. בין החוקים שפעלה לקדמם: החוק לאיסור הטרדה מינית, חוק זכויות קורבנות עבירה, חוק שיווי זכויות האישה, חוק עונשי מינימום בעבירות מין ואלימות, חוק איסור הטרדה מאיימת ועוד. בנושא זכויות אדם גם פעלה למתן זכויות הומואים ולסביות ונחשבת כאחת מאלו שהובילו את המהפכה בזכויות ללהט"בים.
במהלך כהונתה בכנסת הייתה דיין חברת ועדת החוץ והביטחון ופעלה לקידום וחיזוק תהליך השלום. היא נמנתה על ה"שמיניה" שהייתה קבוצת ח"כים שהיו הסמן השמאלי במפלגת העבודה. בקבוצה היו שותפים עמיר פרץ, חיים רמון, אברום בורג ויוסי ביילין.
לקראת בחירות 2003 נדחקה למקום לא ריאלי ברשימת העבודה וביחד עם ביילין חברה לתנועת שח"ר שהייתה גוש מפלגות שמאל בהובלת מרצ. היא הוצבה במקום ה-12 ולא נבחרה לכנסת.
היא עברה לזירה המוניציפלית ועמדה בראש רשימת מרצ בבחירות המקומיות בתל אביב. אחרי הבחירות מונתה לתפקיד סגנית ראש העיריה, רון חולדאי. בבחירות 2008 התמודדה במסגרת הרשימה של חולדאי ונבחרה שוב כחברת מועצת העיר, תפקיד אותו מילאה עד 2013.
אמה רות מתה בגיל 103 בשנה שעברה. דיין הבת סבלה קרוב ל-20 שנה ממחלת ריאות חסימתית כרונית שנגרמה כתוצאה משנים רבות של עישון סיגריות שגרמו לה לנזק בלתי הפיך ותפקוד הריאות שלה הלך והדרדר למרות שכבר הפסיקה לעשן עם גילוי המחלה.
"אנחנו מבכים את לכתה של ח"כ יעל דיין, שותפה לדרך, שהובילה מאבקים פמיניסטים רבים והביאה לחקיקת החוק למניעת הטרדה מינית", ספדה לה אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "יעל דיין היתה פורצת דרך, אמיצה והשמיעה קול חד וברור נגד אלימות נגד נשים. נזכור אותה לעד".
גם יו"ר התעשייה האווירית, עמיר פרץ, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה ושר הביטחון, נפרד: "יעל דיין ואני היינו חלק מאותה קבוצה במפלגת העבודה של שנות ה-80, מפלגה שהתמודדה על השלטון ולא הגיעה אליו באותם הימים. השמיניה בראשות חיים רמון, שהובילה מאבקים רבים בתחומי צדק חברתי, שוויון, שינויים בשיטת הממשל וחתירה לשלום. יעל הייתה חלק מאיתנו ומהר מאוד הסתבר עד כמה היא ואני מוצאים מכנה משותף בתחומים המרכזיים ובתפיסת עולם שלפיה פתרון מדיני וצדק חברתי אינם יכולים לבוא זה במקום זה - אלא חייבים ללכת יד ביד".
יו"ר נעמת, חגית פאר, מסרה כי יעל הייתה "היו"רית הראשונה של הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת שהובילה את המאבק לשוויון מגדרי כמו גם מאבקים נוספים כמו המאבק לשוויון זכויות לקהילה הגאה בישראל. איבדנו לוחמת צדק. נוחי על משכבך בשלום". גם בארגון הנוער הגאה איגי מסרו: "כואבות וכואבים את לכתה של אחת מחלוצות המאבק לשוויון מגדרי ולזכויות להט"ב בישראל. בכל תפקיד שכיהנה בו היא שברה את תקרת הזכוכית עבור כולנו, ואף הייתה הדמות הציבורית הראשונה שהופיעה באירוע רשמי של הקהילה. יעל מהווה עבורנו השראה למאבק על צדק ושבירת מוסכמות ונמשיך לנצור אותה ככזו בהיסטוריה הפמיניסטית, הלהט"בית והישראלית".