באחד הקטעים הקולנועיים ביותר ביומנו של משה שרת, ביום מר מאין כמותו בחייו הפוריים ומלאי ההישגים, באים שניים מבכירי מפלגתו, פנחס ספיר וזלמן ארן, "לדרוש כניעתי" לבן גוריון, "לשחוט אותי, או בגרסה נמלצת יותר, לבקש "כי אשחט ולא אוציא הגה". שרת נכנע ללא קרב: הנני שחטוני, אני מסכים. מול איומו הנחרץ של ראש הממשלה ושר הביטחון, או הוא או אני, הלך כצאן לטבח שר החוץ שהיה רק חצי שנה לפני כן ראש הממשלה. המפלגה, שהייתה גם הממשלה, שהייתה גם המדינה, מעל לכל.
זו הייתה ישראל אחרת. כיום היא דמעוקרטיה, ועדת בחירות שיש לה מדינה, ואיש אחד מתעלל בה לצרכיו הפרטיים, בעזרת מפלגתו. "פחד וחשבון", תיאר לימים שרת את מפא"י. אלה שני הנכסים הגדולים כיום של בנימין נתניהו בליכוד: פחד וחשבון. הם מדביקים את החומה העלולה להיסדק. והרי די בשלושה-ארבעה ח"כים אמיצים, שטובת ישראל לנגד עיניהם, כדי לבעוט במורד את כדור השלג. אפשר גם לחזק אותם בזריקת אומץ: אם החשש הוא שהבחירות יוקדמו והנועזים ייפלטו מהרשימה, יכולה מפלגה אחרת - כחול לבן או ישראל ביתנו - להנפיק להם תעודת ביטוח בדמות התחייבות לקליטתם במקומות מציאותיים, כפי שנתניהו נהג בכולנו של משה כחלון כשנזקק לאצבעותיה לפיזור הכנסת. סיעת תלם של פליטי הליכוד יעלון, הנדל והאוזר, בתוך כחול לבן, מתאימה להם. עתידם אינו אבוד. שמואל תמיר וחבריו שהתריסו כלפי מנחם בגין, נטשו את חירות והקימו את המרכז החופשי, חזרו מבעד לחלון של הקמת הליכוד. אחד מהם אף היה לראש ממשלה, לפני שהורשע ונכלא.
אל תפספס
המצב שלתוכו נקלעה ישראל הוא חלומו של כל חסיד שוטה וסיוטם של כל האחרים: רק ביבי. במה שהוא מדקלם כ"המחנה הלאומי" אין שום ממד לאומי - הוא פרטי. קם ונופל על אדם ששכח את ההבדל בין שליט לשליח. חיבתו למצלמות, עד כדי פטיש, עברה מהקלפיות לאולם השימוע בפרקליטות המדינה. פוטוקרטיה. אבל כשרעייתו הופיעה בבית הדין לעבודה ונחקרה על ההתעמרות בעובדים, התנגד בא-כוחה להקלטתה, אודיו בלי וידיאו, שמא תידרש להעיד בשבועה אם היא אכן מחסלת שלושה בקבוקי שמפניה ליום וההקלטה תשודר.
כדי לספק את מאווייו, המציא השבוע הנשיא ראובן ריבלין, ברגע המביך ביותר בחמש שנות כהונתו, את חוק נתניהו. חוק אישי, לפי מסורת חוק מילצ'ן, שנתפר בידי נתניהו לפי מידותיו של מיטיבו ארנון מילצ'ן, ושנועד לעשירים המתגוררים בחו"ל. חוק מילצ'ן הרעיף פטור ממס ומדיווחים על כל מולטי-מיליונר שכמוהו כמילצ'ן. כך גם חוק נתניהו: כל ראש ממשלה יוצא שהוא גם מועמד לראש ממשלה נכנס (למעשיהו) ייהנה ממנו.
נתניהו אינו מעל החוק; הוא החוק. מעולם לא התפתלה והתעוותה והתעקמה ישראל כל כך כדי להשביע את רצונו של יחיד. תקרת גיל ה-70 של השופטים לא הוגבהה בחמש שנים כדי שמאיר שמגר ואחריו אהרן ברק יוכלו להאריך ימים מועילים בנשיאות בית המשפט העליון. הם סירבו באדיבות לכל הטוענים ששירותיהם ייחודיים ואין לוותר עליהם. אבל לשיטתו של ריבלין, מה שאסור לשופט מותר לנשפט.
נוסחת ריבלין דנה בתנאי הכניעה של בני גנץ. היא מקבלת כמובנת מאליה שגנץ יהיה תחילה ממלא מקומו של נתניהו ולא להיפך. זו סטירה צורבת בפרצופם של מיליוני ישראלים, יותר ממחצית הבוחרים, 65 ח"כים מול 55, שהצביעו בעד מיצוי הדין עם נתניהו והחלפת השלטון.
ואיזו מין אחדות היא זו הגלומה בנוסחת ריבלין (ומיהו "העם" האמור להתאחד ושאינו כולל את הנציגות הנבחרת של רבע מהאוכלוסייה)? אחדות הסוס ורוכבו, ממשלת כן ולא, גם וגם, שיתוק הדדי, קיזוז מתמיד. ממשלה יציבה כביכול, קפואה בפועל, תקועה בגינות סחרוב, מקיפה נסוע ושוב את ככר דיזנגוף.
בגין, שהיה שלוש שנים חבר בממשלת הליכוד הלאומי של אשכול וגולדה, פרש ממנה על רקע עקרוני-רעיוני, התנגדותו ליוזמת רוג'רס ב', שטחים תמורת שלום (מלחמה מיותרת אחת אחר כך ולקראת ביקור סאדאת שינה את עמדתו). נתניהו מנופף בתוכנית טראמפ כאחת העילות להקמת ממשלה שהוא, בראשה, ייאבק - בשעותיו הפנויות מבית המשפט - נגד החלקים הרעים בעיניו ולפיכך גם בוודאי הטובים לישראל. לא זה מה שרוצים, ברובם, בוחרי גנץ, וכל בוחרי הרשימות שמשמאלו.
סכנת הטביעה של נתניהו וטראמפ
הסיפור האוקראיני של טראמפ, שצפויים להתגלות בו גם רבדים יהודיים ואולי - קשה לפצל - ישראלים, שונה מהסיפור הישראלי שלו רק בהיבט אחד: מול נתניהו הכול היה גלוי במופגן. האמריקנים מזדעזעים עכשיו מנשיא המפעיל את מנוף הסיוע הכספי-ביטחוני על מדינה זרה כדי שתגמול לו בעזרה מול יריב פוליטי מבית. כשטראמפ קרא פומבית לרוסיה לסייע לו מול הילרי קלינטון, ב-2016, הוא היה רק מועמד. עכשיו, כמפקד העליון, הוא נתפס במעילה בשבועת האמונים שלו לחוקה. התן-וקח שלו מול נתניהו היה סיוע, במעשה (ירושלים, שגרירות, גולן) ובמחדל (עיכוב פרסומה של תוכניתו), תמורת היענות לדרישותיו (איסור כניסתן של חברות הקונגרס הדמוקרטיות) ועשיית נפשות למענו בקרב עשרות מיליוני האוונגליסטים.
טראמפ אינו הנשיא הראשון המתחשב בפוליטיקה הישראלית ונתניהו אינו ראש הממשלה הראשון המתערב בפוליטיקה האמריקנית (קרטר השתכנע שבגין פעל ותרם למפלתו מול רייגן). ניקסון, ב-1973, השהה את יוזמת השלום שלו לאזור עד לאחר בחירות אוקטובר בישראל, כדי שגולדה תישאר בראשות הממשלה ולא יעלו גורמים נוקשים ממנה (אז, לא כעבור ארבע שנים) - דיין ובגין. אלא ששיקולו היה ענייני, מדיני, לא תועלתני-אישי. נתניהו ענד את טראמפ לצווארו כענק. כשמתברר, כצפוי מראש, שהוא אבן-ריחיים, הוא בסכנת טביעה איתו.
לחסימת המעיים הפוקדת את ישראל בגלל נתניהו יש שם עממי, לא מדעי: בגידת הליכוד. מפלגת השלטון, המסוגלת עדיין להישאר במחציתו ואולי אף בכולו בעסקה של שותפות עם אביגדור ליברמן תמורת פרידה מנתניהו, בוגדת בערכים שבשמם היא מתיימרת לדבר, אם היא עדיין זוכרת איך דיברה לפני שנאלמה. יורשי נתניהו יתקשו לתרץ את התנהגותם, בבוא היום. הם יתחילו את כהונתם, בראשות המפלגה ואולי גם כשותפים בהנהגת המדינה, בגרעון. וכלל לא מובטח שהירושה תהיה שלמה. חוקת הליכוד מסלקת מתפקידים במפלגה רק לאחר הרשעה עם קלון ועונש של שלושה חודשי מאסר ומעלה. היא אינה מחייבת את ראש התנועה להתפטר עם תחילת משפטו, גם לא באשמת שוחד. נתניהו יוכל להחזיק בראשות הליכוד גם בעת המשפט, בגדה הצפונית של סלאח-א-דין. ראש הליכוד הוא גם מועמד המפלגה לראשות הממשלה, בכפוף לבחירות פנימיות לקראת הבחירות הכלליות. לא במהרה ישתחרר הליכוד מלפיתת נתניהו.
הכול חוזר לאביחי מנדלבליט, שאמנם לבש מדי אלוף אך לא היה מפקד קרבי. הוא מוכרח סוף-סוף ללבוש מדי ב' ולעבור למתכונת חירום של שעון-לחימה ב"בור". זה שנתיים אינו שועה להפצרות להניח מידיו עיסוקים חשובים אך פחות גורליים ולהאיץ את הטיפול בתיקי נתניהו. מחר לפני שבעה חודשים פרסם את כתב החשדות. בוזבזו שתי מערכות בחירות ויותר מחצי שנה עד לשימוע-לא-שימוע, שאליו יגיעו התביעה בנפש חפצה וההגנה בנפש חצופה. למרות לחישותיהם של מקורבי נתניהו, ללא ראייה, שסודות היועץ בכיסי המשפחה השלטת, עליו הפחד והחשבון אינם אמורים לפעול. תכלה תקופת נתניהו וקללותיה.