בנאומו אמש בעצרת הזיכרון ליצחק רבין חתם בני גנץ על שני שטרות, מפורש ומשתמע. באומרו שבעוד שנה יופיע בכיכר כראש הממשלה ויביא איתו את ראש האופוזיציה, התחייב גנץ לעמוד בסירובו לאפשר לבנימין נתניהו לשמור לפי שעה, לפי שנה, על ראשות הממשלה, כראשון בהסדר של רוטציה; ובדברו על חתירה לחידוש תהליך השלום, אותת הכרה בצורך להיפרד מסיעת משה (בוגי) יעלון התלויה כאבן ריחיים על צוואר כחול-לבן.
לגנץ, אישית, אין בעיה עם נתניהו. האדם היחיד שתחתיו סירב אי-פעם לשרת הוא הרמטכ"ל המיועד של 2012, יואב גלנט. גנץ היה מוכן ואף להוט לשמש קצין ראשון ליד הקברניט נתניהו, כדי לצבור שעות טיסה ולהתכונן להסמכה. ציבורית ופוליטית, זה אינו מעשי. כעת אין שום היתכנות לזוגיות בני-ביבי, לא חשוב באיזו תנוחה. מצביעי גנץ היו נוטשים אותו בהמוניהם אילו מימש הירהורי כפירה כאלה, וגם בתוך מפלגתו היה נתקל בהתנגדות חריפה, מה גם שהודעת היועץ המשפטי על כתב האישום נגד נתניהו ממשמשת ובאה.
חלופת הכהונה כממלא-המקום תחת הנבצר נתניהו מוכרחה להיפסל, השר נתניהו ייאלץ להתפטר מהממשלה ברגע העמדתו לדין, והאפשרות שח"כ נתניהו, הנאשם בפלילים וראש האופוזיציה, יתלווה לראש הממשלה גנץ לכיכר רבין בנובמבר 2020 חורגת מגבולות הדמיון גם במדינה שראתה בשנה האחרונה הכל. נוסחת "ביבי עם בני", ישר והפוך וכך ואחרת, איננה עוד. אם בני, בלי ביבי.
רעיון החזרתו של נפתלי בנט לממשלה, ועוד בתפקיד שר הביטחון, מאשר את הידוע: כשנתניהו נאחז בשלטון בקצות ציפורניו, שום מחיר אינו גבוה מדי - גם לא ברית חשאית, סרק-סרק, עם נוני מוזס. בנט הוא בוסר נצחי, שלעולם לא יבשיל לעמדת מנהיגות אחראית. פיו נוטף מליצות חלולות, ההופכות לריר של שררה לנוכח פיתיון קידום. הוא אינו מכיר בהפרדת הרשויות ובשלטון החוק. לפני בחירות אפריל, לנוכח תרחיש של עתירה לבג"ץ נגד כשירות החשוד נתניהו כמועמד לראשות הממשלה, איים באספסוף חמוש בקלשונים שיסתער על בית המשפט העליון. למען הגשמת חלומו, להתיישב בכיסאו של שר הביטחון, ולו רק לתקופה קצרצרה, מסכים בנט למה שנתניהו לא מסוגל - כי היה נאסר עליו - לעשות: להבליג על פגיעה ברעייתו.
תיק הביטחון הוא בעיני נתניהו נכס פוליטי הניתן להמרה. כשאיציק מרדכי התעמת איתו ואולץ להתפטר מתפקידו ולפרוש מהליכוד, ערב בחירות 1999, נתניהו הציע את הביטחון לאלוף מתן וילנאי, שזה עתה פרש בזעם משום שנתניהו בחדלונו לא כפה על מרדכי את מינויו לרמטכ"ל. לנתניהו לא היה אכפת שמינוי וילנאי ייצור מתח בלתי-נסבל ביחסי השר עם הרמטכ"ל הטרי שאול מופז, שהועדף על פניו בידי מרדכי. וילנאי סירב והתיק נמסר למשה ארנס, פטרונו הראשון של נתניהו בפוליטיקה ומי שהתאכזב כל כך ממנו כראש הממשלה, עד שחזר מהגמלאות כדי להתמודד נגדו על ראשות הליכוד.
בהזדמנות הבאה שנקרתה בפניו לסחור בתיק הביטחון, לפני שלוש שנים, לקח אותו נתניהו מיעלון לטובת אביגדור ליברמן. ממש כמו בנט, אם גם מטעם שונה, של רצון בתואר יוקרתי לקיזוז תחושת קיפוח - היה הביטחון שיא מאוויו של ליברמן, כל עוד ראשות הממשלה תפוסה. כשליברמן, קצר קשב וריכוז, מאס בביטחון, חיקה נתניהו את מנחם בגין לאחר התפטרות שר הביטחון עזר ויצמן ב-1980. בגין סירב למסור את התיק למי שערג אליו, שר החקלאות אריק שרון, והשאיר את התיק אצלו לשנה, עד לבחירות לכנסת העשירית. ניצחונם הזעיר של בגין והליכוד על שמעון פרס והעבודה היה תלוי על חודו של שרון. בגין, שלא בטובתו ועוד פחות מכך בטובת המדינה, נאנח ונתן לשרון את הביטחון.
בין תל"ם ובצלם
כאשר כל קול קובע אם גוש דח"י (דתיים, חרדים, ימין) ימשיך לדבוק בנתניהו או יפלוט עריקים שיעשו את חשבונם, גם בנט יכול להיות שרון של 1981 וליברמן של 2016; וברור שלא תפריע לנתניהו העובדה שזה עתה מינה לסגן שר הביטחון את אבי דיכטר, שאיבד לכחול-לבן את ראשות ועדת החוץ והביטחון. דיכטר יידרש להחליט אם נוח לו לשרת כסגנו של בנט, הצעיר והזוטר ממנו.
כל אלה סידורים אחרונים בבלפור, בתקווה הדועכת שבג"ץ - לאחר ההודעה על כתב האישום - יניח לנתניהו להישאר ראש ממשלת מעבר ומועמד להרכבת ממשלה נוספת, בין ב-21 הימים האחרונים למאמצי הכנסת ה-22 לייצר מתוכה ממשלה ובין בבחירות שלישיות, רביעיות וחמישיות ברציפות. נתניהו, שאינו יכול לשאוב עידוד רב מתגובתה החריפה של נשיאת העליון אסתר חיות להשתלחות אמיר אוחנה, הנועץ הממשלתי ביועץ המשפטי, איבד בתרגיל מגושם זה סופית את גנץ.
כרמטכ"ל שהיה לפוליטיקאי, גנץ אינו גלגולו המובהק של רבין. אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק הלמו תפקיד זה יותר. אבל אם גנץ התכוון אמש ברצינות לתוכן המדיני בנאומו, לחידוש התהליכים המדיניים, אין לו וליעלון שפה משותפת. קבלת היוזמה הסעודית כבסיס להידברות עם הרשות הפלסטינית ועם מדינות ערב תמקם את גנץ בקרבת "בצלם" יותר מאשר בתל"ם. אחרי שנתניהו ירד מבמת הליכוד, לא תהיה להאוזר-הנדל סיבה שלא לחזור לשם, עם יעלון או בלעדיו, כפעילים בקבוצת גדעון סער. לכחול-לבן, ולמאמץ להשגת שלום וביטחון, הם רק מזיקים. קולות תומכיהם לא יחסרו לגנץ.
על בשרו - אמנם לא כמו רבין עצמו - למד גנץ את תוצאות ההססנות של ממשלת רבין כלפי ההתנגדות האלימה לתהליך אוסלו. בדרכו לפיקוד על חטיבת הצנחנים הסדירה היה על אל"מ גנץ לפקד על חטיבת חברון בתקופה שלאחר טבח ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, הזרז הנורא לפיגועי חמאס, כשקנאי שני הצדדים התאחדו לסיכול פשרה. הלקח הברור של 1993-95, ממדשאת הבית הלבן ועד לכיכר מלכי ישראל, הוא שתהליך איטי מדורג מדרבן את מתנגדיו לתקוע מקלות - וקליעים - בגלגליו.
לגנץ חשוב להיבדל מנתניהו, שותפו ב"צוק איתן", לא בניהול המבצע עצמו - אלא באחריות למסמוס השקט ששרר בגבול הדרום בשלוש השנים וחצי שלאחריו. המסקנה התפעולית היא שאין תוחלת לסטטוס קוו, לא בעזה ולא בזירה הפלסטינית כולה. הבעיות אינן עומדות לפתור את עצמן. הן רק מחריפות ושוחקות את החברה הישראלית. גנץ בוודאי מבין זאת, אך ממשלת אחדות גוזרת שיתוק מדיני. הדיבור על שלום בית סותר את כורח השלום עם השכנים ומנציח את מלחמת ההתשה שישראל שאפה בכל מאודה בימי בי-ג'י-1, בן גוריון, להימנע ממנה. בי-ג'י-2, גנץ, יכול לנסות להתנער מהחישוקים העצמיים, אבל לא יחד עם הליכוד.
הכי קל להדחיק את מתווה הפתרון עם הפלסטינים (והסורים) בתירוץ האיראני, אלא שגם שם המציאות המבצבצת מתוך החומר הסודי הנגיש לקומץ בכירים במערכת הביטחון, ושיעמוד לנגד עיני גנץ אם יצליח להרכיב ממשלה, אינה כה פשטנית: גם מול טהראן ניתן לייצר ערוצי הידברות, להקלת הנטל הביטחוני - שבלעדיה לא יתפנו תקציבים חברתיים ומשקיים (ומדוע שמפלגות כמו ש"ס ויהדות התורה לא יראו בכך ברכה לציבוריהן) - ולתמיכה חיצונית בהנהגה פלסטינית מתונה שתסכים לפשרה הוגנת ותכפה את מרותה על מתנגדיה.
אין בגנץ עדיין שום ניצוץ המעיד על נכונותו לחדול לבזבז זמן ולמרוד בסדר הקיים. זה, כשלעצמו, אינו סוף פסוק. הפרדוקס הוא, שממסדים מייצרים מתוכם את מהרסיהם ומחריביהם, דה קלרק דרום אפריקני וגורבצ'וב סובייטי, רק כשאין סימן מתריע על היותם כאלה. בתפר שבין הפוליטיקה והמדינאות, בין שזאת נטייתו הטבעית ובין שהשנה האחרונה תעלה אותו לשם, יש לגנץ סיכוי להצליח, אם ילמד לומר "לא" לפיתויים ו"כן" להזדמנויות. זה היה ההבדל בין שני הרבינים, של הממשלה הראשונה, המהוססת והמסוכסכת, ושל הממשלה השנייה, המעזה והאחרונה.