זה היה היום האחרון של השנה, היום האחרון של העשור, היום האחרון של המילניום. אם אתם מחפשים סמליות - אי אפשר להיות סמלי יותר מכך. רוסיה נפרדה מילצין, מהנשיא ילצין החולה והתשוש וקידמה את ולדימיר פוטין, האיש שיוביל אותה אל המאה העשרים ואחת. הנשיא התפטר, והותיר את האימפריה הרוסית בידי הנשיא בפועל, ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין.
ולדימיר מי? לא, אל תחשבו על פוטין בעיני ההווה, אחד המנהיגים המשפיעים והחשובים בעולם, האדם שמוטת השפעתו מעל ומעבר לעוצמה - הלא מועטה - של מדינתו. חישבו על פוטין אז.
וחישבו על המקריות של הגורל. על הדרך הבלתי נתפסת שעשה פוטין מלנינגרד עיר הולדתו אל ארמון הקרמלין.
האיש שהצליח להתקבל לקג"ב, לא בתפקיד מאד בכיר, ששב לארצו המתפרקת מנכסיה לאחר נפילת חומת ברלין, אדם בלא קשרים או כישורים מיוחדים הצליח, תוך תשע שנים בלבד להיות לנשיא רוסיה.
המקריות - לצד כישורים, קשרים שפיתח, יעילות בעבודה, מזל בל ייאמן הובילו את פוטין על ייעודו - ויש שיאמרו, יעודה של רוסיה, כינונה מחדש כמעצמת על.
אפילו אם לא נחשוב על כל הדרך שעבר, מוקף בחברים הוותיקים מלנינגרד, בחברים הוותיקים והקג"ב. ההופך לפס"ב. - וכמובן כמה חברים חדשים שרכש - למשל בוריס ברזובסקי, ראש וראשון לאוליגרכים רבי ההשפעה - חישבו אפילו על השנה האחרונה לפני שמונה לראש ממשלה.
רוסיה בשנת 1998 היא מדינה בסחרור חופשי. מדינה קורסת. ראשי הממשלה מתחלפים בקצב מסחרר: ויקטור צ'רנומירדין מוחלף בסרגיי קיריינקו, ילצין מנסה למנות שוב את צ'רנומירדין בלא הצלחה, ואז ייבגני פרימקוב המוחלף אף הוא בסרגיי סטפאשין המוחלף אף הוא, באוגוסט 1999 בוולדימיר פוטין.
אם פוטין לא היה החמישי ברשימת ראשי הממשלה המוחלפים תוך שנה וחצי בלבד - אם היה השני, השלישי, הרביעי הוא היה היום כנראה במעמדו של, נניח סטפאשין או קיריינקו - אדם שמומחים לרוסיה המודרנית, ורק הם, זוכרים. אבל הוא היה החמישי, ומונה לראש ממשלה כשילצין החליט שאינו יכול עוד, שהוא חייב להעביר את המושכות של המשימה הבלתי אפשרית הזאת, שלטון ברוסיה. לאדם מהימן. לראש הממשלה.
פוטין הוא האדם הנכון, במקום הנכון - בעיתוי הנכון. ילצין היה מעדיף את צ'רנומירדין, למשל - אבל לא כך רצתה ההיסטוריה, או הגורל. ופוטין, פקיד אלמוני לחלוטין מבחינת רוב הציבור שלא התמודד מימיו על שום משרה ציבורית מונה לראש ממשלת רוסיה באוגוסט 1999, ולנשיא רוסיה בדצמבר 1999. פז"ם פראי, אמרו על כך פעם. המעשה הראשון שלו אחרי המינוי, אגב, היה חנינה לילצין ומשפחתו על כל מה שעשו, ונחשדו בעשייה.
מעטים יכלו לצפות את ההמשך. היה ברור שאם המכונה מאחוריו - הקרמלין וסוכנויות הממשל, האוליגרכים וכל השאר הוא ייבחר לנשיא בקלות, כפי שקרה. אבל אז באה הטרגדיה של טביעת הצוללת קורסק שפגעה קשות בתדמיתו - אז גם החליט שתקשורת חופשית אולי יפה כקונספט - אבל לא בבית ספרנו. עוד לפני מינויו לנשיא, כשהיה ראש ממשלה יצא למלחמה שרצה - מלחמת צ'צ'ניה השנייה. מחירי הנפט החלו לטפס - כן, כמו שציינו צריך מזל ולפוטין יש בשפע, והוא החל לשקם את כבודה של רוסיה, את מעמדה העולמי, את גאוותה.
עשרים שנה הוא בשלטון - שתי כהונות נשיאות, אחת כראש ממשלה כשהצריח תפקידים עם מדבדב - אבל גם אז היה ברור לגמרי מי השליט האמיתי - וכעת שוב הוא נשיא, עד 2024. הפופולאריות שלו יורדת. השחיתות לא נעלמה, בלשון המעטה. השלטון אוטוריטארי יותר ויותר, הכלכלה במצוקה, והצעירים העירוניים אינם צייתנים כפי שפוטין היה רוצה.
ועדיין. אם מחר יתקיימו בחירות - בחירות חופשיות - הוא ייבחר שוב. ברוב קטן מבעבר, אבל ייבחר.
עשרים שנה אחרי שהפקיד האפור, השקט, מונה במפתיע לנשיא רוסיה בפועל איש כבר לא שואל מיהו ולדימיר פוטין. התשובה ברורה - פוטין הוא היורש של פיוטר הגדול וסטלין, פוטין הוא אסטרטג מעולה, האדם ששיקם את רוסיה - אחד המנהיגים המשפיעים והחשובים בעולם. הפקיד האלמוני, החמישי ברשימה האקראית של ראשי ממשלה רוסים בשנה וחצי לפני תום המילניום הוא, ייתכן מאד, המנהיג המשפיע והחשוב בעולם של תחילת המאה ה-21.