זר כי ישקיף ממרחקים על מדינת ישראל וישמע את קולות המוסמכים שבדובריה בארבעת הימים האחרונים, יגיע בהכרח למסקנה חד-משמעית: זאת מדינה מושחתת. עד כאן החלק הקל. קשה יותר, לאותו משקיף חיצוני, להחליט איזו משתי הגרסאות לעובדת השחיתות נכונה - האם צודקת מערכת התביעה הכללית, שהעומד בראשה מוגדר ככשיר לשבת בבית המשפט העליון, בהאשימה בשחיתות את ראש הממשלה, או שמא האמת עם הנאשם, הטוען שהמשטרה והפרקליטות הן המושחתות, ולא רק עכשיו - זה 20 שנה ויותר, מאז ממשלתו הראשונה של נתניהו. פרקליטים וקצינים באו והלכו, התגייסו ופרשו, ושחיתות מערכת החוק עוברת מדור לדור.
ועוד יוסיף ויתהה הזר, בגרסת מי משני הצדדים יתמכו הגופים השלטוניים הנוספים - הכנסת, הנשיא, בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק. כך או כך, כתם השחיתות לא יינקה מישראל, אך לפחות יתאפשר לשייך אותו לאחד הצדדים. זהו משחק סכום אפס: או נתניהו - או מאשימיו. מי שלא יתנער מנתניהו, מסכים להצגת מערכת החוק בישראל כמושחתת. במלחמה זאת בין הנרטיבים, אין אמצע.
עד סמוך לסוף השבוע שעבר, תועמלני נתניהו בפוליטיקה ובתקשורת זימרו במקהלה "התיק קרס". איזה תיק? 4000, לרוב, כדי להשאיר את נתניהו ללא אישום בשוחד. פזמון נוסף: על עדי המדינה הופעל לחץ סחטני. איזה לחץ? להואיל בטובם להיחלץ ממצבם כחשודים שיהיו לנאשמים שאולי יהיו לאסירים ולהפליל את נתניהו, בעדויות שתעמודנה במבחן בית המשפט. לא סחיטה ולא שחיטה: סנגוריהם, ובראשם אילן סופר של ניר חפץ, השיגו להם עסקאות מצויינות, פטורות ממס.
לאחר שקרסו לא התיקים והעדים, אלא קווי השימוע וההטעייה של נתניהו, נולדה טענה מופרכת אחרת: אל ליועץ המשפטי אביחי מנדלבליט לפסול את כשירותו של הנאשם נתניהו להרכיב את הממשלה הבאה, כי (1) חוק יסוד הממשלה מתיר לראש הממשלה לעמוד בראשה עד שהרשעתו בקלון סופית ונדונה בכנסת ו(2) זאת תהיה התערבות בתהליך הפוליטי. כמו התעמולה הקודמת, גם טענה זו מושתתת על בורות בחומר או על הטייה מכוונת.
מנדלבליט אינו יכול לפטור את עצמו מחוות דעת על כשירות נאשם להרכיב ממשלה. היועמ"ש הוא פרשנו המוסמך של החוק בתוך המערכת הממשלתית ועד שיבוא בג"ץ ויאמר את דברו, לרוב בהסכמה עם היועץ. עמדת היועץ אינה נמסרת בהתנדבות. הוא מוכרח לגבש אותה, לכאן או לכאן, בין במענה לפניית גורמי הרשויות המבצעת או המחוקקת ובין כאחד המשיבים לעתירה לבג"ץ.
אשר לתוכן עמדתו, אין אפשרות מעשית להכשרת נתניהו כמועמד להרכבת ממשלה, כפי שבסוף ההליך המשפטי, אם יורשע בשוחד, אין אפשרות מעשית להימנע מגזירת עונש מאסר בפועל - זאת באמת תהיה אכיפה בררנית, בעת שכל משחד ומשוחד אחרים נשלחו לכלא.
כפי שנכתב רבות בשנתיים האחרונות, בית המשפט העליון קבע במקרים דומים, של נאשמים שהתמודדו על כהונה נוספת כראשי עיריות, שטובת הציבור (כולו, לא רק מצביעי המועמד) וטוהר המידות וחובת המנהל התקין גוברים על רצון הבוחר ומכריעים את הכף נגד הנאשם. היה ויזוכה ומפלגתו תרצה בכך, תיפתח בפניו הדרך, כחבר מועצה או כנסת, לחזור לתפקידו.
הסעיף בחוק המשמש את תומכי נתניהו כתרנגול כפרות, להנמקת זכאותו להישאר בראשות הממשלה ובדילוג על פני תהום ההגיון גם להרכיב אותה, הוא כידוע - ולרוב שלא כידוע - סרח עודף שנותר מהחוק הקודם, חוק הבחירה הישירה. אותו חוק, שנתניהו היה הנלהב וכמעט היחיד בתומכיו בליכוד ובמהרה גם ראשון הנהנים ממנו, ניסה לחלץ את ראש הממשלה מתלותו בכנסת, על שפע סיעותיה והקושי להשיג בה רוב יציב. לכן נקבע בו מנגנון שיכביד על הפלת ראש הממשלה, בין כשהוא חשוד ומואשם ומורשע בעבירה ובין על רקע פוליטי.
אבל הבחירה הישירה היתה עסקת חבילה. היא חיזקה את ראש הממשלה בעת כהונתו, אך הגבילה את כוחו בנסיבות מסויימות, ששתיים מהן חלות עכשיו על נתניהו. כהונתו נקצבה לשבע שנים רצופות - ונקבע, ממש בראייה נבואית, שאם לא יצליח להציג ממשלה בתום שתי מערכות בחירות רצופות לכנסת, ייגרע מרשימת המועמדים לפעם השלישית. אם הנשיא ראובן ריבלין, שהציע את הנוסחה האומללה להשארת נתניהו בכהונתו לעת כתב אישום, ולו גם לדקה, ירענן את זכרונו וישוב לקרוא את החוק, ימצא בו רק הקשר אחד ויחיד לנבצרות - בריאותי. אין נבצרות פוליטית או משפטית. אם ראש ממשלה אינו מתפקד, משמע שהוא חולה או מחלים.
חוק הבחירה הישירה, שבוטל, חיוני להבנת התכלית וההיסטוריה החקיקתית של מיצוי ההליכים בטרם סילוק נאשם מראשות הממשלה, להבדיל מחסימתו בדרך לשם. השארת רה"מ נועדה לתמוך ביציבות המערכת בעיצומה של הכהונה. בדיוק מאותה סיבה של חתירה ליציבות ראוי לחסום נאשם מלהתחיל כהונה.
אבסורד מיוחד יש בטענה נוספת של תומכי נתניהו, שבהיעדר ועדת כנסת אין ממי לבקש להסיר את חסינותו של ח"כ נתניהו, או להתנגד להסרה, ומשום כך גם אין עדיין תוקף לכתב האישום המוגש לכנסת בדרכו לבית המשפט. משמע, נתניהו, המונע הקמת ממשלה בלעדיו ולפיכך גם מעכב את כינון מוסדות הכנסת, מאמין שביכולתו לשלוט בשאלת תקפותו של כתב האישום נגדו.
כך או כך, לנתניהו אין מוצא מהסבך
לאדם החומק מקבלת מסמך משפטי אין יכולת לטרפד את ההליך. שר המשתמט מהודעת ראש הממשלה על פיטוריו (בני אלון בממשלת אריאל שרון) נחשב למפוטר גם אם ירד למחתרת ונחבא מהשליח עם המעטפה. אם אין בכנסת מי שידון בחסינות, אין חסינות.
וגם אם יצליח תמרון החסינות, היא תידון רק בכנסת הבאה, נתניהו יזכה בה למרות שאינו עומד באמות-המידה לקבלתה ויחלפו ארבע שנים עד שיעמוד לדין, טחנות הצדק יתחילו לטחון את שותפיו לאישומים, מוזס והאלוביצ'ים. משפטיהם לא יידחו. יהיה מעניין מאוד לראות איזו עסקת טיעון תציע הפרקליטות לבני הזוג אלוביץ', שנתניהו יפקיר לגורלו, ואם יסכימו במסגרתה להעיד נגד נתניהו.
כבר היו בישראל פוליטיקאים שלקחו את המדינה לסחרור בגלל מאבק כפייתי, מעל כולם בן-גוריון בפרשת לבון. אלא שבן-גוריון, צודק או לא, התקוטט בשם מוסדות ועקרונות, להבדיל מטובתו האישית. פנחס לבון או בנימין גבלי כדוברי אמת ושקר, שרים או שופטים כחוקרים - הם לא איימו על שלטונו או חירותו של ראש הממשלה. בפרשת קו 300 לא היה לשמעון פרס עניין פרטי בהצלת יצחק שמיר. הדרג הפוליטי ואיתו גם הנשיא חיים הרצוג נקט קו מקומם וגרם עוול לחושפי שחיתות, אך לא עשה זאת מטעמים תועלתניים. נתניהו נלחם רק בעד עצמו.
נשיא המדינה אינו בגיץ. אם יקבע שלמיטב שיפוטו ולאחר היוועצות בגורמים המוסמכים אין ביכולתו עכשיו או לאחר הבחירות הבאות להטיל את הרכבת הממשלה על ח"כ-נאשם, יסתיים בו ברגע סיפורו הפוליטי של נתניהו. אם ריבלין אינו אמיץ, או אם הוא חרד שמא מוסד הנשיאות ייפגע מהשקרים שיטיחו בו, הוא יניח למנדלבליט ולבג"ץ להוביל אותו לפסילת נתניהו. כך או כך, לנתניהו אין מוצא מהסבך. סירובו להתפטר ולהניח למפלגתו לשמור על שותפות בשלטון מעמיק את הקלון שבסעיפים שעליהם יעמוד לדין (ואחרים שנותרו בחוץ) ובהשתלחותו במי שתירגמו את החשדות כלפיו לכתב האישום.