השופטת המחוזית לימור מרגולין-יחידי קוראת עיתונים. היא צופה בטלוויזיה, מאזינה לרדיו ולא נעלמו מעיניה אתרי אינטרנט. אין עדות ישירה, אבל יש ראיות נסיבתיות לרוב לכך שהיא מודעת לתיקים שנחקרו בשנים האחרונות וששמות משפחתם 2000 ו-4000. מהנוסח המתוחכם שלה בהכרעת הדין של ראש עיריית אשקלון לשעבר, איתמר שמעוני, ברור שהשופטת מרגולין-יחידי הבינה היטב שאיננה עוסקת רק בפרשה מקומית שהתנהלה בעיר דרומית בואכה עזה. היא ידעה שיהיו מי שיזדרזו לקפוץ על זיכויו של שמעוני מחמת הספק, באחד מסעיפי האישום נגדו, כדי להסיק ממנו שאין טעם להאשים את בנימין נתניהו בשוחד ובהפרת אמונים ביחסיו עם שאול אלוביץ' וארנון מוזס. לכן, הרחיבה את היריעה בנימוקיה, בבחינת מצא את ההבדלים - וכולם לרעת נתניהו.
אם מקרינים את מדדי מרגולין-יחידי על נתוניהם של תיקי נתניהו, ובמיוחד 4000 (כי ב-2000 מוזס מואשם בכתב החשדות בשוחד, בעוד שנתניהו שונמך לעומת המלצות הפרקליטות למרמה והפרת אמונים), התביעה יכולה לשאוב עידוד. אין לה סיבה לגנוז את התיקים, כפי שבוודאי יציעו חסידי נתניהו, ולא רק מפני שזיכוי מחמת הספק פירושו שהייתה גם הייתה עילה להגשת האישום ומשום שהתקדים האומלל של זיכוי אהוד אולמרט באחד ממשפטיו, שבפרקליטות המדינה נחפזו לגזור ממנו תבוסתנות גם בתיק אביגדור ליברמן לפני שמצבו של אולמרט הורע, מלמד שאין לצקת בתבנית המיועדת למוצקים נוזל שעדיין לא נקרש.
עוד בוואלה!
בהיבט התקשורתי, התייחסה מרגולין-יחידי בהכרעתה רק לרכישת אתר אינטרנט עוין והשבתתו. זאת, מפני ש"רכישת מקומון ומתן במה לפרסומים אוהדים ולהתערבות שמעוני ומקורביו בתכניו" נזכרה בכתב האישום אך רק נכללה ב"נסיבות האופפות את האישום" ולא ברכיבי המתת שקיבל שמעוני. מכאן, ששמעוני לא הואשם רשמית כלל בגרסה האשקלונית של תיק 4000, וממילא גם לא זוכה ממנה. להיפך: השופטת מבהירה שלא רצתה להחמיר יותר מהתביעה ולהוסיף את פרשת המקומון לאישומים, מה שהיה לכאורה מביא להרשעה גם בסעיף זה.
מותר לראות בכך כישלון של התביעה, שבכוונת מכוון או ברשלנות ויתרה על סעיף חזק והסתפקה באזכורו במעטפת סעיף אחר. זה דומה לעלילות שרה נתניהו במעונות ראש הממשלה, כאשר היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט קבע שגלגלה את חשבונן של המטפלות באביה על אוצר המדינה, אבל נמנע מלהעמידה לדין על כך ורק אזכר את העובדה בכתב האישום שעסק בנושאים אחרים.
החקירה בפרשת רכישת האתר העוין והשבתתו לטובת שמעוני הייתה מהירה מדי - חשודים נעצרו לאחר כחודש בלבד. לכן, לפי אחד המדדים של מרגולין-יחידי, לא חלף די זמן לבחון את "התמונה הכוללת של ההתנהלות". מכאן הזיכוי, שכנגדו נותר הספק, הנובע מרעיון הרכישה וההשבתה העשויות "לבסס טובת הנאה אחרת המהווה מתת". כלומר, עקרונית, השתלטות על אמצעי תקשורת והטייתו בשירות נבחר ציבור שווה מתת שווה טובת הנאה אסורה, כשהשופט יכול לבחון התפתחות על ציר הזמן. בתיקי 2000 ו-4000 האירועים התרחשו לאורך שנים, די והותר לבדיקה אם כוונות הצדדים לעסקת המתת והתמורה מומשו.
הסעיפים שמבשרים רעות לנתניהו
לנוחות עמיתיה השופטים העתידים לשבת בדין בתיקי נתניהו, אם מנדלבליט יגיש נגדו כתבי אישום, לשמחת התביעה למגינת ליבה של ההגנה (להבדיל משופרותיה), ציידה מרגולין-יחידי את הציבור בשישה סעיפי בד"ח - בדיקות חיוניות. אם כולם או רובם מתקיימים, התוצאה מבשרת רעות לנתניהו.
(1) "האם כלי התקשורת מוחזק בידי גורם שיש לו אינטרסים חיצוניים-כלכליים, בפרט מול נבחר הציבור". במקרים של מוזס/ידיעות אחרונות ואלוביץ'/בזק-וואלה התשובה החיובית מובנת מאליה. אז, "האפשרות שהתערבות בפרסומים בכלי התקשורת היא חלק מטובת הנאה מושחתת היא ממשית יותר".
(2) "האם כלי התקשורת מחזיק באופן עקבי בעמדה ובהשקפת עולם כלשהי, שמא הפרסומים (האוהדים לנבחר הציבור) נובעים רק מהקשר איתו ו/או מבטאים שינוי בעמדה, שאז ברור יותר הקשר שלהם לטובת הנאה נפסדת". 2000? צ'ק. 4000? צ'ק. ועוד איזה צ'ק.
(2א) החמרת הפסול "בעקבות הנחייה כללית או ספציפית של בעליו ואם ניתנה גישה למעורבות למקורבי נבחר הציבור, בהתאם להנחיה מלמעלה" - מה שמוזס הציע, כחלקו בעסקה, ומה שאלוביץ', משפחת נתניהו ומקורביה עשו.
(3) "מבחינת התוכן, אם ההתערבות בפרסומים היא בהקשרים ונושאים אישיים, משפחתיים, יחצ"ניים, שזיקתם לתפקידו הציבורי של הנבחר קלושה והתערבות בהם המובילה לפרסום חיובי יותר נדמית כטובת הנאה ברורה. יש לבחון אם ההתערבות מתבטאת בהגברת הפרסומים החיוביים לגבי הנבחר ו/או צנזור ביקורת, מניעת פרסומים חיוביים לגבי יריבים או (בעד) פרסומים ביקורתיים לגבי יריבים. ככל שההתערבות היא בנושאים רבים יותר, האפשרות שמדובר בטובת הנאה אסורה ודאית יותר". 2000 + 4000.
(4) "האם ההתערבות כוללת גם היבטי צורה - ניסוח הכותרות, עמודי השער, תמונות ומיקום ידיעות - ואין לנמקה ביחסים שגרתיים של כלי תקשורת מול נבחר ציבור. ככל שננקטים יותר אמצעי התערבות, ככל שההתערבות יותר (לגופו של אדם), ככל שהתכנים עוסקים בנבחר וביריביו וככל שיוזמת המעורבות של הנבחר באה מצדו ובתוקף הנחיית הבעלים גם יחד, קלושה האפשרות שמדובר בהתנהלות לגיטימית מול כלי תקשורת". יש הבדל בין סיקור לבין סיכור - לא הרי דיווח על פעילות הנבחר ברשות המבצעת או המחוקקת כמריחת אשתו בסוכר מתקתק להחליא. תיקי נתניהו? כנ"ל.
(5) משום שטובת ההנאה המגולמת בסיקור תקשורתי חיובי לנבחר ועוין ליריביו אינה "מספרית ומדידה", ההכרעה האם ההתנהלות היא פלילית צריכה להיבחן לאורך זמן ולפי כמה פעולות. השנים והגודש בתיקי התקשורת של נתניהו מסמנים את כיוון ההכרעה.
(6) בגלל משמעותו של הרכיב הסובייקטיבי - לא לכל נבחר חשוב באותה מידה איזו תמונה של רעייתו תופיע ומה ייאמר על אביו של יריבו - "יש לבחון על פני רצף של זמן, ובמנותק מההתנהלות הפלילית הנטענת, באיזו מידה מייחס נבחר הציבור חשיבות לפרסומים על אודותיו בתקשורת. ככל שזה חשוב לו יותר, האפשרות שעבורו מדובר בטובת הנאה המבססת מתת גדולה יותר". והרי ידיעה שהתקבלה זה עתה: כן, נתניהו מייחס חשיבות לפרסומים.
מוגש כשירות לציבור
השופטת מרגולין-יחידי ראויה לשבח מיוחד, מפני שבעצם יצאה מהגדר הצרה של משפט שמעוני-דוידי, טרחה והגישה שירות לציבור; ועוד מיהרה להקדים את מנדלבליט המתמהמה (לא שזה קשה במיוחד). היא בנתה מסד איתן לפסיקות בנושאי מעורבות זרה בתקשורת ויחסי בעלי שררה עם בעלי עיתונים, ערוצים ואתרים.
אין זה מחייב שופטים מחוזיים אחרים, שבפניהם יועמד נתניהו לדין, אלא אם יחדל בין כה וכה לכהן כראש הממשלה ותיקיו יועברו מירושלים לתל אביב, אולי במקרה אף למרגולין-יחידי, ובוודאי לא את העליון. אולם, הפיתוח ההגיוני מעניין, חשוב ובהיעדר עמדה מנומקת נגדית - לא של אמריקנים נפוחים הבורים בהוויה המקומית ובעובדות התיקים - גם מסגרת ההתייחסות היחידה של ערכאה חשובה.
מרגולין-יחידי כתבה תיאור משכנע של מצבים המתקוממים לשמע הטענה שאין בהן כלום, לא היה כלום ולא היה כלום. זה אינו מיותר, מפני שהתקשורת הישראלית זוהמה בחומרים חיצוניים שהוחדרו לליבת העיסוק שלה ובקישוטים על מעטפת האריזה שלה.
שום קורא או צופה אינו תמים עד כדי להאמין שהוא מקבל מאמצעי התקשורת שלו את האמת כולה. הוא והיא מביאים בחשבון כוחות, אינטרסים, אילוצים וטעמים; והמשכיל בעת ההיא ירכיב לו תפריט של מנות שונות ממטבחים - וטבחים - שונים, ללא תלות בלעדית במקור יחיד. אבל צרכני התקשורת מבקשים לבטוח בספקים שלהם, שאם לא את כל האמת, הם לפחות מגישים להם רק את האמת, ולו גם אותה אמת לשעתה, חמקמקה ומועדת לתפוגה. שאם לא כן, מדוע נדרש חיץ בין ידיעות ודעות מכאן לבין מודעות מכאן. תוכן מערכתי, תוכן שיווקי, יתערבבו להם כולם, גם כשהמשווק המוסווה הוא ראש הממשלה (ושר התקשורת).
יש שאינם בוחלים בידיעת זהותם של המושכים בחוטים ואף רוצים בכך ומזדהים איתם, מ "פוקס ניוז" ועד "ישראל היום". זה מועיל לשליטים בפנותם לבסיס התמיכה שלהם, כדי לשמר ולדרבן אותו, אך אין להם די בשכנוע המשוכנעים. לפריצת החוג הפנימי, הם זקוקים לתקשורת שאינה מזוהה איתם ושתורתה אמינותה. לכן, נרקמים בסתר יחסי נתניהו עם אלוביץ' ומוזס. כל החכמה היא שהציבור יאמין לתומו שאינו צורך תקשורת המושפעת מיחסי נתניהו עם הבעלים; שלא יידע שבדפדפו ב"ידיעות" או בגולשו בוואלה! NEWS הוא ניזון מנתניהו. זאת הונאת הציבור, עוד לפני שמשפטנים יקבעו אם ניגוד העניינים הגיע לרמת מרמה והפרת אמונים ואם המתת והתמורה מבססות שוחד.
זה מה שעומד ביסודם של תיקי 2000 ו-4000 ובעוד פעולות רבות של נתניהו, להשפיע על התקשורת ולעשותה לקול ביבי מירושלים. לכן, נחוצה כל כך השקפה בהירה כמו זאת של השופטת מרגולין-יחידי.