1. חברים בחוץ, אויבים מבית
הודעת הפרישה של שלי יחימוביץ' מהחיים הפוליטיים גררה גל של תגובות עצובות מכל קצוות הקשת הפוליטית, אבל באמת מכל קצוותיה. אפשר לחשוב מה שחושבים על עמדותיה וסגנונה, אך אין עוררין שמדובר באחת הנשים החרוצות, המשפיעות, והמרשימות שידעה הפוליטיקה הישראלית בעידן הנוכחי וחסרונה יורגש ברחבי הזירה. וללא קשר לימין או שמאל, האג'נדה החברתית ספגה מכה קשה: יחימוביץ' הייתה אחת מנושאות הדגל החברתיות החשובות ביותר, אם לא ה-, ומהראשונות שהעמידו את הדאגה לחלשים והמלחמה בחזקים בראש מעייניה.
היא פורשת מהפוליטיקה עם רשימה של 69 חוקים שרשומים על שמה, מספר מכובד ביותר למישהי שכמעט כל חייה ישבה באופוזיציה, שהצליחה לחוקק בעזרת יכולת פוליטית נדירה שבעיקרה כריתת בריתות אסטרטגיות עם חברים בצד השני של המפה. גדעון סער, רובי ריבלין, חיים כץ, משה גפני, יעקב ליצמן והרשימה עוד ארוכה - ליחימוביץ' היו מערכות יחסים קרובות, הדוקות וחבריות עם יריבים אידיאולוגים מרים, שבעזרתם שגשגה והפכה לאחת המחוקקות הבולטות בכל הכנסות שבהם כיהנה.
עוד בוואלה!
חוק הקופאיות, העלאת שכר המינימום והגבלת שכר הבכירים, המאבק במתווה הגז, המלחמה בתאגידים הגדולים ועוד ועוד - אבני דרך כלכליים חברתיים שייכנסו לספרי ההיסטוריה - את כולם היא השיגה מבלי להיות חברה בממשלה אחת, אבל עם כישרון פוליטי ויכולת לשלב ידיים גם עם הקשים שביריביה האידיאולוגיים שישבו בכיסאות הקואליציה.
בביתה שלה, במפלגת העבודה, התגובות לפרישתה של יחימוביץ' היו קצת יותר מעורבות. בכהונה הקצרה שלה כיו"ר המפלגה ב-2011-2013 היא גיבשה מאחוריה מחנה נרחב של תומכים אידיאולוגיים צעירים, אך לא כולם אהבו את מה שכונה "הכת הסוציאל-דמוקרטית" שבראשה עמדה ואת המהלכים הכוחניים שהובילה בעזרתם.
רבים בעבודה לא סלחו לה על כך שבבחירות 2013 נטשה את הדגל המדיני לטובת החברתי, אחרים נוטרים לה טינה עד היום על כך שב-2016 סיכלה את ניסיונות ההצטרפות של יצחק הרצוג לממשלת נתניהו, ובעת האחרונה היה מי שטען שהיא מתחמקת מאחריות על כך שהיא הובילה לבחירתו של אבי גבאי. כך שמחד, יחימוביץ' מותירה מאחוריה מחנה תומכים עצוב בודד ומיותם, אך מאידך, בחדרים סגורים, כל מי שהיה אי פעם במחנה הנגדי לה במפלגה גם קצת נשם לרווחה. בשבילם סוף עידן יחימוביץ' זה לא בהכרח בשורה רעה.
2. המעגל נסגר
יחימוביץ' החלה את דרכה הפוליטית לפני 14 שנה כבת טיפוחיו של עמיר פרץ, והצטרפה למפלגת העבודה שלושה חודשים אחרי שנבחר בפעם הראשונה לתפקיד היו"ר ב-2005. בתחילת החודש פרץ סגר מעגל כשנבחר לראשות המפלגה בפעם השנייה - ושלושה שבועות לאחר מכן היא הודיעה על פרישתה. ב-14 השנים שבתווך, הם הפכו ליריבים פוליטיים מרים: ב-2011 היא הביסה אותו בקרב על ראשות העבודה והפכה ליו"רית השנייה בתולדותיה, ופרץ בתגובה נטש בזעם את המפלגה וערק לשורותיה של ציפי לבני.
בתחילת 2017 יחימוביץ' החליטה להתמודד על ראשות ההסתדרות, ופרץ נקם את נקמתו והפעיל את המנגנון הכבד שהוביל לבחירתו של אבי ניסנקורן ברוב גדול. גם בבחירות למזכ"ל המפלגה שנערכו באותה שנה פרץ הצליח להביס אותה כשהמועמד שלו ערן חרמוני גבר על המועמד שלה, יאיא פינק. כמה חודשים לאחר מכן, כשפרץ שוב התמודד על ראשות העבודה מול גבאי, יחימוביץ' התייצבה במלוא הכוח מאחורי יריבו של פרץ והייתה הגורם הפוליטי הכבד ביותר שעמד מאחורי ניצחונו של גבאי.
במהלך הבחירות האחרונות, כשכבר היה ברור שימיו של גבאי ספורים במפלגת העבודה, פרץ ויחימוביץ' פצחו בסדרה של פגישות סולחה, שהעידו על קירור המתיחות וחימום היחסים, שתוצאתם, בין היתר, הייתה ההחלטה של יחימוביץ' לא להביע תמיכה באף אחד מהמתמודדים על ראשות העבודה בסיבוב האחרון. ההחלטה שיחקה לטובת פרץ, שכן במידה והיא הייתה מביעה תמיכה באחד המתמודדים האחרים - איציק שמולי וסתיו שפיר - היא הייתה יכולה להכריע לטובתם את המרוץ או לפחות לגרור את פרץ לסיבוב שני. יחימוביץ' בחרה לשמור על שלום בית עם פרץ, וכעת מתברר כי בעצם כבר חישבה את קצה לאחור.
במקביל, אחד האנשים המקורבים לה ביותר במפלגה, יאיא פינק, בן טיפוחיה במלוא מובן המילה, הודיע על עזיבת מפלגת העבודה לטובת המיזם החדש של אהוד ברק. בדיעבד, העריקה של פינק הייתה עוד תמרור שאותת על הדרך שלה החוצה.
הפרישה של יחימוביץ' מצטרפת לזו של גבאי ושל טל רוסו, ומשלימה כמחצית מסיעת העבודה בכנסת הנוכחית שלא תמשיך בכנסת הבאה. זו נטילת אחריות משולשת על התוצאה העגומה של בחירות אפריל 2019 - גבאי שעמד בראש המפלגה, יחימוביץ' שהייתה בסיס הכוח שלו, ורוסו, השם הנוצץ שגויס לעטר את העבודה שהייתה אז, ועדיין נמצאת, בקרב על חייה. מעבר להחזרת הבוחרים הביתה, האתגר הגדול של פרץ יהיה לנסות לשמר את הפעילים ה"גרופיז" הצעירים של יחימוביץ' ולנצור את הרוח האידיאולוגית שנושבת בהם - גם בלעדיה.
3. זמן גברים
עוד אישה חזקה לוקחת פסק זמן מהפוליטיקה הישראלית, במה שהולך ומסתמן כמגמה שלילית שמלווה את בחירות 2019 שמבשרת על תחזית עגומה לייצוג הנשים בכנסת הבאה. יחימוביץ', שהייתה האישה השנייה שעמדה בראשות מפלגת העבודה מאז ימי גולדה, מצטרפת לחברותיה זהבה גלאון ולבני שפרשו גם הן בשנתיים האחרונות והעדיפו לעשות לביתן. רק לפני שש שנים, ב-2013, שלושתן עמדו בראש שלוש מפלגות השמאל והכנסת הייתה הפמיניסטית מאי פעם; היום, שלושתן בחוץ.
לבני אמנם מחוזרת בעיקשות על ידי ברק ופרץ, אבל גם אם היא תעשה קאמבק זה כנראה לא יהיה למקום ה-1. ואם ניסיונותיה של איילת שקד לעמוד בראש מפלגת ימין לא יבשילו, בכנסת הבאה כל ראשי המפלגות יהיו גברים. כנראה שנוצרה מחדש תקרת זכוכית מגדלת בפוליטיקה; יחימוביץ', פמיניסטית מוצהרת וגאה, הייתה מהנשים היחידות שהצליחו לטפס עד למעלה והפרישה שלה מהדהדת עד לתחתית הסולם.
