הילד יורם בן ה-9 הושם במכלאה, בין חזירים, ברווזים וכלבים, שם גם קיבל את ארוחותיו. בעלי החיים היו ידידיו היחידים. קצת יותר מעשרים שנה אחר כך, אותו ילד שילדותו נגזלה ושבגר והפך לאב, הצליח בציוריו לשבות את לבם של עשרות אלפי ילדים; יורם קליינר הוא שאייר את ספר הילדים הנודע של לאה נאור- "זרעים של מסטיק", ושני ספרי ילדים של חברו יפרח חביב, סופר ילדים ומורה נערץ בבית הספר "כדורי".
אלא שעבודותיו אלה של יורם קליינר הן כמעט היחידות מבין יצירותיו שהוא חשף בפני הקהל הרחב. חברי קיבוצו, בית קשת, גם נהנו במשך שנים מציוריו שקישטו את אירועי החגים ועלון הקיבוץ, אולם זה רק קצהו של היקף יצירה פורה ומרשים אותו לא הציג מעולם פרט לאשתו, ציפי ולשלושת ילדיהם.
הצייר הנודע, חתן פרס ישראל, משה קופפרמן, שהכיר את קליינר ויצירתו, הביע משאלה בהספד שכתב על יורם קליינר: "אני מקווה שעוד יזדמן לי לחזור ולראות את הציורים של יורם אולי מוצגים לציבור, דבר שלא התקיים בחייו, ושהם יזכו לטיפול נאות ולתשומת לב להם הם ראויים".
כעת, 26 שנים אחרי מותו, יוצגו ציוריו של יורם קליינר לראשונה בפני הציבור הרחב. מחר (שבת), תפתח בגלריה קיבוץ לוחמי הגיטאות תערוכה בשם "דמויות לא דמויות". "התערוכה המציגה מדגם מזערי מתוך מאות עבודות שיצר במהלך חייו, מבקשת להוציא אל האור את יצירתו החבויה ולתת במה לאמן בעל קול ייחודי", כתבה ענת גטניו, אוצרת התערוכה.
יורם קליינר נולד ב-1934 בצרפת, בן יחיד להוריו, אנקא ופיבל, שנמלטו אליה מפולין משום שנרדפו בה בשל פעילותם במפלגה הקומוניסטית.
בזמן מלחמת העולם השנייה, הסתתרה המשפחה במרתף הבניין בו גרה ובמשך זמן מה קיבלה הגנה וסיוע מן השכנים הנוצרים. האב נכלא במחנה עבודה בפריז. במחנה העבודה היו רשאים הבן והאם לפגוש מדי פעם את האב. בפגישה האחרונה, עוד בטרם ידעו שלא יפגשו עוד לעולם, נתן האב ליורם הקטן שתי מתנות מעשה ידיו, אותן תכנן לתת לו ביום הולדתו הקרוב: סכין עץ לפתיחת מעטפות ועליו מגולפים איחולים לבנו, ציור המחנה ותמונה קטנה של האב. המתנה השניה היתה כוס אלומיניום מקושטת בתחריטים.
הילד בן השבע ואביו התקשו להיפרד והשומר הפריד ביניהם בכוח. האב הכחוש הופל על הקרקע ויורם ואמו גורשו בצעקות "החוצה" בגרמנית.
"הזיכרון שנצרב בו היה שהרגו את אביו מול עיניו והוא עמד מנגד ולא עזר לו", סיפרה ציפי, אשתו של יורם. האב לא מת באותו יום, אלא מאוחר יותר, כשנלקח למחנה המוות אושוויץ.
האם ובנה הקטן נדדו ממקום למקום בחרדה ובחוסר כל. לאחר זמן מה הושם יורם במנזר, אך מאוחר יותר נמסר בתשלום למשפחת כפריים, שם הוסתר בתנאים קשים בין חיות המשק. עם תום המלחמה חזרה האם ולקחה את בנה שחשף בפניה מציאות חיים מזעזעת: חיים עם החיות, רצופי עלבונות וללא כל ביטוי של רגש ויחס אנושי.
חסרי כל שבו האם ובנה לפריז, בתקווה שהבעל-האב ישוב, עד שנודע כי נרצח. יורם, שלא למד מעולם, החל לפקוד את המוזיאונים בבירת צרפת, מתבונן, קורא, לומד בעצמו ומשאיל ספרי אמנות, היסטוריה וגיאוגרפיה. אמו סיפרה כי החל לצייר. לצייר הרבה. על פיסות נייר קטנות היה מצייר אנשים קטנים או כפי שאמרה ביידיש- "קליינע מענטשאלך".
האם שרצתה כי בנה יתחבר לבני גילו, שלחה אותו לתנועת נוער. תוך זמן קצר הפך דמות אהובה ומצא בתנועה בית חם. בשנת 1955 עלה לישראל והתיישב בקיבוץ בית קשת שבגליל התחתון. בבית קשת הכיר את ציפי, עולה מארגנטינה, והשניים הקימו משפחה.
גטניו כותבת כי "הוא התמסר לחלוטין למעשה הקיבוצי והשיל מעליו את העבר ואת זהותו הגלותית".
בבית קשת התמסר לטיפול בנושאי חברה ולעבודה בענפי משק חקלאיים. "יש מקום בליבו לאסתטיקה חברתית והוא מנסה לשפר את פני החברה", כתב עליו אחד מחברי הקיבוץ.
"הוא התקשה לראות שיש אנשים שלא מסוגלים לדבר ביניהם על קונפליקטים שונים", אמרה אשתו, ציפי. לדבריה "במקרים כאלה הוא היה מפגיש ביניהם ומבקש לדבר ולמצוא פתרונות. פעמים רבות הוא הצליח בכך. הוא השקיע בכך שעות רבות מאוד משעות הפנאי שלו".
החיים במחיצת בעלי חיים קרבו אותו מאד אליהם. חברו, משה כלפון, כתב בהספד על יורם כי "היה לו יחס מיוחד אליהם. יחס עדין שנבע מעמקי נפשו. מות בעלי חיים היה בשבילו שברון לב אמיתי".
למרות שמבני אדם חווה אכזריות ורוע היתה לו אהבה גדולה גם לבני אדם. "גם כשמישהו פגע בו, הוא חיפש בו את הטוב", אמרה ציפי.
במקביל לחיי המשפחה, מעורבותו החברתית ועבודתו בחקלאות, החל לתת ביטוי לאהבתו לציור. הוא צייר, אייר, הכין קישוטים לחגים, ציורים וקריקטורות לעלון המשק וציורים לילדים שהוקרנו בפנס קסם.
יחד עם היותו איש התנועה, היה גם אינדיבידואליסט. באטלייה שבו עבד צייר עוד ועוד סדרות ציורים. "ערמות-ערמות של דפים עמוסי דמויות הקיפו את האמן כשהן מאכלסות קומפוזיציות שונות ומשונות, רשומות בווירטואוזיות בקו רגיש", מתארת גטניו את עבודותיו.
הצייר משה קופפרמן הגדיר כך את עבודתו של קליינר: "הדפים אינם גדולים והם מולאו בקפדנות, בקו מדויק אחיד ונקי, בשרשרות של צורות ודמויות, או דמויות-לא-דמויות".
בתכניה לתערוכה כתבה גטניו כי "הדמויות שיוותרו לעולם חידתיות ונטולות פרשנות לקוחות ממקום וזמן אחרים, "משם", ממחוזות וזיכרונות אשר צבעו את מחשבותיו ודמיונו של היוצר ונותרו אטומים. לדמויות נופך אירופאי מובהק ואין בהן כל סממן ישראלי-מקומי. הן לבושות בחליפות ובכובעים בורגניים מן המאה הקודמת, וביניהן חוזרות שוב ושוב דמויות אחדות בווריאציות שונות: נזירה, כומר, אחות, אם-בית, פקיד, חייל או גנרל בעל דרגות ואותות משום מקום.
הן רחוקות מלתאר סיטואציה קונקרטית או ריאליסטית, ויוצרות יחד תמהיל אחר, מוזר, סוריאליסטי במידת-מה, בדומה לרוח השורה על מחזותיו של חנוך לוין. במקרים אחדים מלוות הדמויות במלים הכתובות בכתב בלתי קריא (ג'יבריש) או במספרים שאינם ניתנים לפענוח".
לדבריה "מכלול יצירתו יכול להכנס לקטיגוריה של 'אמנות אאוטסיידרים'. אלה הם בדרך כלל אמנים אוטודידקטים אשר אינם פעילים בשדה האמנות, יוצרים בבדידות מתוך הכרח בתוך עולם ללא קהל."
ואכן, את ציוריו מעולם לא הציג לאחרים, פרט לאשתו ולילדיהם. גם פניות אליו מצד ועדת הציירים של התנועות הקיבוציות, נדחו על-ידו. "הוא תמיד רצה להיות טוב יותר, להגיע לרמה גבוהה יותר", מסבירה ציפי קליינר את סירובו.
"הדחקת שנות המלחמה והחוויות הקשות של בריחות ומסתורים הטביעו את חותמם שנים מאוחר יותר עת שקע לתוך עולם מבודד ואטום שהיצירה היתה בו כמעט הגאולה היחידה. סערת הנפש הפנימית הכריעה אותו לבסוף ב-1993 בהיותו רק בן 59", נכתב בתוכניה לתערוכת ציוריו.
כוס האלומיניום וסכין העץ שקיבל מאביו היו אתו ברגעי חייו האחרונים. מאז חלמה ציפי לערוך תערוכה מציוריו. לפני כמה שנים יעל רז-איתן, שהגיעה לבית קשת ובנתה בו את ביתה, התיידדה עם ציפי ונחשפה ליצירתו של יורם ולחלומה של ציפי לערוך תערוכה.
"היא אמרה לי שהיא תעזור לי ושתהיה תערוכה", נזכרת ציפי. אולם יעל חלתה ונפטרה. אמה, מיכל, החליטה להמשיך ביוזמה של בתה ואחרי עבודה ממושכת של מיון וקיטלוג היצירות הרבות, בה עסקה גטניו ושסייעה בידה האמנית רחל דור, מתממש כעת החזון להשמיע את קולו החבוי והייחודי של האמן יורם קליינר.
