מסתער על התקשורת: אצל נתניהו אין עיתונאים, רק "בובות" של הבעלים

בנימין נתניהו הוא בעליל אדם רב כשרונות, לא כולם בתחום המשחק. מצבו היה טוב יותר לולא התנגשו כשרונותיו באופיו. נטייתו להתעקשות עד כדי כפייתיות, המביאה אותו שוב ושוב להכשלה עצמית, דוחפת אותו עכשיו אף להפללה עצמית.

על סף החלטת היועץ המשפטי לממשלה, אם להפוך את טיוטת כתב האישום נגדו למסמך סופי של העמדה לדין בשלושה תיקים, מושיט נתניהו לתביעה, על מגש של הרבה כסף, את הרכיב השוזר עבירות, ראיות ועדויות למסכת אחת: סיפור המעשה. במו פיו, הוא ממסגר את הפרטים הקטנים של תיק 4000 ותיק 2000 וחלקית גם של תיק 1000.

בהסתערותו על חברת "קשת", המחזיקה בערוץ 12 ובתוכו בחברת החדשות, מציג נתניהו את השקפתו באשר להתנהלותה של התקשורת הישראלית. העיתונאי, לדבריו, הוא רק "בובה, שליח". הוא עושה דברם של עורכיו, והם פועלים מטעם הבעלים.

לצורך זה כורך נתניהו את הסדרה "הנערים" עם הסיקור החדשותי של תיקיו. "הנערים", בניגוד קוטבי לטענותיו, אינה אנטי-ישראלית ואינה משחירה את דמותה של המדינה. המציאות העצובה היא שחוליית רוצחים נתעבים חטפה נער פלסטיני והציתה אותו למוות, קצת לאחר שחולייה אחרת של רוצחים נתעבים חטפה שלושה צעירים ישראלים, רצחה אותם וחוללה בכך את האירועים שהובילו למבצע "צוק איתן". לשבחם של מדינת ישראל ומוסדותיה, במקרה זה שב"כ, מקצועיות והתמדה הובילו לגילוי מבצעי הרצח. זה סיפור בלשי מעולה שאין להתבייש בו, להיפך, להבדיל מהמניעים הדתיים-רעיוניים של הרוצחים. מדינאי נבון היה מתגאה ביצירה כזו ולא מגנה אותה.

ההתנפלות על "הנערים" נחוצה לנתניהו כתזכורת לימין בכלל ולפלח הדתי שלו בפרט להצביע בעדו. ביסוד ההתגוללות על שידור תמלילי עדות המדינה של שלמה פילבר נגדו יש כוונה אחרת, גם היא פוליטית - לרכז סביבו את הקרונות לנוכח מתקפת האינדיאנים, לשמור על כ-30 חברי-הכנסת החזויים לו בסקרים ולמנוע כרסום בתמיכת ראשי המפלגות האחרות בו. הכרסום עלול לנבוע מהערכתם שהחשדות נגדו כה מוצקים, כה מעובים במובאות פילבריות, עד שכתב האישום הוא עניין ודאי והשימוע לא יבטל אותו.

לכן מנסה נתניהו לומר שזאת לא המציאות, רק ההשתקפות הזדונית שלה בשידורים; האמת איתו, הסיקור שקרי ולא מקרי, עומדת מאחוריו מערכת מפלצתית הרוצה ברעתו.

זו הפגנה מביכה של אובדן הביטחון מצד איש רדוף שלפני 23 שנה - שליש מחייו עד כה - מצא את המלוכה ועודנו מחפש את העיתונות. הרי נתניהו היה יכול לומר, מה אכפת לי מתמלילים, שעליהם מבוסס כתב החשדות שפורסם לפני חצי שנה. זה צבע, לא פיגום. בעוד שבועיים ישלחו סניגורי את טיעוניהם הכתובים ליועץ המשפטי ויוכיחו את התביעה על טעויותיה. שבועיים אחר כך ישלימו את מלאכתם בעל פה, בסיוף מילולי כה נוקב עד שבסופו יודו להם בפרקליטות על שהופעתם חסכה את הבזיון במשפט שאחת דינו להסתיים, אולי כבר בישיבה הראשונה, בזיכוי מהדהד.

כך היה נוהג אדם הבטוח בחפותו ומשוכנע שהתיקים נגדו יקרסו. לא נתניהו. הוא כבר מחפש אשמים בוודאות האישומים. בעשותו זאת, הוא מאשר את ההגיון שמייחסת התביעה לפעולותיו.

בהשקפת עולמו של נתניהו, תמיד יש שרשרת פיקוד. בקצה יש חייל. הוא ממלא הוראות. אם יוחלף המפקד, יושתק או יוקרב החייל וישונו הוראות הפתיחה באש. כאשר ממנים אנשים נכונים ונאמנים לתפקידי יועץ משפטי, מבקר מדינה, שר משפטים הממנה מנכ"ל משרד כדי להשפיע על מינוי פרקליט מדינה, ראש מטה לביטחון לאומי, נציב שירות המדינה, מפכ"ל (טוב, שם היתה תקלה, הרובוט התמרד) - התוצאות בהתאם. לא שונה בהרבה ממעונות ראש הממשלה; אדונים - ובמיוחד "הגברת" - ומשרתים.

מנסיונו של נתניהו, ההנחה שכך מתנהלת מדינת ישראל אינה מופרכת מעיקרה. הנה, כל השרים וחברי-הכנסת של הליכוד, המתבזים בשתיקתם הצייתנית והחנפנית לנוכח שחיתותו של מנהיגם. אי-פעם אולי באו לפוליטיקה חמושים באשליות תמימות על שליחות ושירות. נתניהו הפך את כולם, משני ועד אחרון, לשעבר אלופים וראשי שב"כ וחברי קבינט גאוותנים, לזומבים המתחננים לפירורי שררה ועוד אומרים תודה. הם נסחטו מכל לחלוחית של עצמיות וניתלו לייבוש ממרומי מצודת זאב. גם כשייאלץ ללכת, בועט ומצעק, לא תהיה להם תקומה מעליבותם.

כך בפוליטיקה וכך בעסקים. נתניהו מתהדר במומחיותו במקרו-כלכלה. במיקרו, הוא עדיין בשיעור הראשון של מבוא לכלכלה על פי ספר היסוד של פול סמואלסון, שהפיץ את תורתו - גם בתחילת שנות ה-70', כשנתניהו למד שם - מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, אמ-איי-טי. יחידים, משקי-בית, אמצעי ייצור, פירמות. ומהי פירמה, אם לא בעלים השוכרים מנהלים השוכרים עובדים המפעילים אמצעי ייצור כדי להשיג רווח מרבי.

בעיני נתניהו, כל אמצעי תקשורת הוא בראש ובראשונה עסק. יש לו בעלים, המתקרא בהקשר זה מוציא-לאור. המו"ל שוכר עורך ומשרשר באמצעותו הוראות לכותבים או לשדרים. בעל הדעה הוא שופרו של בעל המאה. לשון אחרת: אין בעל הדעה, יש רק דעת הבעלים.

חוקרי תולדות העיתונות הישראלית ובראשם פרופ' רפי מן יזנקו לשמע קביעה זו וידרשו להחזיר את זכויות היוצרים לבן-גוריון ("מה זה עיתון? מי שיש לו כסף עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב."). בן-גוריון, כמו כל ראשי הממשלה עד נתניהו, צמח בתקופת העיתונות התנועתית והמפלגתית שהובסה בהדרגה בידי העיתונים העצמאיים, שאליהם נוספו רדיו וטלוויזיה שנשכו ברצועותיהם ולבסוף נפתחו לתחרות. נתניהו, האמריקני הראשון (גולדה מאיר היתה סוציאליסטית יותר מאשר אמריקנית) בראשות ממשלת ישראל, הוא גם הקפיטליסט הראשון. קבוצת ההתייחסות שלו מתמקדת באילי תעשיה, אילי הון, אילי הימורים ואילי תקשורת. שלדון אדלסון, נוני מוזס, ארנון מילצ'ן (שאותו ניסה לשדך לערוץ 10), שאול אלוביץ; המכנה המשותף ברור.

החצי הראשון בהשקפתו הפשטנית של נתניהו הוא לפיכך שמו"ל הערוץ או העיתון לוחץ על מתג ובקצה השני נשפך החומר המבוקש. לעתים זה פרו בונו, פרו ביבי: לקראת מסע לאנטבה דרישה להחלפת העיתונאי שהוצב לסיקור האירוע, כי רשמיו הצפויים רעים בידי נתניהו. במקרה זה, הדרישה לא נענתה, מה שמוכיח את חשיבותו של החצי השני: ייתנו - יקבלו. החיים כקח ותן, מתת ותמורה. כדאי, לשני הצדדים, הפוליטיקאי (רה"מ, שר התקשורת) והבעלים, לשמור על קשר טוב ופורה.

וזהו, בין בדרגה החמורה ביותר של שוחד ובין בחומרה המספקת של ניגוד עניינים המקים לכאורה עבירות של מירמה והפרת אמונים, הסיפור של תיקי נתניהו - הסיפור שנתניהו שוטח, ביוזמתו, כאשר במקום מוזס ואלוביץ' הוא משרבב את ורטהיים ותשובה. לשם מה יש לאדם ערוץ, אם אינו שולט בפועלים. זה לא כל כך מסובך. לפרטים נא לפנות לעורך הראשון של "ישראל היום", או ליורשו כשסר חינו של הראשון.

כשנתניהו אומר שהוא מצפה מהבעלים של חברת תקשורת לייצר באמצעות שכיריהם עיתונות מסויימת, תפורה לפי מידה; כשהוא תובע מהם, במינוח החביב על צה"ל, "לקדקד" את העיתונאים (ולקרקף אותם אם לא יצייתו), הוא מספק נגד עצמו את הסיגר המעשן. לו יש שררה, מתוקף תפקידו הציבורי. להם יש עוצמה, כי ביכולתם לפטר ולשכור ולסגור. זיקת הגומלין, העיסקה, מתבקשת.

משום כך גם לא רצוי לו תאגיד שידור ציבורי, שאינו בשליטה פרטית הנתונה להשפעה. סגירת התאגיד תביא תועלת נוספת: יותר עיתונאים ייאבקו על פחות מקומות עבודה. היצע וביקוש, עדיין בשיעור הראשון של סמואלסון. המתוסכל בעת ההיא יידום, אם ירצה להתפרנס.

נתניהו מתייחס לתקשורת בבוז ובפחד גם יחד, כי לאחר 40 שנה במחיצתה ושימוש במנופיה, היכרותו עם עיתונאים שיטחית בלבד, כמתדרך, שלא לומר כמתדלף וכמקור. אין לו הבנה אמיתית של תחום המשלב, במידות שונות לפי האדם והתקופה, שליחות במשלח-יד.

תומכיו, לעומת זאת, מיטיבים לפרש את רצונו. הם מוכנים לעשות בעיתונאים שפטים והוא אינו מרסן אותם. לא מדובר רק בשיח הישראלי הרגיל בגסותו - גידופים, קללות, תפילות, משאלות מוות לעיתונאי ולמשפחתו בכל דורותיה, רצוי לאחר ייסורים ממושכים - המוגן בחופש הדיבור. הנושא הוא רצח. תומך של נתניהו, אלמוני אלא אם המשטרה תטרח לגלותו ולמצוא מי עומד מאחוריו (אל דאגה, היא לא), קורא לבצע "חיסול ממוקד" בעיתונאי, שמונה מקוראי האלמוני מודיעים שהם שותפים לדעתו, ונותר רק להמתין למימוש.

כמובן, אילו הקריאה לרצח הופנתה כלפי נתניהו, היה שב"כ הופך עולמות כדי לאתר את המסית; וכך גם מערכת החוק, אילו הקורבן המיועד היה אביחי מנדלבליט, או מי מאנשי הפרקליטות והמשטרה המעורבים בהחלטה שאין מה לחקור, כי זה רק רצח מבוקש של אזרח. ובכלל, מי שרוצה באמת להתנקש אינו מפרסם מראש את כוונתו. ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר שתקו. אלא שזה היה לפני עידן הטוויטר והטוקבק; וגם אם מבשר החיסול אינו מתעתד להיענות לקריאתו, מה עם שמונת אוהדיו ואחרים שהנהנו בדממה.

המשטרה, שאינה זקוקה לאישור כדי לחקור פשע - קל לחשוב על ראשים קודמים של אגף החקירות והמודיעין שהיו מורים לעשות זאת בו ברגע - העדיפה לשאול את הפרקליטות ולקבל תשובה שלילית. אולי זה עניין כלכלי, של עדיפויות בהקצאת משאבים. זול יותר לחקור רצח אחד, לאחר מעשה, מאשר עשרה או מאה איומים והסתות לרצח.

מזמין הרצח פעל לטשטש את עקבותיו. הוא, או הגורם המעסיק אותו, טרח לשכור מען אינטרנט בבואנוס איירס, אצל חברת התקשורת טכטל. כך מקובל גם בהימורים אסורים. מקצוענים, לא קוראים שהתרתחו לפתע למקרא מאמר, יודעים איך. זה מען נודד, אך אפשר, על פי זמן שיגור הקריאה, לבקש מהספק בארגנטינה זיהוי מדוייק של המשתמש. פונה פרטי לא ייענה; נחוצה פניית גורמים ממלכתיים. מסקרן לדעת, מי להוט לארגן טינה רצחנית נגד עיתונאים.