כשביקשו שאבחר איש או אשת שנה, לא הייתה כלל התלבטות. גם כששאלתי את חבריי העיתונאים כולם העלו את שמה. כאן בנגב במערבי לכולם ברור: לא פוליטיקאים, לא ראשי ערים - הילה גונן ברזילי היא לא רק אשת השנה בעוטף עזה, אלא אשת העשור.
"אין נזק ואין נפגעים", אנחנו הכתבים ממהרים להכריז אחרי שרקטה מיורטת על ידי כיפת ברזל או מתפוצצת בשטח פתוח. עובדתית זה אולי נכון, אבל במציאות זה רחוק מאוד מהאמת. בשנה וחצי האחרונות נשמעו התרעות צבע אדום בשדרות מאות פעמים. אחרי כל אירוע כזה, יש מי שחייהם כבר לא יחזרו להיות אותו דבר.
כל אחד ואחת מהם חווה את הרגע הזה לבד, אבל יש שם מישהי שחווה יחד איתם כל צבע אדום ולא עוזבת אותם לרגע. ברגע הזה היא מרגישה את הכאב של נפגע החרדה, כאילו היה זה כאבה שלה. קוראים לה הילה גונן ברזילי וכבר עשור שהיא מנהלת מרכז החוסן בשדרות.
לפני כחודש, כשהתרעות הכניסו לחרדה כמעט עיר שלמה במהלך הופעות סוף הקיץ, עובדי מרכז החוסן כבר הבינו לצערם כי בימים הקרובים העבודה תהיה הרבה יותר קשה. יחד עם כוחות הביטחון והצבא הם הגיעו למקום, פתחו במהירות את חדרי הטיפולים ויצאו לבתים כדי לטפל בקשישים וילדים. הם אוהבים את התושבים והעיר גם עיכוב המשכורות עד לפני חודש לא הזיז אותם לרגע. למרות הקשיים והבעיות הכלכליות, הצוותים לא מיואשים - הם פה בשביל התושבים.
הצוות שבראשו עומדת גונן ברזילי טיפל בעשור אחרון באלפי תושבי שדרות: ילדים, נשים, גברים וקשישים הסובלים מחרדות, מתחים, לחצים ופוסט טראומה. "המלאכים של שדרות" מכנים אותם בעיר. הם, מצדם, רואים בזה שליחות. מנהלת מרכז החוסן "מבלה" הרבה ימים ולילות במהלך שנה רחוק ממשפחתה במושב גני טל. כשההתרעה מופעלת היא כבר בדרך לשדרות, מתחילה לארגן את הצוותים. ברגעי הלחץ היא מתפקדת טוב יותר, מרגיעה ומשרה אווירת ביטחון.
גם בבית במושב, המחשבות נודדות לשדרות
בשנה וחצי האחרונות ישנה עלייה מתמדת בקרב תושבי שדרות הזקוקים לטיפולים. יש ימים ולילות שרשימת ההמתנה לטיפולה היא עצומה, אך גונן ברזילי לא מוכנה לוותר, כל מי שפונה יזכה לקבל סיוע. היא שכרה משרדים חדשים, גייסה מטפלים נוספים, בעוד כל ילד מגמגם נמצא על המצפון שלה. ובזמן שאנשים מתנתקים לרגע מעבודתם, נחים ונהנים, אצלה זה אחרת - גם בבית במושב המחשבות נודדות לשדרות.
בכלל, נראה כי כל עובדי מרכז החוסן הם משפחה אחת גדולה. גונן ברזילי וחבריה עברו בשנים האחרונות את כל הקשיים, הטראומות והאתגרים ביחד, היא מנסה בהצלחה להטמיע את ערך הערבות ההדדית בקרב הצוות והתושבים. בזמן האזעקה, כשרבים מהתושבים נכנסים ללחץ ורצים לחדרים הממוגנים, הם קודם כל מציצים לרחוב ופותחים את הבתים כדי לראות אם יש ילדים או קשישים ברחוב - וזוהי גאוותה של העיר בעיניה.
כשהיא נפרדת מבני משפחתה כל יום בשש וחצי בבוקר, היא לא יודעת איך היום הזה יסתיים. היא לא בטוחה אם את הלילה הקרוב תעביר בשדרות, או שתחזור לבעלה וילדיה במושב. אם הרקטות והאזעקות שוב יגרמו לילדי שדרות טראומות קשות, היא כמובן לא תעזוב אותם לרגע. העיר שדרות ותושביה נכנסו ללבה של גונן ברזילי ויתר אנשי הצוות במרכז החוסן, ולא יצאו. אז לפני הפוליטיקאים וראשי הערים, המלאכית של שדרות היא אשת העשור.