אחרי שתי יממות קרב, מתוחות ומעיקות אם גם ללא חללים בישראל, יצאה בת קול ובישרה על סוף מערכת 50 השעות: תם הסבב, מה שממשיך לטפטף הוא החור הרגיל בצנרת, שהשרברב אינו מצליח לתקן. חזרה לשיגרה. אבל מהי אותה שיגרה, ומדוע מסכימים לחיות איתה כאילו היא גזירת גורל, שאין טעם להיאבק בה?
כל הווייתה של מדינת ישראל מושתתת על הסירוב להשלים עם מלחמות התשה, לא נגד צה"ל ובודאי לא נגד העורף - או הספר - האזרחי. מייסדי תורת הביטחון, ובראשם בן-גוריון וממשיכיו אלון, דיין ורבין, חתרו לכפות על מדינות ערב, שהשתמטו מלדלג משביתת-הנשק לשלום, ברירה חדה: שקט מוחלט או מלחמה כוללת, שתאיים על משטריהן ושטחיהן. כך הוסלמו המשברים הקטנים של שנות ה-50' וה-60' למערכת "קדש" ולמלחמת ששת הימים.
לאסונה, אחרי הניצחון הגדול של יוני 1967 השתעבדה ישראל למציאות של התשות, בתעלת סואץ ובבקעת הירדן ובגבול לבנון. המלחמה שנועדה להיפטר מההתשה הקטנה הולידה אותה כמפלצת. החריג היה לרגיל, הזרז למלחמה - לעובדה מצערת שמשלימים איתה, כמו עם תאונות דרכים וקרבות כנופיות. השלום עם מצרים - אחרי אלפי ההרוגים, הפצועים והשבויים ב-73' - ועם ירדן הוכיח שאפשר גם אחרת. החברה הישראלית הכירה בכך שמחיר השלום, גבוה וכואב ככל שיהיה בעיני מיעוט בה, נמוך ונסבל ממחירה של מלחמה לאין קץ.
ולכן, כאשר ממשלת ישראל מנכסת לעצמה הישג בחילופי-האש השבוע, היא מתכחשת לשאלה העיקרית: הלנצח יאכל סבב. האמנם התכלית היא הפוגה עד לפעם הבאה. לא שלום, לא שביתת-נשק; לא הודנה, לא סולחה. הפסקת-אש, שתוחלת חייה תלויה באורך-הרוח ובמאזן האינטרסים של הצד השני.
למודיעין הצבאי שתי משימות גדולות: הערכה והכנת הנתונים ללחימה. בשנייה הצטיין, ולאחר שקופח (יחד עם פיקוד הדרום, בניצוחו של ראש אמ"ן הקודם הרצי הלוי) בשבחים המיידיים שהורעפו על השב"כ, תוקן העוול. בראשונה הבריק פחות.
אמ"ן סובל מליהוק שגוי לתפקיד המעריך הלאומי. הוא חייב לנתח רק את האויב וגורמים חיצוניים משפיעים. אסור לו לפלוש לישראל, אבל בלי להכניס את התנהגותו של נתניהו למשוואה ולפיכך גם את זיקת הגומלין בינה לבין יוזמות ותגובות ערביות, איראניות ואמריקניות ההערכה בהכרח קטומה. המעריך הלאומי, בדרג המקצועי, צריך להקביל לראש המטה לביטחון לאומי, שהוא אצל נתניהו מינוי פוליטי הפועל למען הישרדות אדונו ואינו כשיר לניתוח קר, גם בבואו מהמוסד או מהשב"כ.
שורת המחץ
לגוף ההערכה, מאחר שנכווה לא אחת בהערכת-חסר של האויב, נוטה אמ"ן לעתים תכופות מדי להערכת יתר שלו: הוא מצייר קשת של חלופות, ורודה מימין עד שחורה משמאל, ועוצר את המחוג על אפורה כהה, המתקראת "חמורה סבירה". העדפה זו, לטעות לצד השמרני, התבטאה הפעם בהערכה שטילי ג'יהאד יפגעו בסביבת תל-אביב ועלולים להפיל חללים בבתי-ספר ובמקומות עבודה, ידחפו בכך את ישראל לפעולה אווירית ובהמשך גם קרקעית נרחבת, יאלצו את חמאס להצטרף והנה התנפחה לה תקרית נקודתית של עריפה למערכה גדולה. מחיר הערכת-היתר היא ההישג לג'יהאד בשבתון יום שלישי.
ב-11 בספטמבר הודיע דובר צה"ל כי "לפני זמן קצר תקפו מטוסי קרב כ-15 יעדי טרור בצפון ובמרכז רצועת עזה, ביניהם מספר יעדים באתר צבאי לייצור אמצעי לחימה, מספר יעדים במתחם צבאי של הכוח הימי ומנהרת טרור התקפית השייכים לארגון הטרור חמאס. התקיפה בוצעה בתגובה לירי הרקטות ששוגרו מרצועת עזה לעבר שטח ישראל מוקדם יותר הלילה." עד כאן התיאור העובדתי ומכאן מוסר ההשכל: "צה"ל ימשיך לפעול נגד ניסיונות לפגיעה באזרחי ישראל ורואה בארגון הטרור חמאס אחראי על הנעשה ברצועת עזה וממנה."
המיוחד בהודעה זו אינו התוכן. הוא דומה לכל ההודעות הקודמות מאותו סוג ושורת המחץ שלו זהה: הטלת האחריות על כל הנעשה בעזה וממנה על חמאס.
מה שמייחד את ההודעה שפרסם צה"ל ערב הבחירות האחרונות (בינתיים) לכנסת ובעקבות ההתקפה שהביכה והבריחה את בנימין נתניהו מאשדוד הוא שלא היה לה השבוע המשך. חודשיים לאחר שצה"ל דיקלם כדרכו את הימנון ריבונות חמאס ונגזרת הנשיאה באחריות, נעלם הבית הקובע. לפתע התברר שניתן לספוג מאות רבות של טילים ורקטות ששוגרו מעזה, בלי לתלות את האחריות בצוואר חמאס.
מעולם לא היה פער כה גדול בין המצב האמיתי לבין ייצוגו התעמולתי. דווקא השבוע נרשם שיא האחריות של חמאס: ריסון, הבלגה, שדר ברור לכל הפלגים הסוררים ולא רק לג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני - הכלב לא ירשה לזנב לכשכש בו. אילו רק נהג כך יאסר ערפאת, בשנתיים הראשונות והקובעות של תהליך אוסלו, בלי לאפשר לחמאס להשתולל (וכנ"ל ממשלת רבין כלפי הברוכגולדשטיינים), היה סיכוי להתרומם מהסדר הביניים לשלום קבע.
צה"ל התגאה הבוקר במהלך הבידול בין חמאס לגא"פ. זהו המשך של מדיניות הממשלה לבידול בין פתח בגדה המערבית, השולט ברשות הפלסטינית, לבין חמאס-עזה. בהקשר אחרון זה, הבידול עלול להיות ביטול, של הרשות ומנגנוני הביטחון שלה, מה שיחולל נחשול פיגועים.
יצוץ איזה בהא
כלל הברזל, פשוטו כמשמעו, הוא שהכרח להכות בקיצוניים כדי לסייע למתונים - מונחים יחסיים, כמובן. אם ישראל חותרת לדו-קיום עם עזה בשלטון חמאס, לשני הצדדים חיוני לסלק את הבאהות אל עטות המפריעות לסכם עסקה. ג'יהאדיסט פרוע כזה כמוהו כדייר הסרבן האחרון בבית משותף, ששכניו בו כולם נענים להצעת יזם לשיפוץ במתכונת תמ"א 38.
בידודו של הגא"פ השתקף בהימנעות האוכלוסייה הפלסטינית - בעזה, בגדה, בירדן ואף בקרב ערביי ישראל - מהזדהות פעילה עם האירגון ונפגעיו. תרמה לכך הקפדת צה"ל להתמקד בפעילי טרור. בעזה אין צורך בפיקוד עורף: האזרחים יכולים לסמוך על צה"ל.
אבל אם ההצלחה כולה נמדדת בחזרה לרגיעת 42 החודשים שהסתיימה בסוף מרץ 2018, חבל על הזמן. הישג כזה אינו טיל, אלא לוויין. במעופו יקיף את כדור הארץ ויחזור בהתמדה לאותה נקודה. האתגר טמון בהתקדמות לשלב הבא. בלעדיו, יצוץ איזה בהא אחר, ביוזמה עצמית או בדירבון איראני.
לשם כך נחוצות ממשלה ומדיניות אחרות. השלמה עם הישארות נתניהו ליד הגה המדינה, בתחבולה כלשהי, תדון את ישראל לנבצרות ביטחונית ומדינית. בנוסף לריקבון המוסרי הגלום בשירות תחת - או אף לצד - נאשם בשחיתות; בנוסף לבגידה באמונו של הרוב בציבור שהתפתה להניח שראשי כחול לבן מחוייבים למילתם ושיתאכזב לגלות שאצלם מילה היא מעילה, יש גם עניין תכליתי - ראש ממשלה בפועל המניח לקודמו להישאר השליט האמיתי, ולו גם בשלט רחוק, בין בן גוריון משדה בוקר כאשר שרת בירושלים ובין נתניהו מבית המשפט כאשר גנץ מתלמד אצלו, בבחינת נינג'ה קיד והמאסטר, יאבד את כל העולמות.
אחד השיעורים שסיפק נתניהו חינם לגנץ היה גירוי חברי הרשימה המשותפת, או שמא המטופשת, להתעמת איתו אתמול במליאת הכנסת, באופן שהרחיק את אביגדור ליברמן מחבירה לגנץ בתמיכה חיצונית של המשותפת. אחמד טיבי ושות' נכנעו ליצריהם ולצורך לשחק לקהלם, ואף שהבינו היטב את התרגיל של נתניהו, נכשלו ולא התעלו. בהתרגשותם כי רבה, הם אף שכחו להטיח בנתניהו ששיתוף פעולה טקטי עם ערבים אינו פסול בעיניו: הנה, באותה שעה עצמה הוא שיתף פעולה עם חמאס נגד גא"פ.
זה אינו תירוץ שמיש לגנץ. שבועתו, בבחירות ולאחריהן, הייתה חד-משמעית: בלי ביבי. הוא אינו יכול להוסיף בדיעבד כוכבית, למעט אם נתניהו ייצר מצב שיתעל אותנו פנימה.
מפעל הסביבונים
בדיוני הקבינט השתתף גם היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, במסגרת הבידול הידוע בין פרשן החוק לבין התובע הכללי. בעירבוב המכוון של החשוד נתניהו בין הביטחוני והפוליטי, נועד למנדלבליט תפקיד מכריע של שובר שוויון, ועד כה דומה שהשוויון שובר אותו. הוא בורח מאחריותו, והאחריות מדדה אחריו.
בהא אל עטא נולד בעזה בעת שאנואר סאדאת חזר לקהיר החוגגת מביקורו בירושלים - ביקור שבני גנץ נוהג לאזכר כתחילת דרכו בצה"ל, כטירון בצנחנים ומשתתף זוטר באבטחה. זה היה רגע השיא בחתירתה של מדינת ישראל לביטחון ולשלום. עולם בלי עטא טוב יותר מאשר בלעדיו, אבל ממשלה ישראלית הנרתעת ממהלכי שלום רק עושה עוד מאותו דבר, בלי עטא. צה"ל והשב"כ קונים לה זמן שאין בכוונתה להשקיע.
דרג מדיני מחליט אינו מפעל לסביבונים. עליו להוביל את ישראל לעתיד ללא רקטות והשבתות. מה שנתניהו לא עשה ב-23 השנים שמאז בחירתו הראשונה וב-11 שמאז שובו לראשות הממשלה, הוא לא יעשה כנאשם בפלילים, ואם גנץ מוכן למרות ידיעה זו להיות מס' 2 - או לכל היותר 1.5 - שלו, בתמיכת קודמיו במטכ"ל גבי אשכנזי ובוגי יעלון, זאת תעודת עניות לצה"ל ולפוליטיקה הישראלית כאחת. בעוד שבע שנים, אחרי שירות ושיחרור וצינון, תהיה לאביב כוכבי, הרואה מסכת זו מקרוב, הזדמנות להוכיח אם גם הוא נוצר באותה תבנית.
(עדכון ראשון: 11:45)