אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
השבוע ציינו 24 שנים להירצחו של ראש ממשלה בישראל. כשנה לפני הירצחו אמר יצחק רבין כי: "לא תמיד נמצאים אנשים שיש להם את העוז, את המחשבה, את היכולת, לשנות דברים, לשנות מוסכמות, ליצור מציאות חדשה." כזה הוא היה. איש עם חזון ועם ראייה מערכתית של טובת המדינה. אדם שרצה לשנות את החברה הישראלית, לדאוג לעתיד הישראלי.
יצחק רבין היה אדם עם קריירה צבאית מרשימה, אשר צבר גם ניסיון והישגים היסטוריים בתחום המדיני: הוא חתם על הסכמי שלום אמיצים, אשר הובילו למותו, להירצחו. צריך להיות אדם מיוחד מאוד כדי לפעול כך ולגרום לשינוי משמעותי בקנה מידה כזה.
חשוב לי להתייחס לאמירה שלו על הצורך בשינוי. הוא אמר: "אל תקבלו מוסכמות קיימות, לא בחברה ולא בתחומים אחרים. החברה צריכה לדעת להשתנות. חברה או מדינה שלא משתנה, מתנוונת. המציאות איננה מה שהייתה לפני חמישים שנה. ואם יש משהו שצריך לייחד נוער - זו מרדנות נגד מוסכמות. לא מרדנות לשם מרדנות, אלא מרדנות לשם שינוי. קיימו את אשר ראוי לקיים, שנו את אשר ראוי לשנות, והרבה דברים דורשים שינוי".
אני מתחברת מאוד לאמירה הזו. היא עוסקת בשינוי פניה של החברה, על כך שאנחנו חייבים לשנות את מה שלא עובד, ליצור כל הזמן חברה שהיא שוויונית ומקבלת. לתקן כל הזמן את מה שנכון לתקן. האמירה הזו נכונה בהקשר הפוליטי - ימין ושמאל, ויכולה להיות גם מכוונת להקשר החברתי, ובין היתר לקבלת האחר והשונה.
אני מבקשת להדגיש דגש חשוב באמירה הזאת - חברה שלא מתפתחת, מתנוונת. אם אנחנו כחברה לא ננסה כל הזמן לשאוף לחברה מתוקנת יותר, אין לנו סיכוי לחיות בכבוד. האמירה הזו נכונה עוד יותר כשמדובר בבעלי המוגבלויות או באוכלוסיות מיוחדות או במיעוטים או בכל אחד שהוא שונה ממה שנחשב ל"רגיל".
יש לכולנו מחויבות לשפר את העולם שלנו, עם או בלי צרכים מיוחדים. זה ממש חשוב שנבין, שכולנו בני אדם. רבין גם אמר: ייהאדם אינו פלדה. הוא לב ונשמה, הוא בוכה וצוחק. הוא אוהב וכואב. הוא מסתער, ונפצע וזועק. האדם הוא אדם". זה ציטוט שמאוד מרגש אותי כפי שהוא ובכל הקשר שהוא נאמר.
יצחק רבין נרצח מפני שחתר לשלום עם שכנינו וביקש להשיג הסכמי השלום. הוא פעל רבות כדי שנרגיש בטוחים כאן. דיבר לא מעט על הרעיון ששלום לא מושג רק בנשק, אלא גם בעזרת דיבורים וחינוך. בשנים האחרונות ובהווה מרגיש לנו, שהשיח על השלום ירד לטמיון. כמעט ולא מדובר עליו יותר, רק בסיסמאות כלליות. אני מרגישה שהעניין הזה לא באמת חשוב מספיק בסדר היום של רוב הפוליטיקאים, נבחרי הציבור שלנו. לא באמת אכפת לרובם מהנושא הזה.
השלום צריך להיות הדבר המשמעותי והחשוב ביותר, המעסיק את חברי הכנסת שלנו. הוא צריך לבוא לפני הכל. לא רק שלום עם האויבים שלנו, אלא גם שלום בתוכנו. שלום בין כל קבוצות החברה שלנו, מימין ומשמאל ,חרדים וערבים , דתיים וחילונים, צברים ועולים חדשים, בני כל העדות, המינים והנטייה המינית. ממש כולם. החברה שלנו פצועה וזועקת. אנחנו מפולגים ומסוכסכים. איבדנו את מה שאולי כל כך ייחד אותנו, את אהבת החינם האחד כלפי רעהו,
רבין רצה אחדות. הוא פעל כדי שלכולנו יהיה עתיד טוב יותר. כשאנחנו מביטים בשסע שנוצר בחברה הישראלית מאז הירצחו, הרי זה בדיוק ההיפך ממה שייחל לו, ממורשתו. דווקא מה שייחל לו הרוצח, נדמה שהושג.
אסור לנו לקבל את זה. אנחנו צריכים להיאבק ולמחות כדי שהמצב ישתפר. השיפור חייב לבוא קודם כל מאיתנו. בתוכנו. אחר כך, גם עם שכנינו. אני מקווה שכולנו נלמד ממורשתו של האיש המדהים הזה, ונפעל יחד כדי לדאוג לעתיד טוב יותר לכולנו.
זה הנושא העיקרי שלדעתי יש לעסוק בו סביב ההנצחה של יצחק רבין. זה גם הנושא העיקרי שנכון לנו לעסוק בו לנוכח מה שמתחולל היום בחברה הישראלית. מילה של לי