חגיגת בר מצווה כפולה במשפחת האומנה: "הם אחים לכל דבר"

אדם (שם בדוי) הגיע למשפחת אומנה במושב בדרום כשהיה בן שבע בלבד, וכבר ביום הראשון ידעה האם, מיכל, כי הוא יחגוג בר מצווה משותפת עם בנה הביולוגי, בן אותו הגיל. האם מיכל והאב ירון הם הורים לשמונה ילדים, ארבעה מתוכם ילדים ביולוגים וארבעה נוספים באומנה. מבחינתם, זהו מפעל חייהם והם כבר מחכים ליום שבו הילדים יתחתנו כדי שיעניקו בית לילדים נוספים. אחרי שש שנים, שבמהלכן אדם היה בן משפחה לכל דבר, ערכה המשפחה אירוע מרגש לכבוד בר המצווה הכפולה.

משפחת ג' היא משפחת אומנה המלווה על ידי מכון סאמיט, שירות למשפחות אומנה. הבנות הגדולות, בנות 29 ו-25, הן ילדות ביולוגיות, אחיהן בן ה-23 הוא בוגר אומנה ואילו אח נוסף, בן 19, הוא בן ביולוגי. זאת, בנוסף לשני בנים נוספים, שאחד מהם ביולוגי והם מהם ילד אומנה, ועוד שני ילדי אומנה - בן תשע ובת חמש. לדברי האם, "לא הייתה בכלל שאלה" בנוגע לחגיגת בר המצווה.

"הם לא תאומים, אבל הם אחים לכל דבר, ואחים עושים בר מצווה ביחד", הסבירה. "כל המשפחה נרתמה ועזרה. כולם לקחו חלק. זה היה ניכר וראו את זה באירוע".

מיכל סיפרה כי בהתחלה היו למשפחה חששות שונים. "לא ידענו אם אדם ירגיש בנוח, אם לא תהיה לו נסיגה, אם הוא לא יהיה נבוך", אמרה. "מעבר לזה, כמובן שלא היה בזה עוררין. אימא שלו הייתה חלק בלתי נפרד מהאירוע, וגם מכון סאמיט שמלווה אותנו בכל תקופת האומנה נרתמו, עזרו והיו אוזן קשבת".

האם, בת 53, סיפרה על התהליך שאדם עבר. "הוא הגיע אלינו מאז שהיה בן שבע, והיו הרבה עליות ומורדות. היו ימים קשים מאוד", סיפרה. "הוא חווה חוויות קשות בילדות וזה השפיע על הבית, על הסביבה ועל הבית הספר. היו לנו ימים קשים בבית הספר שבהם ההורים לא קיבלו את זה. היו אמירות של 'אנחנו לא חייבים לסבול מזה שהחלטת להיות משפחת אומנה', אבל עם הכול התמודדנו. אלה שטויות. מה שחשוב זה הנפש של הילד".

לדבריה, "היום הוא נמצא במקום מדהים. הוא היה שותף מלא בכל ההכנות ובבר מצווה עצמה הוא שר, השתתף והיה מאושר. הדבר הכי כיפי היה שכשעלינו לאוטו, אחרי שהכול נגמר, ואספנו את הדברים כדי לחזור הביתה, קיבלתי ממנו חיבוק והוא אמר לי 'תודה'. היה לי ממש כיף. זהו, עשיתי את שלי".

על התמודדותו של בנה הביולוגי, שחלק את בר המצווה שלו עם אחיו למשפחת האומנה, היא אמרה: "מהרגע שהוא נכנס הביתה אמרנו שבר המצווה תהיה משותפת. אף אחד לא חלק על זה. זה היה ברור מאליו שזה מה שהולך להיות. היו אנשים חיצוניים שהרימו גבה, ואמרו 'הוא ייקח לו את המקום, בכל זאת הוא הילד הביולוגי שלך'. את כולם נפנפתי מעליי".

"כל שאר התגובות והברכות של האנשים היו מפרגנות", הוסיפה. "כל אחד קיבל את המקום שלו. הם היו שני נסיכים, לא הורגש שאדם הוא באומנה ולא בן ביולוגי שלנו, הכול היה כל כך יפה זה היה נראה כאילו אנחנו משפחה רגילה עם שמונה ילדים".

מיכל, הפעילה במועצה במושב שבו היא מתגוררת, סיפרה כי היא מאז ומעולם רצתה לאמץ. "מאז שאני מכירה את עצמי ידעתי שבאיזשהו שלב אני אהיה אומנת או מאמצת. היה לי דוד שעשה את זה ומאוד התלהבתי מזה. מי שמכיר אותי יודע שאני טיפוס של לתת ולעזור ולתרום", אמרה.

להורים אחרים ששוקלים לשלב במשפחותיהם ילדי אומנה היא אמרה כי "זה הכול עניין של מודעות, לדעת שאתה יכול לתת פינה חמה לעוד ילד שאין לו בית ואין לו מסגרת. כשהחלטנו לבצע אומנה, הלכתי לילדה האמצעית שלי, שהייתה בת שבע, ואמרתי לה: 'ילדה נוספת הולך להצטרף הביתה, ילדה באומנה שתגור איתך, תחיה איתך והיא בדיוק בת גילך'. אז היא אמרה לי: 'עד שיש לי מיטה וחצי וארון משלי, אני צריכה לחלוק את זה'. אז הלכתי לחדר שלה, דפקתי על המיטה, שאלתי אותה מזה, דפקתי על הארון, ושאלתי אותה מה זה. אמרתי לה שאלה דברים חומריים וגשמיים, אבל הלב שלה הוא הדבר האמיתי והוא יכול להעניק ולתת".

"אנחנו לא חיים בשביל דברים חומריים", הוסיפה. "אלא בשביל לעשות טוב, להעניק, לתרום ולהיות חלק. מאז, כולם נשאבו לזה. כשילד חדש מצטרף למשפחה, זה בהסכמה, אנחנו יושבים כל המשפחה ומגיעים להחלטה משותפת".

המסר שלה לאנשים שרוצים להפוך את משפחתם למשפחת אומנה, אך חוששים מההשלכות, הוא ש"ברגע שאתה מבין מה אתה עושה והמשפחה שלך עושים, זה מעצים לא רק אותך, אלא את כל הבית, את הילדים ואת הסביבה. זה מדהים. גם כשהייתה לי תקופה מאוד קשה, כי בעלי עשה תאונה, הגעתי למצב כלכלי מאוד קשה, הכול נפתר. ואנחנו מתגברים על הכול ביחד".

לדבריה, החגיגה המשותפת הייתה נקודת ציון בחיי המשפחה, "ומעכשיו בעזרת השם, אנחנו ממשיכים במפעל החיים שלנו. שום דבר לא עוצר אותנו. היום אני חברה בוועד המוניציפלי, אני פעילה עם הנוער שלנו, ואחר הצהריים אני עובדת לפרנסתי כמנהלת אירועים. החיים ממשיכים כרגיל. אם אתה מקבל את הילדים האלה לביתך כמו שאתה מקבל את הילדים שלך, ככה החיים ייראו".

אף שלה ולירון יש כבר שמונה ילדים, מיכל גילתה כי היא הייתה רוצה לראות את המשפחה מתרחבת אף יותר: "אני מתפללת כל יום שהבנות שלי יתחתנו ויביאו ילדים נוספים". היא אמרה כי היום, בדיעבד, לבעלה היה קשה מאוד עם הרעיון של להפוך למשפחת אומנה, אך עם השנים הוא התאהב בכך. "יש אנשים שמאוד קשה להם להכניס 'אנשים זרים' לבית, אבל ברגע שהוא הבין את הרציונל הוא נשאב לזה יותר ממני. היום הוא אומר: 'יאללה, שהבנות יתחתנו ונוכל להביא עוד ילדים'. כי זה כיף ומשאיר אותנו צעירים".

רחל איגר-לוין, מפקחת ארצית על תחום האומנה, אמרה: "מחמם את הלב לראות את הקשר המדהים שנוצר בין בני המשפחה לבין האחים. ההחלטה להפוך למשפחת אומנה היא לא רק של ההורים. גם הילדים מקבלים אח חדש וחייהם משתנים. כל ילד שזוכה במשפחה חמה שפותחת בפניו את ביתה ואת ליבה, מקבל הזדמנות בחיים, ואנו מזמינים עוד משפחות לקחת חלק בחייהם של ילדים שזקוקים ליציבות ולחום".

אורית עמיאל, מנהלת שירות האומנה במכון סאמיט, מסרה כי היא מודה ונרגשת על האירוע מאחד הלבבות. לדבריה, "זאת מהות האומנה. 'אחים' שאינם בקשר דם רקמו קשר אישי ורגשי וחזק לכל החיים והם משפחה לכל דבר. אני מזמינה את הקוראים לבוא ולהצטרף למעגל משפחות האומנה ולהעניק בית ומשפחה לילדים שמחכים".