כשתוקם סוף סוף ממשלה בישראל והקבינט שלה יתכנס לדון בתוכניות מערכת הביטחון ובמשמעויותיהן התקציביות, יפתח צה"ל פרק חדש במסכת הצוללות מגרמניה, המעסיקה בעשור האחרון את הממשלה, הצבא ואף המשטרה והפרקליטות.
הרמטכ"ל, רב-אלוף אביב כוכבי, צפוי להודיע לממשלה הבאה שצה"ל מעוניין לוותר על הצוללת האחרונה בסדרה ולחסוך בכך בין מיליארד לשני מיליארד שקלים וכוח אדם איכותי. אומדן הסכום תלוי בשער האירו בשנות בניית הצוללת ובעלות הקיום שלה בתקופת השירות שלה. הצוות שייחסך, ואשר לאחר שירות חובה וקבע קצר בצוללות נפלט משירות המילואים, נחוץ במערכים צבאיים איכותיים אחרים, דוגמת סייבר והגנה אווירית.
הצוללת שצה"ל מבקש לבטל את בנייתה נועדה להיות התשיעית מתוצרת מספנות טיסנקרופ והשישית בסדר הכוחות התת-ימי כששלוש הצוללות הראשונות יסיימו בזו אחר זו את מכסת חייהן ויוצאו מהשירות. מאז סוף העשור הקודם לא שינה צה"ל את הערכתו, המבוססת על ניתוח משימות וחקר ביצועים, שאין לו צורך ביותר מ-5.2 צוללות. מספר זה ניתן לעיגול נדיב כלפי מעלה, לשש, אך במטכ"ל משוכנעים שניתן להסתפק בחמש.
כוכבי יגבש את עמדתו המנומקת בסיום עבודת מטה הכוללת את אגף התכנון במטכ"ל, את חיל הים ואת יחידת היועץ הכספי לרמטכ"ל, שהוא גם ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון. למימון התוכנית הרב-שנתית שמוביל כוכבי, "תנופה", נדרש גישור על פני פערים של מיליארדי שקלים בשנה. גמישותו התקציבית של צה"ל מוגבלת מאוד. תוכניות רכש של מערכות נשק אמריקניות ניתנות להסטה מסוימת בתוך מסגרת 40 מיליארדי הדולרים לעשור, שאושרה לקראת סוף ממשל אובמה, אך סיוע זה אינו מועיל בצד השקלי.
הצוללות הגרמניות מיוצרות בשתי שלישיות ולפי שעה מתוכננת גם שלישיה נוספת. הראשונה, כיתת "דולפין", סופקה במלואה. השנייה, כיתת "דקר", עומדת לקראת השלמה. ממשלות גרמניה וישראל חתמו לפני כשנתיים על מזכר ההבנה למכירת צוללות 7 עד 9. המזכר מאפשר לישראל לקנות את הצוללות, בהנחה של כמעט 30% (המסבסדת למעשה את המספנה), אך אין זו התחייבות חוזית מצד ישראל לבצע את הקנייה במלואה או בחלקה. מרגע שתיחתם ההתחייבות יידרשו לפיתוח, תכנון, התאמה למבצעיות וניסויי ים שבע עד עשר שנים נוספות. הגעתה של הצוללת התשיעית למעגן "דרור" בבסיס הבית של חיל הים בחיפה הופיעה לפיכך בלוח הזמנים של צה"ל רק לאחר 2030.
כנשק אסטרטגי, להבדיל מטנק, תותח או אף מטוס, נתונה הצוללת להכרעה של הדרג המדיני גם בניגוד לעמדת הדרג הצבאי, אלא שזו סוגיה איכותית שנקבעה בשנות ה-80 ואין עליה ערעור. המחלוקת היא כמותית, בגלל תרגומה למשאב שבמחסור - כסף.
איזון בין סיכונים למשאבים
בנוסף למשימותיהן הרגילות, באיסוף מודיעין, במבצעים חשאיים ובהתכוננות למלחמה, מגלמות הצוללות המשוכללות של שייטת 7, שבעולם מייחסים להן יכולת לשיגור טילים אסטרטגיים, גם תוספת נכבדה להרתעה מפני מימוש איומים קיומיים על ישראל. כך, בהמשך לכושר המהלומה השנייה שפיתחו הציים האמריקניים והרוסיים בתקופת המלחמה הקרה: מאחר שצוללות הנחבאות במעמקי הים ובזירות מרוחקות קשות מאוד לגילוי, מובטח שמהלומת-פתע להשמדת ליבת החיים במדינה תיענה בגמול הרסני לא פחות. אם המחליטים על המהלומה הראשונה פועלים בהגיון מקובל ואינם משיחיים-התאבדותיים, מה שאינו ודאי בהקשרים דתיים קנאיים, תצנן אותם הידיעה שתמיד תשרוד צוללת שתחזיר מהמים מכה אחת אפיים.
זהו סוג של ביטוח. כל מדינה, כמו כל משפחה, מכלכלת את הוצאותיה בהתחשב בצרכים המידיים ומפרישה לביטוח באיזון בין אומדן הסיכונים - ובמיוחד האסונות - לבין המשאבים העומדים לרשותה. הוצאה כלשהי לביטוח נחוצה, אך הוצאה מופרזת עלולה לפגוע בחיים עצמם.
זאת הצגה פשטנית של הבעיה, בנסיבות העשורים הקודמים, והיא מסתבכת עוד יותר בגלל שני תהליכים. ראשית, הופעת איומים שחומרתם מתקרבת לרמת האיום שהציבו בעבר תוכניות הגרעין של עיראק, סוריה ואיראן, אך שבהיותם תת-גרעיניים, ההרתעה האסטרטגית אינה מהווה להן תשובה נאותה. המעצמות הגדולות, בעלות הנשק הגרעיני המוצהר, התחייבו - כדי לפתות את המדינות החסרות נשק כזה לקבל על עצמן את עול משטר ההתנזרות מהפצת הגרעין הצבאי - להשתמש בו רק נגד אויב המפעיל נשק גרעיני. כל מה שפחות מכך, כולל פגיעת טילים מדויקים בעלי ראש-קרבי כבד במטרות תשתית ואוכלוסייה, אינו מצדיק גמול גרעיני. הפצצות כבדות ואף מהלומה מקדימה כן, גרעין נגד תת גרעין לא.
לכן, כשהאמריקנים עושים את חשבונם מול קוריאה הצפונית ומתרגלים תרחיש של פלישה צפונית לדרום בחסות אלפי טילים ופגזים, אך ללא מהלומה גרעינית, הם מוכרחים להוציא גם את הגרעין שלהם מהמשוואה. אם איראן תתקוף מדינה כלשהי באזור, ערב הסעודית או אחרת, במאות הטילים העומדים לרשותה ללא קשר לריחוקה מהשגת ראשי-קרב גרעיניים, ההרתעה והלחימה כאחת תתנהלנה במרחב שאינו גרעיני כלל.
ואם אין די בכך שלאיום זה נחוץ סוג נוסף של ביטוח, כי הביטוח האסטרטגי אינו מכסה אותו, בא התהליך השני - קיפול המעורבות הצבאית האמריקנית מהאזור - ופוגע בנוהג נוסף בענף הביטוח: רכישת ביטוח משנה בחברה עולמית גדולה. מדיניות דונלד טראמפ מפקירה את המזרח התיכון לכוחות מקומיים וחיצוניים ומשאירה את ישראל להתמודד איתם לבדה. יכולתה להרתיע מפני כוונות מלחמה קיימת וצפויה להשפיע גם על היקף המלחמות, אבל הסלמה מתוך שרשרת גירויים ותגובות תחייב אותה להוציא לפועל את כושר הלחימה שלה, שבנייתו הוגבלה עד אז על ידי ההשקעות בהרתעה.
במלחמה, האחריות העיקרית נתבעת מהרמטכ"ל. הוא שהוסמך להכין את צה"ל, לפקד עליו ולבצע בהצלחה את הנחיות הדרג המדיני. כל מה שקרה עד אז, בהקצאת הקדימות לבניין הכוח ובחלוקת התקציבים בין הביטחוניים לאזרחיים, הוא רק נימוק להקלה בעונש. ההישג הנדרש מהרמטכ"ל מתמצה במילה אחת: ניצחון. זאת חובתו המוסרית והמקצועית, עוד לפני שהוא מתבונן בשורות קודמיו על קיר חדר ההמתנה בלשכתו ועינו צדה את שני המתפטרים, דוד (דדו) אלעזר ודני חלוץ.
מתח זה בין הפיקוד לבין הפקידים, בין הקצונה לבין האזרחים, בלט במחלוקת בין יצחק רבין כאלוף וכרמטכ"ל לבין שמעון פרס כסגן שר הביטחון, בתקופת הבראשית של דימונה וכשצה"ל ניבנה לנצח במלחמת ששת הימים. עשור אחר כך, בהתעצמות הצבאית שלאחר מלחמת יום הכיפורים, הקרין רקעם השונה של יוצאי הביטחון שהתקדמו במערכת הפוליטית על הבדלי הדגשים בין ראש הממשלה רבין לשר הביטחון פרס. רבין היה מוכן להשקיע פחות בהרתעה כדי לפרנס את ההכרעה; פרס התנגד.
בנימין נתניהו, בשגעונו לדבר איראני אחד, כפה על צה"ל לרכוש שש צוללות ולא חמש ולזרז באופן תמוה את קניית 7 עד 9, שהוצגו תחילה כתוספת ובהמשך תוארו כתחליף ל"דולפין". כשהצוללת השישית (במקור "דקר"; השם שונה ל"דרקון", לבקשת מקצת המשפחות השכולות) הושקה על נייר החלטות הממשלה, הרמטכ"ל שהצדיע היה גבי אשכנזי וסגנו שקיבל את הדין, האלוף המופקד על בניין הכוח במטכ"ל, היה בני גנץ.
אין זמן, אין ממשלה, אין תקציב
הציבור אינו מתעניין בדקויות ההבדל שבין תקציב הביטחון לבין תקציב צה"ל. במבט כולל על ההוצאה הלאומית לביטחון, מזדקרים גבולות הגזרה בין הסעיפים הצבאיים (וגם השיקום והגמלאות) לבין האחרים, התומכים בצה"ל אך אינם בשליטתו ואינם מסייעים במישרין למאמץ המלחמתי ביום פקודה. ראש הממשלה, בעיקר כשאינו מחזיק גם בתיק הביטחון, כמצבו של נתניהו רוב תקופתו ועד לפני כשנה, קרוב יותר למשאלותיהם התקציביות של כפיפיו המידיים - ראשי המינהל המדעי/הוועדה לאנרגיה אטומית, המוסד והשב"כ. כל מיליארד הניתן להם הוא מיליארד שאינו מוקצה לרמטכ"ל.
בעידן של שפע לכל, ייתכן שרמטכ"ל בשנתו הראשונה, כמו כוכבי, לא היה מתאמץ לפתוח את התיק הסגור של הצוללות, המזוהה כל כך עם ראש הממשלה היוצא - שעתידו עמום - שהוא גם שר הביטחון העומד לסיים את תפקידו זה ברגע שיוגש נגדו כתב אישום. אבל לכוכבי אין זמן, אין ממשלה, אין תקציב, עוד בחירות וגם "תנופה" בקושי תהיה. מוכרחים לחתוך מלמטה ברשימת הקדימות. בשנות ה-80 נהגו בצה"ל לומר, "אם ה'לביא' יטוס, צבא היבשה ישכב". בראיית המטכ"ל של 2019-20, במחסור הנוכחי, אם הצוללת התשיעית תפליג, הצבא ישקע.
בשלב זה של התמרונים הפוליטיים והתגבשות ההחלטות על כתב האישום נגד נתניהו, כאשר בפני גנץ עדיין זמן בסדר גודל של "צוק איתן" להרכיב ממשלה וסיכוי סביר יותר להצליח מאשר להיכשל, מסתמן שעם בחירות נוספות או בלעדיהן ימלאו גנץ ואשכנזי תפקידים מרכזיים בהכרעות הביטחוניות בממשלה הבאה. אין להם מחויבות או נטייה לחלקים האזרחיים במשרד ראש הממשלה ואין סיבה להניח שחזרו בהם מהסתייגותם הנושנה מהצוללת השישית, שבינתיים התבגרה והייתה לצוללת התשיעית.
בעוד חודש וחצי, באמצע דצמבר, יציינו במעגן הצוללות 60 שנה לחנוכת השייטת בידי מפקדה הראשון, סגן-אלוף יוסף דרור. עד אז בוודאי לא יהיה גורם ממשלתי יציב ומוסמך שיוכל להחליט רשמית על ביטול הצוללת התשיעית, אבל המצוף שהטיל כוכבי למימי הדיונים הפנימיים במטכ"ל מסמן כיוון ברור.