כמדי שנה בחודש ספטמבר מגיע השבוע שבו תושבי ניו יורק מתעבים עוד יותר את התנועה בעירם: העצרת הכללית של האו"ם מתכנסת. העיניים נשואות אל הבניין האייקוני הנמצא על שפת המים, שם יינשאו מנהיגים מכל רחבי העולם נאומים בדרגות שונות של שיממון.
זו החזית. מאחורי הקלעים יש פגישות נוספות, דיסקרטיות יותר או פחות. החיכוך הזה הוא הזדמנות להעביר מסרים, ליצור מפגשים "אקראיים", להפגיש בין פקידים בדרג בינוני שאם המפגש הזה יצלח אולי זו תהיה תחילת הדרך למשהו שיבשיל לפגישת פסגה בין מנהיגים, אולי הצהרה משותפת, אולי התקדמות לעבר הסכם, דו צדדי, רב לאומי.
השנה נראה שבמוקד יהיו שני נושאים: האחד הוא הנושא האיראני. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שוב מעתיר שבחים על העם האיראני, על הפוטנציאל שלו, על יכולותיו. דברים זהים, למעשה, לדברים שאמר על קוריאה הצפונית. וכמו ביחסים עם פיונגיאנג, טראמפ רוצה מאוד מפגש עם נשיא איראן חסן רוחאני המגיע לעצרת האו"ם. כרגע, למרבה רווחתה של ישראל, אלה האיראנים שלא מוכנים לפסגה עם ארצות הברית ולא להפך.
איראן מעזה פנים מול ארצות הברית כי טראמפ עשה בדיוק את מה שעשה האדם השנוא עליו בעולם - ברק אובמה. אובמה מול משטר אסד, טראמפ מול איראן דיברו גבוהה גבוהה ונסוגו. וכשטראמפ עצר מתקפה שעמדה להתבצע והודיע לכל העולם שהוא עצר אותה, בתגובה להפלת מל"ט אמריקני, היה ברור לכל שוושינגטון לא תצא למתקפה על טהראן. כשהיועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון פוטר הכל הבינו את המשמעות, כולל איראן, שתקפה, או עמדה מאחורי תקיפה, שחיסלה מחצית מיכולת יצור הנפט של ערב הסעודית.
תגובתה של ארצות הברית, בת הברית של ערב הסעודית, של הנשיא טראמפ, שראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז שהוא משעתנתנו מול איראן - הטלת עוד כמה סנקציות על הבנק המרכזי של טהראן. כפי שקורא לכך המומחה לאיראן, ד"ר רז צימט: המקבילה האמריקנית של ירי צה"ל על דיונות בעזה תחת הכותרת צה"ל הפגיז מטרות מחבלים. זו לא הרתעה.
וכעת רוחאני יגיע לעצרת האו"ם עם מעטפה ובה הוראות מעלי חמינאי הישיש המקובע בעמדותיו, המשוכנע שארצות הברית לא תעשה דבר העלול לסבך אותה בעוד מלחמה במזרח התיכון. בלי ארצות הברית גם ערב הסעודית לא תצא למלחמה, לא תגיב על תקיפה שהיא הכרזת מלחמה לכל דבר ועניין.
נאומו של רוחאני יהיה מעניין, וייתכן שיקרא להידברות בתנאים מסוימים עם ארצות הברית. הוויכוח כרגע הוא בשאלה האם קודם יהיו שיחות ואז ארה"ב תתחיל להסיר סנקציות, כפי שדורש הבית הלבן, או שמא קודם יוסרו סנקציות ואז יהיו שיחות על תכנית הגרעין, לפי גרסת טהראן. כמו כן, איראן מתעקשת שהשיחות לא יהיו רק בין עם ארצות הברית, אלא שיחות החמש ועוד אחת - כלומר הסכם הגרעין, זה שטראמפ יצא ממנו.
השורה התחתונה - הסנקציות האמריקניות על איראן בהחלט משפיעות, אבל לא ממוטטות את המשטר, ודאי לא משנות את עמדותיו.
ולנאומו של הנשיא טראמפ. מכיוון שמדובר בטראמפ איש אינו יודע למה לצפות. אני מעריך שהוא יתמקד במדיניות חוץ, כלומר יקרא להושיט יד לקים ג'ונג און, לעסקה על תכנית הגרעין הקוריאנית וכנ"ל לגבי רוחאני ואיראן. הוא יזכיר גם את ישראל והפלסטינים, את תכנית המאה שמרגע לרגע נראה שהיא שוקעת בתהום הנשייה של כוונות טובות וממשלות קואליציה ישראליות.
ייתכן מאוד שהוא יפנה קריאות לסין, לרוסיה, יתייחס למלחמות סחר - ולאיכות הסביבה. נושא שהמפלגה הרפובליקנית, ברובה, לא מתייחסת אליו כלל עד מכחישה את חומרתו, או אף את קיומו. אבל בעצרת האו"ם הזו הנושא יקבל תהודה.
כל זאת בגלל נערה שבדית בת 16, גרטה תונברג. היא לקחה נושא שרבים מאוד מודעים לחשיבותו והשפעתו והפכה אותו לנושא שהעולם כולו, כמעט, מתייחס אליו. היא הפכה מטרה להתקפות פרועות, למשל אידיאולוג הימין הקיצוני האמריקני דינש ד'סוזה השווה את דיוקנה לדיוקנאות התעמולה הנאצית של גבלס והסביר שמי שתומך בה הם בעצם נאצים.
לפני שנה היא הפגינה לבדה מול הפרלמנט השבדי. בסוף השבוע האחרון הפגינו מיליונים ברחבי העולם. זה לא רק היא. היא הייתה האדם הנכון בעיתוי הנכון כאשר בני אדם החלו לשים לב למצב האוקיינוסים, לכך שכל קיץ חם מקודמיו, לשריפות היער באמזונס ובאינדונזיה, לפליטות גזי החממה ולהשמדת מיני בעלי חיים.
זו עדיין לא פעולה כלל עולמית, אבל מדינות אירופה, במיוחד, ואחרות מתחילות לנקוט אמצעים. מה שגרטה ופעילים אחרים הצליחו לעשות הוא לעורר בהילות ותחושת דחיפות. שזמן הדיבורים חסרי התוחלת עבר, ואם אנו, וילדינו נרצה לחיות על פני כדור הארץ, הזמן לנקוט מעשה כבר חלף, ועכשיו אלה הרגעים האחרונים לפני נקודת האל חזור.
אבל בלי ארצות הברית זה לא יצליח, וטראמפ לא שם. הוא רחוק מאוד משם. בעצם ממשלו ממשיך בפעילות המתנגדת לאיכות הסביבה בכל תחום - החל בתביעות משפטיות נגד קליפורניה המנסה לאכוף סטנדרטים של איכות הסביבה על מכוניות, ועד קידוחים באזור הארקטי.
ואם איכות הסביבה - נאום הפתיחה הוא של נשיא ברזיל ז'איר בולסנוארו. בעצרת או"ם שנושא שיחה מרכזי בה, אם לא ה-מרכזי בה הוא איכות הסביבה, הוא אדם תחת מתקפה, שבמשמרת שלו האמזונס מושמד בקצב רצחני. נכון, היער הוא בשטח ברזיל, ולכאורה מותר לה לעשות מה שתרצה בו, אבל הוא גם משאב כלל אנושי. זו סוגיה שברזיל לא אמורה להתמודד איתה לבדה. אם מדובר בחמצן של העולם - יתכבד העולם ויסייע כלכלית לברזיל לשמר אותו. ואם לא, אז נשיא ברזיל נבחר כדי לשפר את מצב אזרחיו. כשהחלו השריפות בולסונארו הגיב לעיתונות העולם בדרכים ש לא שיפרו את תדמיתו. יהיה מעניין לראות איך יתייחס לנושא בנאומו.
האיש שעליו מוטלת משימת השכנוע הישראלית
הפעם ראש הממשלה נתניהו לא יוצא לעצרת האו"ם מסיבות פוליטיות ברורות. שר החוץ ישראל כץ הוא האיש שעליו מוטלת המשימה לשכנע עולם סקפטי ואדיש בחלקו באיום האיראני המתגבר ולקרוא לפלסטינים למשא ומתן בלי תנאים מוקדמים. יש להניח שהנאום יקבל תהודה פחותה מאשר נאום ראש הממשלה בשנים קודמות וזה טבעי.
ובאשר לשאר - כל מדינה וכל אזור יעסקו בענייניהם. הודו ופקיסטן, המעצמות הגרעיניות, רוסיה, סין, האיחוד האירופי - כולם יציגו חזון של עולם בלא מלחמות סחר, של שיתוף פעולה.
בסופו של דבר, אחרי הימים עתירי המלל יחזרו שרי החוץ, ראשי הממשלה, הנשיאים ושאר שליטים לבתיהם. הנאומים יתויקו, כוונות טובות וגם רעות יישארו. המנהיגים שישובו למשרדיהם יצטרכו לנסות ולפתור, לקדם פתרון, כל אחד במדינתו, באזורו, וגם בעולם כולו את שלל הצרות של העולם - צרות שנאום, מבריק ככל שיהיה, לא יכול פתור.