פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תקציבים דלים, מורשת אדירה: טור פרידה מעיתון "במחנה"

      "במחנה" התחיל כעיתון שבועי של "ההגנה" והודפס במשך 85 שנה. הוא פרסם תכנים מקוריים וחשובים בתקציב דל. כעת הודיעו בצה"ל כי ייעלם, כדי להתאים את אמצעי המדיה לימינו. מייקי לוי, בטור פרידה מהיחידה ששימשה לו כבית שני במהלך השירות

      גיליון אחרון של עיתון "במחנה". דצמבר 2016 (ראובן קסטרו)
      נקבר סופית אחרי 3 שנים (צילום: ראובן קסטרו)

      בתזמון כמעט "מושלם", בדיוק שלוש שנים אחרי שהיחידה פורקה והעיתון עבר, במתכונת מצומצמת מאוד לדובר צה"ל, פרסם ב"ישראל היום" יואב לימור, בוגר "במחנה", כי בצה"ל החליטו: העיתון בן ה-85 ייעלם סופית מהנוף הצה"לי.

      העיתון נולד אי שם בדצמבר 1934, בסניף "ההגנה" שבתל אביב, שם התחילו להדפיס עלון מחתרתי בשם "במחנה". בין הכותבים אז, ניתן למנות את נתן אלתרמן, ולאה גולדברג, ואלו רק קומץ האנשים שכתבו בתקופה שלפני הקמת המדינה. עם הקמת צה"ל הפך "במחנה" לעיתון חיילי צה"ל ויצא ברציפות כשבועון עד סוף 2016 והמוטו שלו היה ונשאר - חיילים כותבים על חיילים, למען חיילים.

      הוא עבר גלגולים וטלטלות רבות לאורך השנים - ממצב בו התלוננו כתבי העיתונים האזרחיים כי הוא מקבל קדימות לא הוגנת על פניהם ועד עימותים לא פשוטים עם דובר צה"ל ועם קצינים בכירים, כולל סגירתו לזמן קצר על ידי ראש אכ"א דאז וחבר הכנסת דהיום, אלעזר שטרן, בטענות שחצה גבולות ביקורתיים מדי או הפגין עצמאות עיתונאית עמוקה מדי.

      תכניים מקוריים וחשובים - בתקציב מצומצם

      אל "במחנה" הגעתי בשנת 2016, תשעה חודשים אחרי שהתגייסתי לצה"ל, ולמעט "העיתון של צה"ל", לא ידעתי הרבה על היחידה או על ההיסטוריה שלה. אי שם בבניין אזרחי "בית מעיא" שבתל אביב, נכחה מערכת "במחנה", פרוסה על רבע קומה. ביחידה שירתו קרוב ל-45 חיילים, מוכשרים בתחומם: מעצבים, כתבים, עורכים וצלמים, בפיקודו של רס"ן במיל' צחי בירן.

      עם כניסתי הראשונה למערכת יכולתי להרגיש את האווירה ההיסטורית והיצירתית ששררה במקום. זו לא עוד יחידה עורפית שנלחמת בבירוקרטיה צה"לית, אלא כזו שיוצרת מדי דקה ועם כמות משאבים די מגוחכת, מדפיסה מדי שבוע גיליון עם תכנים מקוריים וחשובים. היחידה אגב, מומנה ברובה מעשרת אלפים מנויי העיתון ומכירת פרסומות - ולמעשה התנהלה כלכלית עם תקצוב מאוד מצומצם מצה"ל.

      גיליון אחרון במחנה (ראובן קסטרו)
      הצלם הוותיק ביותר בצה״ל. אבי שמחוני (צילום: ראובן קסטרו)

      ככל שעבר הזמן, למדתי על היחידה ועל המורשת האדירה, מתוך הבנה שאני הולך להמשיך תפקיד היסטורי של כתבי וצלמי מלחמות שהפכו בעתיד לגורמים משפיעים בתקשורת, הפוליטיקה והאקדמיה. בראש מחלקת הצילום עמד אבי שמחוני, הצלם הוותיק ביותר בצה"ל, שצילם תחת אש במלחמת יום הכיפורים ובשלל פעולות מעבר לקווי האויב, והמשיך להכשיר צלמים וצלמות צעירים במשך שנים, כאילו היה זה בפעם הראשונה.

      בין כתבי העיתון הבולטים בעבר ניתן למצוא את הפוליטיקאים לעתיד יאיר לפיד, אהוד אולמרט וסתיו שפיר, העיתונאים יואב לימור, עמנואל רוזן, איתן הבר, מרב ארלוזורוב ואורי דן, אשת העסקים זהבית כהן ואפילו יוצר "ארץ נהדרת", מולי שגב.

      עבור החיילים ששירתו ביחידה בזמני, "במחנה" היה בית שני, וכך היה ניתן למצוא חיילים שעובדים מהבוקר ועד השעות המאוחרות של הלילה, כדי לכתוב, לעצב ולהדפיס את הגיליון הבא, ובעיקר לעשות שינוי, מתוך תחושת שליחות וההמשכיות של הדורות הקודמים. הם אולי היו ג'ובניקים בהגדרה היבשה אבל ממש לא הסתכלו בשעון ובילו חלק ניכר מזמנם בשטח.

      נושא גיליון אחרון במחנה (ראובן קסטרו)
      הגיליון האחרון של עיתון ״במחנה״ (צילום: ראובן קסטרו)

      בתור חייל ב"במחנה" הגעתי למקומות שצה"ל לא השקיע בהם תקשורתית כי הם לא היו יחידות חי"ר מובחרות או כאלה שעוסקים בפסגת הטכנולוגיה - החיילים הפשוטים שעובדים קשה רחוק מעין הציבור והתקשורת. הגענו לכל קצוות ישראל, נפגשנו עם החיילים והחיילות, שבעיקר שמחו שמישהו בא לדבר איתם, לשמוע איתם ולכתוב עליהם - וכשכותבים עליך כתבה, גם בעידן הסמארטפון - כולם ירוצו לעיין בעיתונים שמגיעים עם הדואר למוצב.

      קיבלתי שיעור והצצה לאיך שצה"ל מתנהל ופועל בשגרה המבצעית: יום אחד התחיל במוצב בחרמון, ביום שלמחרת במחסום קלנדיה ואחר כך בחט"מרים או בבסיסים הנידחים ביותר בדרום. כל כניסה לבסיס לוותה בפגישה עם החיילים, דיברנו, הכרנו ובעיקר הקשבנו וגם צילמנו. כתבים וכתבות של העיתון סיפרו כי לפעמים, בעיקר בתקופות של עימותים ואפילו מערכות כמו "צוק איתן", הם הרגישו גם קצת כמו פסיכולוגים ואוזן קשבת.

      לא הכל היה ורוד: מלחמת הישרדות עיקשת

      מאחורי הקלעים, הבנתי די מהר שהעורכים והמפקדים ניהלו מלחמה עיקשת יומיומית, אל מול דובר צה"ל שלרוב התעקש שנציג דווקא את התמונה הוורודה, שהכל מושלם, גם כשלא היה כך. כשבעיתון התפרסמו כתבות על חיילים שמתמכרים להימורים חוקיים, התמודדות הצבא עם נגע הסמים, לוחמים הסובלים מפוסט טראומה ועוד - היו דוברים שראו בכך פגיעה בצה"ל וניסו להצר את צעדי הכתבים והעורכים עד ניסיונות "להחרים" את העיתון על ידי חלקים בצבא, שאותו הוא בא לסקר ולשרת.

      גיליון אחרון במחנה (ראובן קסטרו)
      פסיכולוגים ואוזן קשבת לחיילים. מערכת "במחנה" (צילום: ראובן קסטרו)

      ואז במהלך 2016 הבנו שהעיתון בסכנת סגירה. הטענה הרשמית היתה שהוא יקר כלכלית או שאינו רלוונטי בעולם הרשתות החברתיות - תלוי את מי ומתי שואלים. הכתבים הוותיקים ידעו דווקא לספר לי שב"צוק איתן" הלוחמים שחיכו להיכנס לרצועת עזה המתינו שבועות בשטחי כינוס או יצאו להתאווררות מהלחימה ומכיוון שהסמארטפונים שלהם נאספו מסיבות של ביטחון מידע, חזר העיתון להפוך לערוץ המידע העיקרי שלהם וגם מקור לגאוות יחידה, כשכתבה עליהם התפרסמה באחד הגיליונות. הכתבים והצלמים היו איתם, בדיוק כמו בעבר הרחוק, מתעדים מה שאפשר ומותר, בטווח האש הרקטית של החמאס, יחד עם הלוחמים כסוג שונה מעט של תומכי לחימה.

      ואכן, בסוף אותה שנה ניתנה הפקודה כי היחידה והעיתון באמת נסגרים - אני והחברים שלי פוזרנו במקומות אחרים רגע אחרי שקיימנו פרידה צנועה ומאוד מרגשת, יחד עם מאות מבוגרי העיתון לאורך השנים. ב-20 בדצמבר ירד לדפוס הגיליון האחרון של "במחנה", כשבועון חיילי צה"ל, אל האירוע ההיסטורי גם הגיע צלם וואלה! חדשות, ראובן קסטרו שתיעד את הרגעים האחרונים של העיתון ואת העורכים שולפים בהתרגשות את הדפים ממכונת הדפוס, בפעם האחרונה.

      גיליון אחרון של עיתון "במחנה". דצמבר 2016 (ראובן קסטרו)
      בצה"ל התעקשו": העיתון לא נסגר - אלא עבר התאמות (צילום: ראובן קסטרו)

      בדובר צה"ל התעקשו לשווק אז מסר מהונדס כי העיתון לא נסגר אלא רק עבר התאמות לעידן החדש והדיגיטלי. הוא המשיך לצאת כירחון בהפקת מדור בדוברות אגף כוח האדם, ללא אף נימה של ביקורת או תחקיר.

      גם שלב זה הסתיים עכשיו והעיתון נקבר סופית אחרי שלוש שנים. רלוונטי או לא רלוונטי לדור ה-Y, ביקורתי במידה או יותר מדי בשביל צבא הגנה לישראל - אני שמח וגאה שהיתה לי ההזדמנות לשרת ב"במחנה" וללמוד פרק בעיתונות אמיתית, גם כחייל לובש מדים. תם פרק. היה שלום "במחנה".