אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
החלטתי לשתף אתכם מעט על האופן שבו חבריי ואני תופסים את העולם. לשם כך שאלתי את החברים שלי שאלות על החיים שלהם. למשל, שאלתי כיצד הם מתייחסים לצבעים. התשובות שקיבלתי היו שונות, כמו השוני בין האוטיסטים. לדוגמה, חברה שלי ע' סיפרה שהאופן שבו היא מפרשת צבעים מושפע לגמרי מתקופות שונות בחייה ומרגשות שהיא חשה וחווה. היו גם כאלה שענו שאין עליהם כל השפעה כזו, ואחת הנשאלות אף ענתה שהיא סינסטזית, כלומר שהמילים עצמן נצבעות אצלה בצבעים בתוך הראש.
לכל הטורים של לי גיא-רון
"מילים נצבעות אצלי בראש"
חברתי ע' סיפרה כי "תפיסת הצבעים שלי היא מאוד רגשית והיא השתנתה לאורך חיי. כשהייתי ילדה בגן, הייתה במרכז שולחן הציור מעין קערה או אולי מגש מחולק, כמו מגש של מגירות סכו"ם ובו שכנו צבעי הפסטל (crayons) בערבוביה. אני זוכרת שממש פחדתי מהסגול וניסיתי לא לגעת בו כשאני לוקחת צבע אחר. אני חושבת שזה היה בגלל שהוא במצבו הגולמי הזכיר לי שחור ולא את הצבע שנמרח על הדף. בהמשך ממש אהבתי סגול, והיו תקופות שהיו לי המון בגדים סגולים וצבעתי גם חלק מקירות הבית בסגול. פעם אפילו קניתי גליל שלם של בד טריקו סגול ובמשך כמה שנים תפרתי ממנו המון בגדים ולבשתי ממש סגול מסוים".
גם ה', תיארה את תחושותיה בקשר לצבעים. "אני סינסטזית, כלומר, מילים נצבעות אצלי בראש בצבעים מסוימים וככה יותר קל לי לשלוף אותן. המילים אצלי הן בצבעים", אמרה.
שאלה נוספת ששאלתי, הייתה בנוגע לאופן שבו חבריי האוטיסטים חשים רגשות. קיבלתי תשובות דומות. אחת מחברותיי ענתה שהיא חשה דברים בעוצמות גבוהות מאוד, רגשות חיוביים ושליליים כאחד. עוד אמרה שמשום שהיא אוטיסטית בתפקוד גבוה, היא לא מרגישה שייכת, לא לחברת האוטיסטים ולא לחברה הרגילה. תשובות נוספות שקיבלתי בנוגע לתחושות היו דומות. אני חושבת שיש דמיון טכני בין רוב האוטיסטים. לרובנו יש מצבי קיצון בין להרגיש הרבה ובין לא להרגיש כמעט בכלל.
"אני חשה הרבה רגשות בעוצמות גדולות", העידה ע'. "אהבה ליצורים ולאנשים אני יכולה לחוש בעוצמות שממש משנות את מצב הרוח שלי, מרגיעות אותי או משרות עלי שלווה ושמחה עזה. חתולים, כלבים, ילדים, חברים. אבל באותה מידה אני חשה תיעוב או סלידה, ובעיקר אובדן אמון כשמישהו משקר, מרמה, מבלף, מוליך שולל והונה. אני שונאאאאאאתתתתתתת שקרים, בלופים ועיגולי פינות".
עוד שאלה ששאלתי נוגעת לדבר מרכזי בחיי האוטיסטים, והוא שיחות חולין והקושי של אוטיסטים לקחת בהן חלק. חבר ענה שהוא לא אוהב שיחות חולין, אבל מקיים אותן בשביל אחרים. הוא לא מברך מתוך נימוס, אלא רק כשיש לו משהו אמיתי לומר לבן אדם מסוים. תשובות אחרות שקיבלתי לשאלה היו מאוד שונות במלל, אבל דומות במשמעות. אני חושבת שיש דברים שמאגדים אותנו לקבוצה אחת. היו תשובות שעסקו בפחד ובקונפליקט שיש לנו בנוגע לחשש משיחות חולין לצד רצון עז לקחת חלק בהן. עם זאת, אני רואה כיצד חבריי מבטאים את הרצון האמיתי שלהם לומר את האמת הישירה בפנים ולדעת כיצד ליטול חלק אמיתי בשיחה. ממש להשתתף בה.
נ' העיד כי הוא "לא מת על שיחות חולין. חושב שהן הכרחיות, אבל אנשים צריכים לדעת ולהרגיש שמתעניינים בהם. אני לא אומר 'מזל טוב' לאנשים, 'שבת שלום' או ברכות גנריות כאלו. אני מברך אם יש לי משהו לומר לאותו בן אדם ספציפית".
"יש לי אינסטינקט להתרחק מאנשים"
"שיחות חולין מעייפות נורא", הוסיפה ע'. "אני חשה שעליי להחזיק את עצמי מלומר מה שעל ליבי, ולנסות ללכת בצעדים קטנים כאילו קשרו את רגליי בשלשלאות כדי להצר את הצעדים. שיחות חולין מפריעות לי לומר למישהו מה הפתרון (כמו בסרט ויל האנטינג כשהוא פותר לחברתו את שיעורי הבית כדי שיתפנה לה זמן לצאת איתו). שיחות חולין מפריעות לי לשאול את מי שמולי את מה שבאמת מעניין אותי אבל לא מנומס לשאול".
ה' תיארה כי "יש שוני בשיחות חולין. בטח. אני מאוד אוהבת אנשים וגיליתי שהרבה פעמים אני מאוד רוצה לשבת איתם ולדבר איתם, אבל יש לי איזה אינסטינקט להתרחק מהם. כמו שני צדדים של מגנט שלא מתחברים, למרות שיודעים שמגנט אמור להתחבר. פשוט אני משתמשת בצד הלא נכון ולא בכוונת תחילה, אלא משום שזה קשה יותר. יש פעמים שאני מביאה את עצמי למפגש בכוח, אבל לא תמיד זה אפקטיבי. שיחות עם אנשים יכולות להיות מאוד אגרסיביות למוח שלי".
אני חושבת שכדאי לכם להתחשב בנו. בסופו של יום אנחנו אנשים שחשובה להם היושרה והכנות. אנחנו רוצים להיות חלק אמיתי ואינטגרלי מהחברה, כמו שמגיע לנו. אנחנו אוהבים אנשים, אבל מתקשים להבין אותם בשל הצפה חושית. אני רוצה לומר לכם שאני אוהבת אתכם ומקווה שתיקחו את העצה שלי ללב, כי אני חושבת שתרוויחו הרבה מאוד אהבה וכנות. מילה של לי.