זה לא היה הערב שלו. לא בוושינגטון, לא באשדוד, וגם לא ברמת חן, ליד הספארי, שם אפילו הזברות נראות לאחרונה מפוספסות בכחול-לבן. הבמאי השתול ביותר מטעם יריביו לא היה מצליח לתכנן לו רצף כזה של מבוכות, ששיאן בהברחתו מבמת עצרת הבחירות עם ליווי אור-קולי של צפירות, שיגורים ויירוטים, כאשר רק לו - לא לקהל שעליו הוא מתיימר להגן - יש אבטחה.
בנימין נתניהו נבהל. מהתוצאות הצפויות בבחירות, מכתב האישום הממשמש ובא, וגם ממה שאין ספק שהיה מתרחש אילו הכריז על סיפוח שעל אחד קטנטן מהשטחים שממזרח לקו הירוק. סיפוח, ממשי, כאן ועכשיו, להבדיל מהודעה שאם ירכיב שוב את הממשלה יחתור לסיפוח. בין שני המצבים, המוצהר לעתיד והמוחשי בהווה, משתרעת תהום רחבה כמו בקעת הירדן; ולכן המופע של נתניהו בכפר המכביה הוא ים המלח של הבטחות הבחירות, הכי נמוך, הכי פחות ניתן לבליעה.
נתניהו אינו יכול לספח שום שטח, אף לא בגודל של שטיח, מטעם חיצוני מכריע ומטעם פנימי חשוב. איסור רכישתם של שטחים בכוח צבאי הוא מיסודות החלטת מועצת הביטחון 242, מנובמבר 1967, שקראה למדינות ערב להמיר בשלום את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ושיוחזרו להן במשא-ומתן. מתוקף החלטה זו, ואחותה הצעירה 338 מסוף מלחמת יום הכיפורים, התנהל המיקוח עם מצרים וירדן. השלום עם שתיהן, ובמיוחד זה עם מצרים מ-1979, הוא ההישג האסטרטגי הנכבד ביותר של ישראל אי-פעם.
אל תפספס
ב-1981, אחרי רצח אנואר סאדאת ולפני הפלישה המתוכננת ללבנון, בלעה מצרים בהנהגת חוסני מובארק את ההכרזה על החלת המשפט והמינהל של ישראל על רמת הגולן - ממשלת בגין הכחישה שזה סיפוח - כי המתינה לפינוי רוב סיני בתוך חודשים מעטים. אבל הסיפוח בפועל לא מנע מהממשלות הבאות, כולל זו של נתניהו (פעמיים), לדון עם סוריה על נסיגה ישראלית בגולן, כלומר ביטול הסיפוח, רובו אם לא כולו.
בנוסף, מבחינת הדין הבינלאומי, ייתכן שאסור לישראל לספח את צפון ים המלח, כי זהו המוצא היחיד של הרשות הפלסטינית - שנתניהו לא פעל לביטול ההסכמים שכוננו אותה - לקצהו הדרומי של נהר הירדן. מכוח שותפות זו תוכנן המיזם המשולש ישראל-ירדן-רש"פ לתעלה שתחבר את ים סוף לים המלח.
זה הצד העולמי, שמנע מישראל בעשרות השנים הקודמות להפוך את הגבול הביטחוני שלה על הירדן - המקובל גם על הממלכה ההאשמית, שאינה להוטה לחזות בשכנה פלסטינית עצמאית הגובלת בה - לגבול מדיני. לא הייתה שום תועלת בסיפוח כזה, הכרוך גם בהחלטה על מעמד הפלסטינים המתגוררים באזור. אזרחות ישראלית נתניהו אינו רוצה לתת להם, גם אם הוא אוהב ערבים; נתינים סוג ב' במצב קבע, השונה מהארעיות הנצחית של 52 השנים שמאז ששת הימים, העולם לא יסבול; ולגרש אותם יעז לא פחות, אם אינו מוכן להסתכן בצו מאסר בין-לאומי ובמשפט בהאג.
אשר לצד המקומי, התקדים נקבע ערב בחירות 2001, כאשר ראש ממשלת המעבר אהוד ברק המשיך לנהל משא-ומתן עם הפלסטינים. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, שפוליטית נמצא ימינה מברק ואולי גם מנתניהו (שאת תיקו הפלילי סגר), אסר עליו לבצע מהלכים שיחייבו את הממשלה הבאה.
"סמכות הממשלה בעת הזאת היא למנוע חלל שלטוני", כתב רובינשטיין, אבל "על הממשלה להימנע משינויים דרמטיים, מהותיים". היועמ"ש הנוכחי, אביחי מנדלבליט, נשאל הערב אם נתניהו נועץ בו - מה שעשוי להסביר מדוע ניסח את הודעתו בלשון עתידית, לא מחייבת - ואם הכרזת כוונת הסיפוח התבססה גם על היוועצות במומחי הדין הבינלאומי במשרד המשפטים.
"מדובר בהצהרה מדינית לגבי מהלכים אפשריים עתידיים", ענה דוברו של מנדלבליט. "אנחנו לא הכתובת לשאלות". פרשנות: לא בדקו עם המשפטנים, כי ברווז חיגר אינו דוגר על ביצה שטרם נולדה. דומה שלעניין הסיפוח שלא יהיה זה יפים דברי מנדלבליט בהכחשתו כאילו הופעל לחץ פסול על החשודים שהיו לעדי מדינה בתיקי נתניהו - אמירות חלקיות וקטועות מסלפות. מנדלבליט רמז שההדלפות המעוותות את האמת באו ממקורות הרוצים בטובתו של נתניהו.
חודש רע לשפמים
בעולם כולו יש רק אדם מדיני אחד, דונלד טראמפ, המוכן לשקול תמיכה בגחמות נתניהו, וגם זאת רק אם אינן מתנגשות בטובתו-הוא. להודעות טראמפ על העתקת שלט השגרירות האמריקנית בישראל מתל אביב לירושלים ועל הכרה בריבונות ישראל בגולן לא היה כל המשך. הן משקפות את המציאות בערך כמו העיגול המסתורי ששורטט במפת ההוריקן "דוריאן" אצל טראמפ כדי לגעת גם באלבמה. שם, על הבמה, מקומם של טראמפ ונתניהו.
כדי להמחיש עד כמה לא משנה אם נתניהו מאמין שטראמפ איתו גם בדיבור על הבקעה - וטיעונו המבולבל נשמע כמתגרה בנשיא ובחלקים המכאיבים בתוכניתו יותר מאשר מסוגל לרכך אותם - דרך טראמפ על המופע שלו, בפיטורי ג'ון בולטון הלוחמני. זה חודש רע לשפמים. תחילה עמיר פרץ (שבמקרה שלו אולי התרחשה טעות מצערת - מוטב היה להסיר את פרץ ולהשאיר את השפם) ועכשיו בולטון. השותף הראשי של נתניהו במלחמת איראן שכח מי הבוס. לנתניהו לא כדאי לחזור על טעות זו.
בולטון הוא היועץ השלישי לביטחון לאומי שטראמפ מאבד בתוך כשנתיים וחצי. שר החוץ מייק פומפאו נערך לפרוש לא יאוחר מהאביב הקרוב, כדי להתמודד על מושב בסנאט ממדינתו, קנזס. טראמפ עסוק בבחירות 2020 ובתשוקתו לפרס נובל. בקעת הירדן, צפון ים המלח ודרום נתניהו מעניינים את האויוונקה שלו.
נתניהו מקבץ כסף פוליטי קטן, החזר בקבוקים. הנה, שוב הוא במוקד. המופע שלו בדרכים, ממצלמות לסרכזות, מים המלח לים השחור. ובסך הכול? לא כלום. הבוחרים אינם נוהרים אליו.
למהלך של ביביקעת הירדן לא יהיה שום המשך, אבל הוא מעניק סיוע מסוים לבוחר הישראלי: החוג הדרמטי של נתניהו הציג את "עלובי החיים", בהשתתפות עשרות ח"כים ושרים נעדרי כל מושג מה יאמר מנהיגם. בדמדומי שלטונו, כשהוא מפרפר ונאחז בכל קש הנסחף בזרם, השיג נתניהו שליטה מוחלטת במפלגתו ובממשלתו. עם העלובים האלה, שלא התבקשו כלל לדון במהלך מרחיק לכת (היכן ויכוחי אשכול וגלילי, דיין ואלון; בגין ודיין, ויצמן ושרון) ולאשרו, מבקש בני גנץ להקים ממשלה, בלי נתניהו אבל גם בלי איש ליכוד נבון ואמיץ אחד.